עשרות מדריכי שיקום ומטופליהם, משוקמים ומתמודדי נפש, הפגינו אמש (שישי) בתל אביב, בדרישה לשפר את תנאי ההעסקה במקצוע. ההפגנה, תחת הכותרת 'חייבים לשקם את השיקום', החלה ברחבת הסינמטק בתל אביב והסתיימה בקריית הממשלה. על השלטים נכתב, בין היתר "מקסימום שיקום, מינימום שכר", ו"שוב מדריכה שלי עזבה".

הדרישה המרכזית שהעלו המדריכים היא שיפור השכר ותנאי העבודה למדריכים, והכשרות ראויות לעבודתם המורכבת. מועד ההפגנה נבחר באופן סמלי בסמוך ליום הבינלאומי לזכויות אנשים עם מוגבלויות, שמצוין היום, ה-3 בדצמבר, ברחבי העולם.

"השכר הוא מינימום, ואף פחות ממינימום בחלק מהמסגרות", אומר ל'דבר' חיים כספין (31), מדריך שיקום כבר עשור שעובד בשיקום מתמודדי נפש ונוער. "סיוע הומניטרי זה הלב שלי. זה מה שאני עושה כל חיי מאז השחרור מהצבא, זה מה שאני רוצה לעשות. אבל אני גם צריך לחיות". הוא סיפר שבמסגרת הקודמת בה עבד העובדים לא קיבלו אפילו את זכויות העבודה הבסיסיות, ונאלצו לנהל מאבק ארוך לשינוי המצב.

המשתקמים שכספין מסייע להם מגיעים למסגרת שיקומית בקהילה לאחר שהתנתקו מהחברה בעקבות התמודדות או מחלת נפש. "המדריך הוא זה שיושב עם המשוקם ומתווך לו את המציאות, חווה לצידו את החזרה לחברה, את הסטיגמות, את הקשרים וההתמודדות עם המצב", מספר כספין, "האדם הזה מקבל 29.12 שקל לשעה. זה אדם עם טוב לב, אבל לא בהכרח יש לו את כל הכלים. מאוד קשה להחזיק מעמד כך".

חיים כספין, מדריך שיקום. "המדריך הוא זה שיושב עם המשוקם ומתווך לו את המציאות, חווה לצידו את החזרה לחברה, את הסטיגמות, את הקשרים וההתמודדות עם המצב. והאדם הזה מקבל 29.12 שקל לשעה" (צילום: הדס יום טוב)

לדברי כספין, "אתה מאוד משמעותי, וחווה הרבה סיפוק בעבודה הזו. אבל בסוף, זה מה שיש, זה השכר, אין אופציות לקידום, וגם אם זה מה שאתה רוצה לעשות, כשאתה בחור בן 30 אתה שואל את עצמך, כמה זמן אני עוד יכול לחיות ככה?"

השכר הנמוך מוביל לתחלופה גבוהה של עובדים במקצוע, וכתוצאה מכך הרצף הטיפולי נפגע, ולדברי כספין, למקצוע מגיעים גם אנשים חסרי כישורים מתאימים. "מתייחסים לזה כמו מלצרים שהולכים ובאים, אבל זו לא יכולה להיות עבודה מהסוג הזה", הוא מסביר, "בפועל צריך פה שורש, צריך לעבור הכשרות, צריך להתמחות. בסוף, התחושה היא שזה עובד ככה כי לאף אחד לא אכפת מהמתמודדים".

החוק קבע שיקום בקהילה, אבל העובדים לא מתוגמלים

מדריכי שיקום הם האחראיים, יחד עם עובדים סוציאליים מתאמי טיפול, על ליווי והדרכה של משתקמים בניהול אורח חיים עצמאי ושילובם בקהילה ובחברה. הם פועלים מכוח חוק שיקום נכי נפש בקהילה, שנחקק בשנת 2000, ושואף לשקם חלק ניכר ממתמודדי הנפש בתוך הקהילה והחברה, ולא במוסדות סגורים. במסגרת השיקום בקהילה, המדריך השיקומי הוא איש הצוות שבא במגע הקרוב ביותר עם המשתקם, ער לכל שינוי במצבו, צרכיו ומצוקתו, ומשמש גם כמתווך בין המשתקם לשאר המערכת הקהילתית והטיפולית.

