"חסרים לנו כ-100 עובדים בכל רגע נתון", אומרת ל'דבר' עו"ד נועה בן צבי, סמנכ"לית אקים ישראל. "המספרים דומים, ואף גדולים יותר, בארגונים מקבילים אלינו. זה משתקף בכל הגופים שעוסקים בליווי, מתן שירות ומסגרות לאנשים עם מוגבלות, ואני בטוחה שזה תקף לעוד המון אוכלוסיות".

אקים, אחת העמותות הגדולות שעוסקות בתחום בישראל, סובלת ממחסור של כ-10% במצבת כוח האדם. בעמותה מתריעים שבעוד חמש עד עשר שנים לא יהיה מי שיטפל באוכלוסיות אלה, ומשפחות רבות יצטרכו לעזוב את אורח חייהן ולהתמסר לטיפול. החוסרים מורגשים, לדבריה, בכלל התפקידים בעמותות – מעובדים סוציאליים, מדריכים ומטפלים, ועד עובדי מנהלה. נוסף על כך, יש גם קושי בגיוס אחיות ובתחומי ריכוז וניהול.

נועה בן צבי, סמנכ"לית אקים. "בקבוצות פייסבוק של חיפוש עבודה בעולמות שלנו, על כל מועמד קופצים עשרות ארגונים ועמותות" (צילום: אלבום פרטי)

"בעובדים סוציאליים יש מחסור חמור בכל התחומים בהיקפים גדולים מאוד, ובכל מקצועות 'הצווארון הוורוד' – מקצועות הטיפול שמאופיינים ברוב גדול של נשים שעוסקות בהם – חסרות עובדות סוציאליות, מרפאות בעיסוק, קלינאיות תקשורת, פיזיותרפיסטיות ועוד".

"לא רחוק היום שבו לא נצליח לתת שירות"

המחסור קשור, כמובן, לעובדה שבמקצועות אלה משתכרים בדרך כלל נמוך מאוד. "השכר אצלנו הוא מעבר למה שמשרד הרווחה מתקצב, ואנחנו יכולים להרשות את זה לעצמנו רק כי אנחנו ארגון גדול", מספרת בן צבי. "ברור לי, כמובן, שזה לא מספיק. יש אצלנו מסלולי קידום, אבל רוב המשרות שלנו הן טיפוליות, צריך להיות בשטח עם האנשים. אנשים כיום מחפשים משהו אחר".

בן צבי קושרת את המחסור גם לפוסט-קורונה. "אין ספק שזה טלטל ושינה את כל שוק העבודה, לא רק בתחום הרווחה ולא רק בישראל. משהו השתנה אחרי הקורונה. אנחנו לא מצליחים לקלוט עוד עובדים. העובדים של היום לא ממהרים להגיע לעבוד בעבודה פיזית שבה צריכים להגיע למקום העבודה בכל יום, ואין בה אופציה היברידית או מהבית.

"דווקא אצלנו במסגרות, להבדיל מחלק מהמקומות האחרים, המשכנו לעבוד כל תקופת הקורונה ביתר שאת. העובדים שלנו עבדו כל הזמן, עובדים נכנסו לבידוד עם דיירים, טיפלו בחולים, פעלו במסגרות".

"הצלחנו לאייש השנה 4 מסגרות חדשות, זה ממש לא מובן מאליו"

לדברי בן צבי, האווירה סביב המחסור קשה מאוד. "כשנכנסים לקבוצות פייסבוק של חיפוש עבודה בעולמות שלנו, על כל אדם שכותב שהוא מחפש עבודה קופצים עשרות ארגונים ועמותות. זה ממש מלחמה על כל עובד, על כל בת שירות, על כל מתנדב.

"לשמחתי, בינתיים אנחנו מצליחים לעמוד באתגרים שלנו עם המחסורים, כמובן עם פגיעות נקודתיות פה ושם, אבל הגיעו אלינו כבר סיפורים על סגירת שירותים במקומות אחרים, רשויות מקומיות שסוגרות שירותי חינוך מיוחד, מפעילים שלא מצליחים לתפעל שירותים פשוט כי אין עובדים, ולא יודעים מתי יצליחו לפתוח שוב.

