כל הילדים בגן חשבו שהיא מכשפה. רק אחרי שמתה הופרכו השמועות שרחשו על תלג'ה מחאמיד בקיבוץ אילון. הבדואית האחרונה של הגליל המערבי הייתה למיתוס מקומי בקיבוץ הצפוני שהוקם בימי חומה ומגדל: סיפרו שהיא מתגוררת לבדה במערה, מתכרבלת בלילות הקרים עם עדר הצאן שלה, עוסקת בכשפים ומכירה את סגולותיהם הרפואיות של כל צמחי הבר.

לכל חבר קיבוץ היה יחס אליה, כל ילד פחד ממנה, ושמה עלה מדי יום בשיחות בחדר האוכל ועל המדרכות. כשהייתה יורדת תלג'ה אל הקיבוץ מן ההרים, כדי לבקש תרופות, מים או לחם, היו מי שמיהרו להסתלק מפניה, והיו מי שתמיד ניגשו לעזור לה. "היא הייתה חלק מהנוף, חלק מההרים והגאיות, ועם זאת תמיד בולטת בשונותה", מספר אלון גורן, ולכן הוא רצה ליצור סרט עליה.

תלג'ה. "כמו לפגוש מישהו מעידן אחר" (צילום: צוות תרבות ומורשת קיבוץ אילון)

"באחד הימים, כשעוד הייתי חדש בקיבוץ, סיפרו לי על תלג'ה", מספר גורן, חבר אילון שהגיע מהרצליה בעקבות זוגתו. "אמרו שיש פה איזה מכשפה בדואית שמסתובבת בין הצוקים עם העזים שלה וגרה במערה. בתור איש תיאטרון זה מיד סיקרן אותי. שאלתי לגביה, וסיפרו לי כל מיני דברים משונים.

"סיפרו שהיא עוסקת בכשפים, שהיא נודתה מהכפר ערב אל-עראמשה לאחר שסירבה להינשא לגבר זקן, ומאז חיה חיי פרישות מהחברה. הייתה גרסה אחרת שלפיה היא גורשה מהכפר אחרי שהייתה קורבן לגילוי עריות, כדי למנוע סכסוך שבטי אלים". היו שהתעקשו שיש לה כוחות על. אחרים טענו שהיא גנבת.

גורן זוכר את פגישתם הראשונה. "היא הייתה שונה לגמרי מכל דבר שראיתי. זה השפיע לי על הגוף. הדופק עלה. כמו לראות משהו לא מהעולם הזה. אישה כפופה, הולכת בריש, לבושה בסחבות. כמו לפגוש מישהו מעידן אחר. מיד החלטתי שאני רוצה לעשות עם זה משהו". גורן פנה לשני קולנוענים שהכיר, ויחד הם החלו להפיק סרט תיעודי על תלג'ה.

"ירדנו לנחל בצת, שם הסתובבה, ועשינו שני ימי צילומים של השטח. הלכנו במסלול הקבוע שצעדה בו עם העדר שלה, ממערת קשת לנחל בצת, אבל לא מצאנו אותה. כמה שבועות חיפשתי אותה ולא מצאתי. יום אחד ההורים שלי באו לבקר אותי בקיבוץ, ובדרך חזרה להרצליה עצרו במערת קשת.

אלון גורן. "היא הייתה שונה לגמרי מכל דבר שראיתי" (צילום: אלבום פרטי)

"סיפרתי להם שאני מחפש רועת צאן זקנה, ובאמת הם ראו אותה במערה. אימא התקשרה אלי בהתרגשות. נכנסתי מיד למכונית עם שקית פירות וירקות, וכשהגעתי, אימא שלי ישבה ושוחחה איתה. הצטרפתי לשיחה. אמי דוברת ערבית, אז היא שימשה מתורגמנית. גיליתי שהיא אישה חדה, חכמה, נעימה, אבל ברגע שהוצאתי את המצלמה, היא מיד התכסתה בבדים. היא לא הסכימה להצטלם. זו הייתה אכזבה גדולה. החלטנו שאם היא לא מצטלמת, אין מה לעשות עליה סרט. גנזנו את זה".

