בשער מפעל 'BTL טכנולוגיית להבים' בנהריה מתנופפים בגאווה דגלי ישראל. מאז שנרכש על ידי חברת Pratt & Whitney האמריקנית, מונף לצידו גם דגל ארצות הברית. "המקום הזה היה תפארת שחבל על הזמן", אומר ל'דבר' עובד בכיר בחברה, שנכנס בשער הזה מדי בוקר מעל עשרים שנה. "היו פה דגלים, ראשי ממשלה, שרים, חברי כנסת. עכשיו רוצים לקחת את כל התעשייה הזאת ופשוט להעתיק אותה למקום אחר."

לדבריו, "אני מניח שהחברה רוצה לקחת את המפעל הביתה לארצות הברית" הוא אומר, ורומז לתכנית לעידוד תעשייה מקומית של ממשל ביידן. "יש שם אבטלה, ועכשיו אולי יש יותר תמריצים להחזיר את התעשייה הביתה".

את ההודעה על סגירת המפעל במהלך השנתיים הקרובות הוא קיבל, כמו שאר העובדים, בהודעת SMS. הקישור למכתב מהנהלת החברה הותיר את 900 העובדים שעתידים ללכת הביתה בעיקר עם סימני שאלה. "קיבלנו מכתב חתום על ידי המנכ"ל שאומר שאנחנו מפוטרים, אבל לחברה יש עד שנתיים להגיד לנו מתי בדיוק, איך ובאילו תנאים", הוא אומר, חוסר הוודאות ניכר בקולו, "בעצם אמרו לי: 'אתה כבול אצלנו. אנחנו מחזיקים אותך כרגע'. זה להחזיק את כל הקלפים בצד אחד, ולשחק איתך איך שנוח להם. לנצל אותך עד הסוף, לסחוט ולסחוט ואז לזרוק. ההודעה היא אפילו לא אישית. פשוט 'עובד יקר'."

כמו עובדים אחרים, הוא חושש להזדהות בשמו. "אנשים מפחדים שההנהלה תתנקם בהם אם יתראיינו. אני חושש, יש פה סיכון לאבד את העבודה שלי ואת כל הזכויות שצברתי. אני לא יכול להרשות לעצמי. יש לי ארבעה ילדים, חלקם בצבא. אמרתי להם לשמור טוב על הכסף שלהם, שלא יבזבזו, כי אנחנו לא יודעים מה הולך להיות".

"אנשים בוכים, כמעט הלכו מכות. המצב מביא את כולם לקצה"

הוא מספר שחוסר הוודאות מעצים את האווירה המתוחה במפעל. "קשה מאוד לעצור את זה. יש אנשים שעובדים פה כבר הרבה מאוד שנים. הרבה עובדים דרוזים ומשפחות שלמות שעובדות כאן. יש גם זוגות נשואים ששניהם עובדים במפעל, ואין להם משהו אחר. אנשים יצאו היום בוכים מארוחת הבוקר בחדר האוכל. ממש בוכים. אנשים כמעט הלכו מכות. המצב מביא את כולם לקצה, חושף את העצבים הכי כואבים. לאנשים יש משפחות, ילדים, התחייבויות. אז מתחילים להרים את הקול, צועקים, מתווכחים. מדברים על להבעיר את הגליל כולו. התחושות קשות והכל מאוד רגיש."

האירועים מחזירים לתקופות קשות מהעבר. "לפני יותר מעשר שנים, כשהיה גל פיטורים, היו דברים קשים. לראות את המצוקה הזאת שוב, מזכיר טוב טוב מה שהיה. בזמנו, אנשים בהנהלה הבכירה הלכו עם שומרי ראש. אני חושש שארוחת הצהריים תהיה לא פחות סוערת. יש השערות שונות לגבי איך המפעל ייסגר ומתי. אלה אומרים ככה, אלה משערים אחרת, אז אנשים גם יוצאים מבולבלים. מצד אחד רוצים להאמין שיהיה בסדר, מצד שני אומרים שאלה תקוות שווא.

אנשים רוצים לדעת מה יהיה איתם. אם אני מקבל עכשיו הצעת עבודה, אני הולך? לא הולך? מה אני עושה? אני יכול להפסיד את פיצויי הפיטורין וכל הזכויות שלי. אי אפשר להחזיק אנשים בכזו אי-וודאות. בגלל זה כל התסיסה הגדולה, כי אין אמירה חד משמעית."