אולם, בהתאם למגמות ההפרטה בכל שירותי הרווחה בישראל, שירותים אלה אינם מופעלים ישירות על ידי המדינה, אלא על ידי עמותות שמספקות אותו למשרד הבריאות באמצעות מכרזים. לרוב השירות לא מתוקצב דיו, ועובדיו לא מתוגמלים כראוי. עקב כך סובל התחום ממחסור קשה בכוח אדם ומנטישת עובדים, ובהתאם, זכאים רבים אינם מקבלים בפועל את השירותים להם הם זקוקים. קבוצת מדריכי שיקום שארגנה את ההפגנה שואפת להקים התאגדות עובדים בענף.

"בלי מדריכי שיקום לא ניתן לתחזק שיקום בקהילה"

אחת הנואמות בהפגנה היא יוכי צ'יבוטרו (75), אם למתמודד נפש, שמלווה אותו כבר כמעט 40 שנה. "אנו קוראים לממשלת ישראל- לעומד בראשה, לשרי הבריאות והאוצר ולאגף התקציבים באוצר, להסתכל עלינו. בכל 75 שנותיי לא ראיתי יחס כזה מחפיר. מתמודדי הנפש ומשפחותיהם בישראל מונים כמיליון איש. על הממשלה חלה חובה ואחריות להישארותם של מדריכי השיקום, גורלם נתון בידיכם. עשו ככל הנדרש לשיפור תנאי עבודתם".

יוכי צ'יבוטרו נואמת בהפגנת מדריכי שיקום. "בכל 75 שנותיי לא ראיתי יחס כזה מחפיר" (צילום: הדס יום טוב)

לפני 25 שנה ייסדה צ'יבוטרו, יחד עם חבורת בני משפחות של מתמודדי נפש, את עמותת "עוצמה", עמותת משפחות לשיפור שירותי בריאות הנפש ומצבם של המתמודדים ומשפחותיהם. היא הייתה מיוזמי חוק שיקום נכי נפש בקהילה. בשבוע שעבר היא זכתה יחד עם מייסדי העמותה בפרס מפעל חיים מטעם המועצה הארצית לשיקום נפגעי נפש.

"חוק שיקום נכי נפש בקהילה הוא חוק פורץ דרך בקנה מידה בין לאומי", הוסיפה צ'יבוטרו. "הוא מאפשר למתמודדים חיים ככל האדם בקהילה. מדריכי השיקום הם כוח אדם משמעותי ומרכזי בשיקומם של המתמודדים, ובלעדיהם לא ניתן לתחזק שיקום בקהילה. אלה אנשים שעושים עבודת קודש, חברתית ומוסרית, אך עובדים בתנאים בלתי אפשריים, לא מצליחים לחיות, ולכן עוזבים. אנחנו לא יכולים בלעדיהם, החברה שלנו לא יכולה בלעדיהם".

יוכי צ'יבוטרו. "אלה אנשים שעושים עבודת קודש, חברתית ומוסרית, אך עובדים בתנאים בלתי אפשריים" (צילום: הדס יום טוב)

"אי אפשר לחיות בכבוד בסכום כזה"

לידה עומדים חני ומתן ברוכין, אם ובנה הפעילים גם הם בעמותת "עוצמה". מתן (40) הוא חלק משני העולמות: הוא מתמודד נפש בעצמו, כבר עשרים שנה, ועובד כמדריך שיקומי כבר 17 שנה. כיום, הוא עובד כמדריך בבית אקשטיין לאנשים על הרצף האוטיסטי.

"אני, 'למזלי', עובד דרך הרווחה ולא דרך עמותה, אז אני מרוויח קצת יותר- 32 שקלים לשעה במקום 29.12", מספר מתן וצוחק. אך בנימה רצינית יותר, הוא מסביר שהמלחמה של מדריכי השיקום היא על מחייתם ופרנסתם. "לא היו כמעט שינויים בשכר מאז שהתחלתי לעבוד. מגיע לכל מי שעובד לחיות בכבוד, ובסכום כזה פשוט אי אפשר. זה גורם לי להיות תלוי ולא להצליח להיות עצמאי כלכלית, מה שגם פוגע בי כמתמודד".

חני ומתן ברוכין. מתן: "מגיע לכל מי שעובד לחיות בכבוד, ובסכום כזה פשוט אי אפשר. זה גורם לי להיות תלוי ולא להצליח להיות עצמאי כלכלית" (צילום: הדס יום טוב)

מתן חווה את המחסור במדריכי שיקום, גם כמתמודד נפש בעצמו. "אני מקבל בסך הכול שעה שבועית, אבל גם את זה אין, כי המדריכים כל הזמן עוזבים".