"אנחנו, איכשהו, הצלחנו לפתוח השנה 4 מסגרות חדשות ולאייש אותן. זה ממש לא מובן מאליו, ואני באמת אומרת תודה לאל. ממש לא רחוק היום שבו לא נצליח לתת שירות, בטח לא באיכות ובהיקף הנדרש".

לטענתה, במבט רחב, מעבר לאקים ומעבר לעולם המוגבלויות, יש מחסורים חריפים בעובדים בכל מקום שנותן שירות לציבור. "זה בחינוך, זה בבתי החולים, בבתי האבות, בתחבורה הציבורית. אלה דברים שהציבור הרחב לא מבין כמה זה נוגע אליו – עד שהוא צריך. זה ממש נוגע ביומיום של כולנו, ומי שלא נוגע לו היום, זה ייגע לו מחר. כשההורים יצטרכו מטפל, כשלילד שלו לא יהיה צהרון, כשלמתבגר שלו לא תהיה הגברה בתיכון, כשחס וחלילה צריך טיפול רפואי. זה ממש נוגע לכולנו".

בפריפריה ובקבוצות המיעוט סובלים יותר

על פי נתוני משרד הרווחה, בארץ חיים כ-35 אלף אנשים עם מוגבלות שכלית-התפתחותית, יחס של 4.1 אנשים על כל 1,000 תושבים. כמו ברבים מהמקרים בשירות הציבורי, הפריפריה ואוכלוסיות מיעוטים סובלת יותר מהמחסור בכוח אדם מטפל, מכיוון שיש יותר אנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית בפריפריה ובמגזר הערבי.

בעוד במחוז מרכז יש כ-3.3 אנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית על כל 1,000 איש, במחוז דרום המספר קופץ שיעורם ל-4.7 ל-1,000, ובמחוז הצפון ל-5. ההסבר לכך נעוץ כנראה באוכלוסייה הערבית שחיה באזורים אלה, שבה שיעור האנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית עומד על 6.5 ל-1,000 איש.

עמותת אקים היא אחד הארגונים הגדולים והוותיקים בתחום השירות לאנשים עם מוגבלות בישראל, ומעסיקה כ-1,100 עובדים ב-68 סניפים ומוקדי פעילות שונים ברחבי הארץ. היא מעניקה שירותים שונים ומגוונים: מליווי אנשים עם מוגבלות ומשפחותיהם, סנגור ושיפור חקיקה, מתן מידע על מיצוי זכויות ומאבק לגבי זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות בכלל ומוגבלות שכלית התפתחותית בפרט. בשנים האחרונות עוסק הארגון גם באנשים על הרצף האוטיסטי, אוכלוסיות שיקום, אוכלוסיות עם הנמכה קוגניטיבית ואנשים עם כפל מוגבלויות.

הארגון שואף להקיף את כל חייהם של אנשים עם מוגבלות, ומפעיל מרכזי יום טיפוליים-סיעודיים, מסגרות דיור בקהילה, מסגרות ייעודיות לילדים, לנוער, לצעירים, למבוגרים ולקשישים, מרפאות שיניים ייעודיות, מפעלים מוגנים (מע"ש), קרן סיוע למשפחות, ועדי הורים, וכן מציע לאוכלוסייה הייעודית פעילויות תרבות, פנאי ונופש, הכשרה וליווי בתעסוקה בשוק החופשי ובהליכי גיוס והתנדבות לצה"ל. אקים משמשת גם אפוטרופא לכ-1,700 אנשים עם מוגבלויות שכליות שונות (דרך עמותת אקים לאפוטרופסות).

"צריך להכניס את היד לכיס"

ברור לבן צבי שהטיפול באנשים עם מוגבלויות לא יכול להתחרות בהייטק. "אבל אלה גם לא האוכלוסיות שמראש באות לעבוד בתחומים האלה. אף שאנחנו קולטים אלינו בדרך כלל לא מעט עובדים, ובעיקר עובדות, בקריירה שנייה – כאלה שבאמצע החיים עושים איזושהי הסבה, שינוי בקריירה, למקצועות של סיעוד".