מנכ"ל המפעל, שחתום על מכתב הסגירה, מגיע בימים האחרונים למפעל אבל נמנע מלשוחח עם העובדים. "הוא לא מקיים איתנו דין ודברים. להנהלה יש את היועצים שלה, יועצי תקשורת, עורכי דין. כל מילה שיוצאת מהפה שלהם מחושבת. כל מילה נשקלת טוב טוב: מה להגיד, מה אסור להגיד, עם מי לדבר. המנהלים הבכירים הולכים לפגישות עם הכתבים שלהם ועם האנשים שלהם."

"ההנהלה תנסה להלביש את ההפסדיות על העובדים"

המפעל מייצר להבים למדחסים של מנועי סילון מאז 1970. חלק מהמנועים שיוצרו במפעל ויוצאו לארה"ב חזרו לישראל כשהם מורכבים במטוסים אזרחיים וצבאיים. הסוגיה הביטחונית לא נעלמת מעיניו: "אי אפשר לעבור לסדר היום על המשמעויות הביטחוניות של סגירת המפעל. סכסוכים קורים, גם בין החברים הכי טובים, אבל צריך גם לחשוב מה יקרה ביום שאחרי."

עד לפני עשור היה המפעל מהמובילים בעולם, וסיפק להבים כמעט לכל סוגי המטוסים האזרחיים שטסים היום. לאורך שנים התגאו בעליו בתפארת התעשייה הישראלית עם 100% יצוא. "ייצאנו לצרפת, בלגיה, ארה"ב. היינו ספק מצטיין לתעשיות ויצרני המנועים הכי גדולים בעולם כמו ספרה מוטורס, ג'נרל מוטורס, פראט אנד ויטני קנדה, רולס רויס ואחרים. כל זה התהפך עם מכירת המפעל לפראט אנד ויטני ב-2014."

אסיפת עובדים במפעל להבים נהריה (צילום: דוברות ההסתדרות)

המכירה הביאה איתה תהפוכות, ולדברי עובדים במפעל, כנראה סימנה את נקודת המפנה שבה החליטה ההנהלה למכור אותו. לדבריו, "ברור לנו שההנהלה תנסה להלביש את ההפסדיות של המפעל על העובדים. יגידו שיש חוסר יעילות, שהעובדים גורמים לאיבוד הלקוחות, אבל חשוב לזכור שהעובדים עושים מה שההנהלה מנחה אותם. הכל עובד מלמעלה למטה. אין פה משהו שאנשים עושים על דעת עצמם. כולם ממלאים הנחיות כמו חיילים בצבא. לא תמלא הנחיות, תלך הביתה.

ייצור להבים הוא עבודה מדוקדקת מאוד. המוצר עובר מתחנה לתחנה לאורך קו הייצור ובסופו של התהליך עובר ביקורת קפדנית. "יש פה הרבה אחריות של העובדים שעושים כל מה שצריך כדי שהמוצר יהיה מושלם. יש פה נהלים קשיחים. אנחנו הרי לא מייצרים שוקולדים, אלה להבים שדורשים דיוק ברמה מאוד גבוהה. באריזת שוקולדים, אם העטיפה תהיה טיפה יותר גדולה או קטנה זה לא נורא. פה מדובר בלהבים של מטוסים. זה חיי אדם.

"מבחינת העובדים, אין פה משחקים. זו הפרנסה שלהם. מי שאין לו מה להפסיד אלה בעיקר המנהלים הבכירים שמקבלים את המשכורות הגבוהות. הרי מה מרוויחים עובדי הייצור? שכר מינימום."

"ברגע שלקוח עוזב את המפעל, הוא לא יחזור כבר"

החשש המרכזי שלו הוא שאת הנעשה אין להשיב. "אנחנו מייצרים עבור נישה מאוד מסוימת של לקוחות שאי אפשר למצוא אותם במקום אחר. אלה יצרני תעופה ענקיים. מדובר פה בהסמכות של להבים למנועים. זה משהו שלוקח הרבה מאוד זמן לקבל עליו אישורים,  זה דורש הרבה משאבים וידע וכרוך בבירוקרטיה לא קלה. ברגע שלקוח עזב את המפעל, ויש כבר כמה גדולים שעזבו, הוא לא יחזור כבר. זה לתמיד. מי שמשקיע כל כך הרבה לא יזוז בקלות. אני חושש שלא נוכל להציל את המפעל, כי ההנהלה נפטרה מרוב הלקוחות.

