שמעון אדרי (53), עובד במחלקת הדואר בבית ההסתדרות בתל אביב. "זאת הפעם הראשונה שלי בכיסא גלגלים. חשבתי שזה קליל, כמו משחק וגיליתי שזה ממש קשה. זה דורש כוח, מאמץ וסיבולת לב-ריאה. העלייה ברמפה גמרה אותי".

אדרי התנסה לראשונה בהתניידות בכיסא גלגלים, במסגרת יום המודעות לשוויון אנשים עם מוגבלות שצוין בבית ההסתדרות בשבוע שעבר. "לא חשבתי אף פעם על הקושי של אנשים להגיע לעבודה", אמר אדרי. "צריך לתת משכורת מכובדת לאנשים שמתאמצים כל כך. זה יום עבודה רק להגיע לעבודה ולחזור הביתה. בבית הכנסת שלי יש איש אחד קטוע רגל ואני אסתכל עליו אחרת עכשיו".

שמעון אדרי מנסה לנוע בכיסא גלגלים (צילום: מאיה רונן)

עליזה ערבה, מדריכה בעמותת נגישות ישראל מתניידת בכיסא גלגלים מאז שהיא זוכרת את עצמה. "בגיל 9 חודשים חליתי בפוליו. כל חיי אני מתקשה בתנועה".

ערבה, שעבדה בעיריית חדרה 32 שנה והייתה חברה בוועד העובדים, מכירה היטב את המלחמה על זכויות בעבודה. "כשהצגתי מועמדות לוועד היו לאנשים ספקות אם אוכל לעמוד בזה בגלל הנכות. מאוד חשוב להסביר את הקושי שלנו. לא כדי שיראו כמה אנחנו מסכנים, אלא כדי להבין איך אפשר כחברה לתת מקום לכולם".

"כשיש נכות בידיים, יש פעולות שלוקחות יותר זמן"

ערבה מזמינה את העובדים להדגמה של התמודדות עם פעולות יום-יומיות עבור בעלי מוגבלות בידיים. המשתתפים נדרשים לפתוח רוכסן ולהכניס קוביות לתיבה כשעל ידיהם כפפות אפייה. "כשיש קושי או נכות בידיים, יש פעולות שלוקחות יותר זמן. זה דורש מודעות וסבלנות. זה לוקח עוד רגע".

סדנת התנסות בקריאת שפתיים (צילום: דוברות ההסתדרות)

היא מצפה ליותר פתיחות בעולם העבודה. "בהרבה עבודות לא צריך ללכת, צריך ראש שעובד. כשנכנסתי לעבוד בעירייה לפני 40-30 שנים שאלו אותי אם אוכל להוריד קלסרים מהמדף. היום לא ישאלו שאלה כזאת. לצערי, המון צעירים אקדמאים עם מוגבלויות לא עובדים".

"העיוורון לא מנהל אותי, אני מנהלת אותו"

שירלי ענבי (46), עיוורת מלידה, מבקשת ממעסיקים שיראו אותה ולא את המוגבלות. "מאז שיצאתי לעבודה המשפט הכי נפוץ ששמעתי היה: 'אל תתקשרי אלינו. אנחנו נתקשר אליך'". ענבי בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית, מורה לספרות ולומדת לתואר שני בספרות עברית. נשואה לאדם רואה ואמא לשני ילדים רואים.

תעסוקת אנשים עם מוגבלות, לטענתה, היא נקודת תורפה של החברה. "הנכות האמיתית היא חוסר היכולת של הציבור לראות, והמגבלה היא החברה. העיוורון לא מנהל אותי, אני מנהלת אותו. לא צריך להשליך כל דבר על הליקוי בראייה. אם אני עובדת כמו שצריך, מה אכפת למעסיק שאני לא רואה".

ענבי נעזרת בעבודה בטכנולוגיה. "בעזרת מחשב עם מנוע דיבור אני יכולה לעשות עבודה לא פחות טובה מכל אחד אחר. אני מבקשת ממעסיקים: אל תסתכלו לי על העיניים אלא על איכות העבודה שלי".

"חשוב שהשכר שלנו יגיע מהמעסיק ולא דרך הביטוח הלאומי"

היא מכירה היטב את החששות של המעסיקים אך מבקשת מהם לתת לה את הזכות לבדוק ולראות אם היא מתאימה לעבודה. "יכול להיות שבסופו של דבר זה יהיה בלתי אפשרי. אני לא אומרת שהכול אפשר, זאת נאיביות, אבל להגיד מראש 'אי אפשר' זו פחדנות".