"אני אם לארבעה, מתן הוא הבן השלישי שלי, ויש במשפחה עוד מתמודדי נפש", מוסיפה חני, מורה לספרות בגמלאות ומנחת סדנאות כתיבה. "כל החיים שלנו אנחנו מתמודדים עם זה. מתן, מכיסו, מימן לעצמו שני קורסים להכשרה כמדריך. הוא מדריך מאוד מסור, אפילו בקורונה הוא עשה ביקורי בית. אבל הוא לא משתכר די הצורך להיות עצמאי כלכלית, לא משנה כמה הוא מדריך טוב, כמה הוא איכפתי כלפי המשוקמים שלו. זו בושה".

"כשמגיעה אלי הביתה מדריכה זה מאפשר לי להישאר בחיים, וגם לצאת לעבוד"

אחת המשתתפות בהפגנה היא זכאית סל שיקום בת 40 מתל אביב, שמושפעת ישירות מהמצב העגום של מדריכי השיקום. לפי החוק, היא זכאית למפגש של 4.5 שעות בשבוע עם מדריכה בביתה, ולעובדת סוציאלית מתאמת טיפול. אבל כבר חצי שנה שהיא לא מקבלת את זכויותיה, בגלל תחלופת המדריכים.

"זה שירות מדהים", היא אומרת ל'דבר', "במקום להיות סגורה באיזה מקום, רחוקה מהחברה, אני כמתמודדת יכולה לבנות חיים תוך כדי השיקום, כשמדריכה מלווה אותך ברגעים הקשים, בהליכים רפואיים וברגעים רבים מאוד בהם אני זקוקה לה. אבל הדבר הזה נמנע ממך כשאין את השירות הזה בפועל".

לדבריה, "אין לי מתאמת טיפול ממאי, כי היא עזבה ואין לה מחליפה. ביוני המדריכה שלי עזבה. היא מאוד התנצלה, אבל לא הייתה לה ברירה. היא אמרה שהיא הלכה לעבוד בעבודה שהיא לא רוצה לעבוד בה, רק כדי שתוכל לשלם שכר דירה. מדריכה חדשה הגיעה אלי לפני חודשיים, ועד שהספקתי להכיר אותה, גם היא עזבה".

הפגנת מדריכי שיקום בתל אביב (צילום: עמית גולדברג, איגוד מדריכי השיקום)

היא נותרה לבדה עם ההתמודדות, ללא יד תומכת. "זה חיים ומוות בשבילי", היא מספרת, "יש תקופות שאני ממש משותקת. כשמגיעה אלי הביתה מדריכה שמכירה אותי, רואה אותי, שואלת אותי מה שלומי ועוזרת לי לחזור לקצב של החיים, זה מאפשר לי לא רק להישאר בחיים, אלא גם לצאת לעבוד ולהיות אדם מתפקד בחברה. זה לא רק האינטרס שלי, זה אינטרס של החברה".

"מתמודדי הנפש זקוקים ליציבות וביטחון, במקום זה הם מקבלים נטישה כרונית"

מעבר לכך שזכאים רבים נותרים ללא מדריכים, גם העזיבות התכופות פוגעות בתהליך השיקום. "מתמודדי נפש הם אנשים שחוו נטישה הרבה פעמים בחיים שלהם", אומרת זכאית סל השיקום, "לרבים מהם יש גם קשרים משפחתיים קשים, או שהם ללא קשרים חברתיים. הם זקוקים לתחושה של יציבות וביטחון, ובמקום זה, הם מקבלים נטישה כרונית על ידי האדם היחיד שהם יכולים להישען עליו. עבורנו, זו ממש התעללות. כמובן שזו לא אשמת המטפלים והמדריכים, שהם אנשים שעושים הכול כדי לטפל. זה בגלל שבחברה שלנו אין כבוד למקצועות הטיפוליים".

לדעתה, הבעיה הזו היא חלק מתמונה גדולה של קריסת שירותי בריאות הנפש. "אני לא מקבלת טיפול פסיכולוגי, ואם אני רוצה טיפול פסיכיאטרי שמותאם לי, אני צריכה לחכות חודשים בתור. הקצבה שלנו מגוחכת. מה שנוצר זה שאם אתה מגיע ממשפחה אמידה אתה תשרוד מחוץ לבית חולים לחולי נפש, ואם אין לך את זה אתה תגיע למחלקה, או שתתאבד, שזה גם קורה. אני מתביישת שאני חיה בחברה שהאתיקה שלה היא כזו, שזורקת חיים של בני אדם".