היא מסבירה שמבחינת המדינה, ובפרט משרד הרווחה, יש דגש גדול יותר על צעירים. "העבודה אצלנו נחשבת עבודה מועדפת לחיילים משוחררים שמקנה מענקים, יש גם מענקי התמדה לצעירים שמשרד הרווחה התחיל לתת לבני 26-22. מדובר ב-24 אלף שקלים בשנתיים. אף אחד לא יגיע לתחום רק בגלל המענק הזה, אבל אנחנו מחבקים כל פיסת תקציב וכל תמיכה כספית".

לדבריה, לא יגיעו עובדים נוספים אם לא יעלו את שכרם. "כמו שהמורים והמורות ישבו, הביאו הסכמים, המדינה הביאה תקציבים, וקבעו שכר מינימום למורה מתחיל, וכמובן גם ההסכם של העובדים שהוא מבורך, צריך להכניס פה את היד לכיס, לתת תקציב ולהגדיל שכר. ליצור בסיס של שכר מינימום ראוי לעובדים. משהו מתוקצב, לא שכל עמותה תיתן מעבר אם היא יכולה".

צעד נוסף שנדרש הוא השקעה בעובדים הוותיקים, ולא רק בצעירים. "צריך לתת עוד מענקים לעובדים ותיקים, לתת מענקי התמדה, אולי אפילו מנגנון שנת שבתון בתחום כמו שיש במשרד החינוך – גם זו עבודה מאוד שוחקת וזה יכול מאוד להועיל, להגדיל את ההיקף של קורסים מקצועיים באחריות משרד הרווחה שמעניקים הכשרה והתמקצעות, לצד תגמול כספי ולעודד יותר עובדים לצאת לקורסים. אנחנו רואים שעובדים שלקחו את הקורסים האלה הם העובדים שנשארים והופכים לעוגן במסגרות".

"הממשלה צריכה להבין שזה מצב חירום"

בן צבי אומר שהמענים שצריכים לגעת למשרדי ממשלה ולתחומי תוכן נוספים. "הממשלה צריכה להבין שמדובר במצב חירום שחוצה את עולם הרווחה, ויש צורך בוועדת חירום בין-משרדית, במועצת חירום שתתחיל לעבוד מיידית עד שייצא עשן לבן ויימצאו פתרונות. אני מדברת על מהלך ממוסד יותר, מובנה. למפות את הצרכים, לעבוד מול המשרדים השונים ולמלא אותם".

היא מאמינה שאפשר לפתוח את הדלת למקצוע לאוכלוסיות נוספות, והיא נותנת כמה רעיונות שכבר הוצעו יותר מפעם אחת למשרדי הממשלה. "אפשר להכניס עולים חדשים לתוכניות עבודה במקצועות האלה, בצה"ל – להרחיב את מסלול מורות חיילות ולהכניס אותן גם למסגרות רווחה ולאפשר לכאלה שנמשכות למקצוע את ההכשרה והאופקים עוד בצבא, להכניס מסגרות רווחה לשנת משימה של גרעיני נח"ל, ואפילו לנתב למסגרות רווחה את עודף כוח האדם בצבא וליצור תפקידים חדשים למתגייסות ומתגייסים. גם בעולם השירות הלאומי האזרחי, שיש במסגרות שלנו אבל הן נמצאות בדרך כלל בתחתית הרשימה, יש עוד הרבה מה לעשות".

אבל הצורך העיקרי הוא בשינוי המעמד. "צריך לתת פוקוס אחר על עולם המוגבלויות. להבנות את זה כמקצוע, כעולם תוכן ראוי, מבוקש. מקצוע שאנשים יהיו גאים בו, שיהיה להם מסלול מקצועי, תעודות. זו קריירה מדהימה. זו עבודה עם אנשים שנכנסים לך ללב ואתה נכנס להם ללב, את כל הזמן לומדת, כל הזמן מאותגרת ומתפתחת, יש פה יציבות תעסוקתית מדהימה, וכמובן זה לעשות משהו כל כך משמעותי בחברה. זה החוסן החברתי שלנו, הגיע הזמן שהמדינה תתייחס לזה".