בדרך כלל אני לא כותב פוסטים אישיים, אבל הפוסט אותו פרסמה אורטל בן-דיין חדר לנשמתי והשפיע עלי עמוקות. כביכול, זהו פוסט על אירוע שולי. לפי הפוסט בר רפאלי עלתה למונית, לא אמרה אפילו שלום, ציוותה על נהג המונית לנסוע ליעדה, התעלמה ממנו כל הנסיעה, ויצאה בלי להגיד תודה. כאשר הנהג העיר לה שאפשר להיות נימוסיים ולומר שלום ותודה, היא ענתה לו "מי אתה שאגיד לך שלום?".

הסיבה שפוסט שעוסק באירוע פעוט כל כך השפיע עלי, נובעת מכך שעקב הניסיון שלי כעובד צווארון כחול ועובד קבלן אני מזהה טוב מאוד, טוב מדי, את ההתנשאות והזלזול שנשמעו בפוסט כלפי נותני שירות על רקע מעמדי. אני מבין מה זה להיות שקוף, שאנשים לא חושבים שאתה ראוי לשוחח עמם או אפילו רק לזרוק לך מילת נימוסין. ניסיון של שנים גרמו לי להיות רגיש ליחס פוגעני ומשפיל שבעקבותיו אתה מרגיש שאתה כלום, שקוף, עלוב, כי אתה בסך הכל עובד צווארון כחול או עובד קבלן עני. נזכרתי ביחס המזלזל והלעגני שספגתי פעמים רבות מדי, כאשר קראתי חלק מהתגובות לפוסט הנ"ל בהן נשפך לעג וארס כלפי נהגי המוניות, שנבע מזלזול ודעות קדומות כלפיהם בעקבות היותם עובדי צווארון כחול ונותני שירות.

לאחרונה באחת ההפסקות שלי בעבודתי כפקח רחבה (רמפיסט) בנתב"ג, הלכתי לאכול במסעדת Frame שנמצאית בטרמינל. שילמתי מכספי על האוכל ועמדתי להתיישב באחד הכיסאות שבמסעדה. לפתע נזעק אלי אחד המוכרים שלעובדים של נתב"ג אסור לשבת לאכול עם שאר הלקוחות (הנוסעים). יכול להיות שמדי העבודה שלי הזכירו לו מדי עבודה של סבלים, וככל הנראה שההוראה הזו הייתה מכוונת בעיקר כלפיהם משום שהם סובלים מהתדמית הירודה ביותר בנתב"ג. חשתי מיד עלבון עצום ושאלתי את המוכר מדוע איני יכול לשבת במקום? האם נוכחותי מלכלכלת ומזהמת את שאר הלקוחות? האם העובדה שאני חלק מהעובדים אומרת שאני נחות? האם עובדי נתב"ג הם כל כך מחרידים ששאר הלקוחות לא יכולים להימצא לידם? המוכר ענה לי שהעובדה שאני ציני לא משנה את ההוראה שאסור לי לשבת במקום. כועס ופגוע לקחתי את האוכל והלכתי לאכול במקום אחר.

נזכרתי גם בתקופה בה הייתי שומר בחברת "שטראוס" מטעם "מודיעין אזרחי", ונאמר לנו יום אחד שאסור לנו לאכול במטבחים עם שאר העובדים (לכל קומה היה מטבח), אלא שעלינו לאכול בחדר עלוב שנמצא במרתף בתת-תנאים. כבר אז התרעמתי ללא כל הועיל מדוע נאסר עלינו לאכול עם כולם? האם נוכחותנו פוגעת? כמובן שב"שטראוס", ב-IBM ובחברות אחרות בהן עבדתי כשומר היו מתבוננים בנו ללא הרף במצלמות ומקליטים כל רגע של עבודתנו. בחלקן הקב"ט היה מתבונן בנו במצלמות בלילות, ומתקשר להודיע לנו על כך, ובחלקן בבוקר הוא היה שולף את ההקלטות המתאימות בהן הקליטו אותנו כדי לנזוף ולגעור בנו על דבר מה חשוב או שולי. אני זוכר כיצד גיחכתי כשראיתי בחברות הללו דפים ועלונים של הקוד האתי תלויים להם בגאווה, בעוד ואני חושב לעצמי שהם לא שווים את הנייר עליהם הם כתובים.

הפוסט הזה החזיר אותי למקרה בו כאשר עבדתי כמאבטח באוניברסיטת ת"א התווכחתי כהרגלי על היסטוריה ופילוסופיה עם סטודנט אחר, עד שהוא אמר לי לפתע "עם כל הכבוד אני סטודנט, אני לומד את הנושא ולכן אני יודע יותר" (ציטוט חופשי). אני שרגיל להתווכח ולהתדיין פתאום השתתקתי, כל הביטחון שהיה לי נפל לרצפה. לא עלה בדעתו שגם מאבטח יכול להיות סטודנט באוניברסיטה, או שגם מאבטח יכול לדעת דבר או שניים בהיסטוריה ופילוסופיה.

נזכרתי אף במקרה נוסף, בו הייתי שומר בכניסה של מס הכנסה מטעם חברת "מודיעין אזרחי". נאסר עלינו לשבת במשך כל המשמרת, למרות שהדבר לא היה חוקי, והשומר של אחד הבנקים שהיה צמוד אלינו ישב במהלך משמרתו. מכיוון שידעתי שאני לקראת סיום עבודתי ולא חששתי מפיטורין, פניתי לשלי יחימוביץ', והיא שלחה מכתב זועם לכל המעורבים בדבר, גערה בהם והפחידה אותם, ולמחרת העמידו לנו כיסא ונתנו לנו את הזכות "המופרזת" לשבת במהלך המשמרת.

הפחד מפיטורין הוא אחד מהזכרונות החזקים שלי ביותר מעבודתי כשומר, מכיוון שמנהלי החברות השונות איימו ללא הרף בפיטורין, נבחו עלינו שיש עוד אלפים כמונו ומי שלא מתאים לו יכול לצאת מהדלת. זכור לי "מסדר" שהיו עושים לנו כל משמרת בעבודתי כשומר בקניון רמת אביב, בו באופן קבוע היו גוערים בנו ומאיימים לפטר אותנו. זכור לי גם אירוע מסוים מעבודתי כמאבטח מטעם "חברת אבידר" באוניברסיטת ת"א. במסדרת תפקידי הייתי צריך להסתובב באוניברסיטה ולבדוק שהכל תקין מבחינה בטיחותית. כאשר ביקשתי לשבת קצת במהלך המשמרת והתלוננתי שאני לא יכול להסתובב ולעמוד על הרגליים במשך כל המשמרת, צעק עלי הקב"ט שאם אני לא יכול לעשות את העבודה אז שאני אעוף לו מהפנים והוא ימצא מישהו אחר (התקופה הייתה טרום החוק של יחימוביץ').

לבסוף אני אשאיר את הלינק למעשה הדוחה הזה שהוא רמה קיצונית של יחס פוגעני לעובדי צווארון כחול ועובדי קבלן (אליו נוסף גם אלמנט שוביניסטי-מגדרי, יתכן ולגבר לא היו מגיבים כך, אך ככל הנראה גם לאישה עורכת-דין או רואת חשבון בעלת מעמד גבוה לא היו מתייחסים כך).