המחזה: "החלטתי לשים את האמת בצד, וזה נתן לי חופש אומנותי"

קיבוץ אילון הוקם ב-1938 על ידי גרעין ארצישראלי ב’ של השומר הצעיר במסגרת מבצע חומה ומגדל. הקרן הקיימת רכשה קרקע בסמוך לחרבת צמח, שעל תוואי הגדר שעתידה להיבנות בין פלסטינה ללבנון, והעלתה לשם גרעין של מתיישבים.

כשהתגלה הדבר לבריטים, הורו השלטונות על פירוק היישוב. הנהגת היישוב שכנעה את הבריטים להתיר הקמת מחצבת חצץ במקום כדי להוזיל את עלויות בניית הגדר – פרויקט שביצעו אנשי היישוב בתקציבים בריטיים. מחנה העבודה של חוצבי החצץ היה סיפור כיסוי להקמתו מחדש של הקיבוץ, שזכה לשם אילון על שמם של עצי האלון הגדלים בסביבתו.

גורן השתלב עם השנים בחיי הקיבוץ ועסק בחינוך. בתקופת הקורונה הוא נרשם ללימודי תואר שני במכללת אורנים במסלול אמן-מורה. מהרגע הראשון הוא ידע מה יעשה בפרויקט הסיום שלו במכללה: מחזה על תלג'ה. "בשביל מחזה אני לא צריך אותה. נדרשתי לעשות תחקיר מעמיק על חייה, אז הלכתי לראיין חברי קיבוץ בכל הגילים, ובאמת נחשפתי לעולם שלם של סיפורים ודימויים על האישה הזו. הסיפורים עצמם היו העניין, ולא האמת. זה היה ממש כמו סיפורי אגדות, וזרמתי עם זה. החלטתי לשים את האמת בצד. זה נתן לי חופש אומנותי".

מתוך המחזה על ת'לג'ה. "הסיפורים עצמם היו העניין, ולא האמת" (צילום: צוות תרבות ומורשת קיבוץ אילון)

מהסיפורים שהעלו חברי אילון בפני גורן נבנתה דמות אקזוטית, של נוודית בדואית זקנה שפוקדת את חצר הקיבוץ מדי פעם, מחפשת בו צידה לדרך ושואלת על אנשים קבועים שנהגו לעזור לה. כשם שהייתה מופיעה תמיד במפתיע, כך גם הייתה נעלמת שוב במעבה היער המקיף את הקיבוץ. אחת המרואיינות סיפרה: "היינו הולכים לטיולים ביער, ופתאום היא הייתה מופיעה – אישה מקומטת, מלאה בסחבות ובדים, עם עדר עזים ופרות. מסובבים את הראש לרגע, ופתאום היא נעלמה, כאילו לא הייתה שם אף פעם".

ת'לג'ה והעדר. "שמעתי שהוטלה עליה קללה שבגללה היא נראית כך" (צילום: צוות תרבות ומורשת קיבוץ אילון)

לפי הסיפורים שעברו מפה לאוזן, קראו לה תלג'ה (שלגיה בערבית), כי נולדה בשלג הגדול של 1950. "תמיד הייתה זקנה וכפופה, תמיד גררה את עצמה ממקום למקום. אי אפשר היה לדעת בת כמה היא", אמרה אחת החברות לגורן. "שמעתי שהוטלה עליה קללה שבגללה היא נראית כך".

דמותה התערבבה אצל הילדים עם הבַּאבָּה יַאגָה – מכשפה שלפי המיתולוגיה הסלאבית מתגוררת ביער וטורפת ילדים שלא מסיימים מהצלחת. אחת הנערות שגורן ראיין סיפרה כמה פחדה ממנה בילדות, ודווקא בגלל זה החליטה להתחפש אליה בפורים. "פחדתי שהיא תבוא לחדר האוכל ותראה שהתחפשתי אליה, ואז היא באמת הופיעה מחוץ לחדר האוכל. כל כך פחדתי".