"ייצור להבים הרי לא הולך להיפסק. ענף התעופה רק הולך וגדל, ומטוסים ימשיכו לטוס בכל העולם. חברות כמו בואינג ואייר-באס ממשיכות לייצר מטוסים, פשוט ייקחו את התעשייה הזאת עם כל הידע והניסיון למקום אחר בעולם. יש לנו תעשייה עתירת ידע, טכנולוגיה שלא קיימת בשום מקום אחר בעולם. יש פה ציוד חדיש ומתוחכם. אז ימשכו את האנשים עם הידע והניסיון, יסחטו מהם את מה שאפשר עד הסוף ואז יגידו להם שלום ולהתראות כי המפעל כבר לא יהיה פה.

הקרקע עליה יושב המפעל שייכת לחברת ההשקעות 'מניבים', שתוכניות המתאר של השטח בידיה. "יש תוכנית מתאר לכל המקום הזה, לא בטוח שהם בהכרח ירצו להציל את המפעל. קודם כל כי המפעל הפסיד את הלקוחות שלו ואי אפשר לאסוף לקוחות חדשים. זאת נישה מאוד מצומצמת. המפעל הזה יודע לייצר משהו ספציפי, אז מה תעשה? איך תציל אותו? תכנית הסגירה של המפעל הבהירה לנו שהמפעל גמור. עולם הייצור לתעופה מחולק לקבוצות. לכל קבוצה יש את הספקים שלה. הלקוחות שלנו הלכו ודאגו לעצמם לספקים אחרים. אם רוצים להשאיר את המפעל, לא ברור מה יעשו בו. אולי תעשייה אחרת, אבל בכל מקרה, אני חושש שהמפעל הזה לא יהיה כאן."

המפעל יושב באזור התעשייה של נהריה. אי שם בפריפריה שבדרך כלל לא זוכה להרבה תשומת לב. פרט לאלף עובדים המועסקים בחברה, מוקף המפעל בתעשייה ענפה שמתבססת על קיומו.  עבור חלק מהספקים BTL הוא לקוח מרכזי, עבור אחרים זהו הלקוח היחיד. מדובר ביצרני חלקים וחלפים, נותני שירותים כמו פינוי פסולת ושפכים, הסעות, הסעדה ועוד. חלק מהחלקים הדרושים לתעשיית הלהבים מיוצרים אצל ספקי משנה במיוחד עבור BTL.

"מחזיקים אותנו באוויר. בגלל זה אנחנו עם הגב של ההסתדרות"

ההודעה על סגירת המפעל, שמלווה בעמימות מצד ההנהלה לגבי מועד סיום העבודה, תנאי הפיטורין מקשים על עובדים רבים לחשב את צעדיהם. "לעובדים האלה יצטרכו למצוא פתרון מסוים. אם לא בתעשייה הזאת אז בתעשייה אחרת. כרגע מחזיקים אותנו באוויר. אמרו שהולכים לסגור את המפעל בעוד שנתיים. אפילו אם אקבל הצעת עבודה, אני בדילמה. קודם כל כי אחרי יותר מ-20 שנה מגיעים לי פיצויים. נתתי פה את הנשמה. גדלתי פה. אם אעזוב עכשיו, אפסיד הכל. אבל אם לא אקח את הצעת העבודה החדשה, כנראה שאפסיד אותה. אפילו אם יציעו לי להישאר, אחרי חודשיים יכולים בכל זאת לפטר אותי. זה מלכוד."

"המפעל פעיל 24 שעות ביממה ב-3 משמרות. בימים האחרונים הוכרז סכסוך עבודה. אנשים עושים שביתה איטלקית. אחרי הודעה כזאת, מי רוצה לעבוד? אנשים חושבים: 'לא טוב לך, תפטר אותי עכשיו, תן לי את מה שמגיע לי ואני אלך'. אנשים הם לא טיפשים. הם יעשו אחד ועוד אחד. הם עבדו פה המון שנים, ומבינים שאם יעזבו עכשיו הם יפסידו הכל. מפחדים שההנהלה תמשוך אותם עד הסוף, ואז לא תיתן להם כלום. בגלל זה אנחנו עם הגב של ההסתדרות. זה גב חזק שמאפשר לעמוד מאחורי זה."