מנכ"ל ההסתדרות, דודו בצלאל וגיא שמחי (צילום: דוברות ההסתדרות)

לדבריה, האמת כמו תמיד עוברת איפשהו באמצע. "אני מבינה שמעסיקים חוששים. צריך לתת להם נגישות למלוא המידע. חשוב שהשכר שלנו יגיע מהמעסיק ולא דרך הביטוח הלאומי. רק ככה המעסיק יהיה מחויב אלי. אם אני מקבלת את המתנה לראש השנה מהביטוח הלאומי ולא ממקום העבודה שלי, אני כבר חריגה".

הכי חשוב לדעתה, לעגן בחוק את הליכי הקבלה לעבודה של אנשים עם מוגבלות. "שלא כל מעסיק יעשה מה שהוא רוצה. מגיעה לי הזדמנות לעבוד בזכות ולא בחסד. לפעמים אנשים מתפלאים שמשלמים לי. שנים עבדתי בהתנדבות והייתי מסבירה את עצמי לדעת. זהו נגמרו הימים האלה. אף אחד לא עושה לי טובה. זכותי וחובתי המלאה לעבוד ולא להיות תלויה באיש.

"ההסתדרות מקדמת מודל עירוני לתעסוקת אנשים עם מוגבלות ברשויות המקומיות"

הממונה על תעסוקת אנשים עם מוגבלות בלשכת יו"ר ההסתדרות, גיא שמחי, עובד בהסתדרות כבר 8 שנים. שמחי התעוור בגיל 33 וכיום מלווה בכלב נחייה. הוא נשוי, בעל תואר שני בעבודה סוציאלית ודוקטורנט באוניברסיטת בר-אילן. "חשוב לי לתת טעימה מהחוויה של אנשים עם מוגבלויות לאנשים שעוסקים בסוגיות של עולם העבודה".

הגר בן יוסף זיגלמן, גיא שמחי וכלב הנחייה (צילום: מאיה רונן)

"ההסתדרות משקיעה באופן שוטף בקידום מודל עירוני לתעסוקת אנשים עם מוגבלות ברשויות המקומיות", אמר שמחי שבמסגרת תפקידו מקדם מהלכים בתחום תעסוקת אנשים עם מוגבלות.

הסתדרות מפעילה בכל הארץ מזכירי איגוד מקצועי שהם רפרנטים לנושא תעסוקת אנשים עם מוגבלות. "הפיילוט בוצע באילת ונמצא בשלבי התאמה מתקדמים בתל אביב, ראשון לציון ורמת גן". הגר בר-יוסף זיגלמן, היועצת המשפטית של האגף לאיגוד מקצועי במרחב גליל מערבי, היא אחת הרפרנטיות שמקדמת ביחד עם צוותו של שמחי מסמך להכרה בזכויות של הורים לילדים עם מוגבלויות, בשוק העבודה.

"רואים את בעלי המוגבלות, ולא את ההורים שמטפלים"

"יש לנו חובה משפטית ומוסרית לאפשר שילוב מיטבי של הורים במקומות העבודה", אמרה בר-יוסף זיגלמן. "צריך לבצע את ההתאמות שנדרשות מבחינת תנאי העבודה, מבחינה כלכלית, חברתית. אנחנו רוצים שהמערכת תבין את הצרכים של הורים עם ילדים עם מוגבלות כי זו האוכלוסייה שקופה. רואים את בעלי המוגבלות, לא רואים את ההורים שמטפלים".

בר -יוסף מספרת על משפחות שקורסות מבחינה כלכלית ותפקודית. "טיפול בילד עם מוגבלויות דורש שגרת טיפולים, התאמות בבית ובכל היבט בחיי המשפחה. הרבה פעמים אחד מבני הזוג נאלץ לוותר על העבודה, על הקריירה וההתפתחות שלו כדי להתפנות. זה חוצה מגזרים, דתות ומצב סוציואקונומי. אבל זה לא צריך להיות ככה. גם להורים מגיעות התאמות שלא יהיו נתונות לחסד של המעסיק. יש המון הורים שמשוועים שישמיעו את הקול שלהם".