מתוך 'דבר', 14 בפברואר 1965

רק ותיקי הקיבוץ זכרו את אבא של תלג'ה, ורחשו לה כבוד בשל כך: "היא הבת של אבו נימר". אביה של תלג'ה, רועה הצאן עבדאללה קסאם מחאמיד, התפרסם בפברואר 1965 לאחר שגבר על הנמר האחרון בגליל. נמר הגליל השתייך לתת-המין האנטולי הגדול ביותר מבין הנמרים. הנמר התנפל על מחאמיד, ולאחר התגוששות שבה נקטעו שלוש מאצבעות ידו השמאלית, דקר אביה של תלג'ה את הנמר בצווארו. שוטר מג"ב שהוזעק לנקודה ירה בראשו של הנמר הגוסס והרגו.

מחאמיד זכה לתהילה תקשורתית בעקבות האירוע, ולאחר שהתאושש מפציעתו הוזמן לצעדת הנגב של ההסתדרות. סיפור הגבורה אף הופיע בספר ילדים של חברת הקיבוץ, הסופרת גרדה כהן, "ככה זה אצלנו איך אצלכם?" (הקיבוץ הארצי,1977).

הסיפור האמיתי: "וואו! זה היה מטורף!"

שלושה ימים אחרי הצגת הבכורה במכללת אורנים, ת'לג'ה מתה. אילן אגרא, קרוב משפחה של גורן, בישר לו על כך. אגרא הכיר את משפחת מחאמיד מילדותו, ושימש איש קשר בין קיבוץ אילון לתושבי הכפר עראמשה. "נסענו לבית המשפחה, ישבנו עם מחמוד מחאמיד, אחיה של ת'לג'ה, בחצר ביתו", מספר גורן. "ואז שמעתי בפעם הראשונה את הסיפור שלהם. וואו! זה היה מטורף!"

אילן אגרא (משמאל) ומחמוד מחמיד הרועה, אחיה של ת'לג'ה. גורן: "פתאום זה היכה בי, שהיא בדואית אמיתית. מבחירה" (צילום: צוות תרבות ומורשת קיבוץ אילון)

ת'לג'ה לא גורשה, ולא נודתה מהכפר. נהפוך הוא. היא סירבה להתפנות מבית ילדותה בפחון מתוך נאמנות למורשת אבותיה. "לא היה גירוש. לא היה נידוי. לא כשפים, ולא שום דבר אחר שסיפרו עליה בקיבוץ", מספר גורן. "היא התעקשה להמשיך מסורת אבות, והייתה גאה כל כך בשורשיה שלא הייתה מוכנה לעבור לגור בבית מודרני. פתאום זה היכה בי, שהיא בדואית אמיתית. מבחירה".

אימא של ת'לג'ה. נשארה עימה בצריף גם אחרי שכל השבט עבר ליישוב קבע (צילום: צוות תרבות ומורשת קיבוץ אילון)

ת'לג'ה, הסתבר לגורן, נולדה ב-1934, ואף שחיה בפחון, לא ביקרה כמעט רופאים בחייה וחיה אורח חיים סגפני, הלכה לעולמה בגיל 88. הצריף שלה, שברבות השנים נבנה סביבו פארק אדמית, יושב על נחלתה ההיסטורית של משפחתה שממנה היא סירבה להתפנות. היא הייתה בת בכורה, ועזרה לאימה לגדל את אחיה הצעירים ולטפל בעדר הצאן. אחרי שכל שבט עראמשה עבר ליישוב הקבע ב-1976, היא נשארה לגור בצריף יחד עם אימה – שתיהן נשים מבוגרות שלא הכירו אורח חיים אחר. אחיה הצעירים חזרו וניסו לשכנע אותה לעבור לבית קבע, אך ת'לג'ה התנגדה לכך נחרצות. "איפה שנולדתי, שם אמות", אמרה.

התערוכה: "אולי היא חיה בעולם משלה שמייצג תרבות שנכחדה"

לרגל חג המשק ה-84 של קיבוץ אילון, כמה חודשים אחרי מות ת'לג'ה, נפתחה בקיבוץ תערוכה שמציגה את סיפור חייה, תחת הכותרת "ת'לג'ה – בדואית שחיה בטבע בין עראמשה לאילון". בתערוכה מוצגות תמונות מעטות של ת'לג'ה, לצד שמועות שנפוצו עליה בקיבוץ, כשברקע נשמעות חברות ונערות מהקיבוץ מספרות על המפגשים שלהן איתה. מתקבלת תמונה אקזוטית של רועת צאן שמתגוררת ביער והופכת למקור בלתי נדלה של סיפורים ואגדות.

בסוף התערוכה מוקרן סרט שהפיקה חברת הקיבוץ רותי רגב, שת'לג'ה מוצגת בו כפי שהייתה באמת. הסרט מורכב מראיונות עם בני משפחתה של ת'לג'ה. מוחמד, אחיה של ת'לג'ה, מדגיש את הקשר המיוחד שהיה לאחותו לקיבוץ אילון: "היא אמרה: 'אילון זה הבית שלי. אני אוהבת את אילון. הם תמיד עוזרים לי'. בשבוע האחרון לחייה, כשכבר לא יכלה ללכת, ביקשה ממני לקחת אותה לאילון. היא רצתה להיפרד".

רותי רגב בבית התרבות והמורשת. "התערוכה מפגישה בין הסיפור של חברי אילון לסיפור של ערב אל-עראמשה" (צילום: צוות תרבות ומורשת קיבוץ אילון)

התערוכה מוצגת במקלט הגדול של בית המורשת והתרבות, מקלט שלצערם הרב של בני הקיבוץ, היה בו שימוש ברבות השנים. לצד התערוכה מוצג דגם עץ של חומה ומגדל, תחת תמונות של החלוצים שהקימו את הקיבוץ. תפאורה זו מבליטה את ייחודה של התערוכה על ת'לג'ה, ואולי אף מכניסה את ת'לג'ה לאתוס המורשת של הקיבוץ.

"התערוכה מפגישה בין הסיפור של חברי אילון לסיפור של ערב אל-עראמשה", אומרת רגב, רכזת צוות מורשת ותרבות של אילון ואחת המפיקות של התערוכה. "ת'לג'ה חיה בין העולמות, בין אילון לעראמשה, ואולי בכלל באף אחד מהם. אולי היא חיה בעולם משלה שמייצג תרבות שנכחדה".

בפתיחת התערוכה השתתפו בני משפחתה. "האירוע הזה היה כל כך מרגש", מספר גורן, "ניתנה להם ההזדמנות להודות לקיבוץ על כל השנים שבהן סייעו חברי הקיבוץ לת'לג'ה". גורן מאחל לחברי הקיבוץ ולתושבי הכפר הערבי שיחזרו לשתף פעולה כמו בעבר, ורואה בכך חלק מהמורשת של ת'לג'ה. "אחד החברים אמר לי שעשיתי קלוז'ר לקיבוץ עם הסיפור הזה".

גורן רואה בת'לג'ה גם בשורה סביבתית, ועל כך דיבר בפתיחת התערוכה: "היא חיה את הטבע. היא הייתה חלק מהסלע, והסלע היה חלק ממנה. הפריע לה ההרס. היא סבלה מכך שנחל בצת כבר לא זורם, כי אנחנו שואבים את מימיו. אנחנו, המודרניים, המתוחכמים, יוצרים אורחות חיים שאינם בני קיימא. הורסים את הסביבה שלנו.

"ת'לג'ה נראית לנו משוגעת, אבל אולי אנחנו המשוגעים. היא חיה כמו שבני האדם חיו במשך אלפי שנים. אני לא בטוח שהאנושות תוכל להמשיך להתקיים אלפי שנים בדרך שאנחנו הולכים בה. אני מסתכל על ת'לג'ה ונדלקת לי נורת אזהרה. מאז שעשיתי את זה, אני מרגיש שזה חיבר אותי לשורשים שלי. אני מסתכל אחרת על הוואדי, על ההר, וגם על השכנים שלי".

***

התערוכה "ת'לג'ה – בדואית שחיה בטבע בין עראמשה לאילון" מוצגת בקיבוץ אילון. לפרטים ותיאום ניתן לפנות למזכירות הקיבוץ במייל: mazcirut@eilon2.org.il