"הרבה פעמים שומעים על הרווחה בהקשרים מאוד שליליים", מספר רועי שוולב, מנהל אגף הרווחה והשירותים החברתיים בעיריית מעלה אדומים, "אנחנו לרוב לא יכולים לפרסם הצלחות. לא נצא בהצהרות ונספר סיפורים על משפחה או נפגעת שעברו פה תהליך. שומעים עלינו בעיקר כשמשהו מתפוצץ. יש פער די גדול בין מה אנשים חושבים שקורה פה למה שקורה בפועל, או מיהם האנשים שנמצאים פה".

שוולב (38), עובד סוציאלי ועורך דין, מנהל את האגף בשנתיים וחצי האחרונות. הוא הגיע אליו לאחר שעבר במשרד המשפטים ובעמותה לילדים עם צרכים מיוחדים. מלבד האתגרים היומיומיים למטופלי האגף, חשוב לו לשנות את הדימוי הציבורי שלו. לאחרונה הוא מוביל בשיתוף העובדות באגף פרויקט בשם 'פותחים דלת לרווחה', במסגרתו מתקיימים סיורים לגורמי ממשק בעיר במחלקות השונות של האגף, שכוללים היכרות עם השירותים השונים ועם העובדות.

"הרעיון הוא להרים את הווילונות, ולתת לאנשים להבין מה אנחנו עושים פה", אומר שוולב. "אני לא צריך להסביר כלום, אנשים פוגשים את העובדות שלנו ומבינים על מה אני מדבר".

"המקרים הכי מורכבים שיש לאנושות להציע"

אגף הרווחה במעלה אדומים נותן מענה לכ-1,300 משפחות, כ-13% מהמשפחות בעיר, שממוקמת בדירוג חברתי-כלכלי 6 מתוך 10. פועלות בו 78 עובדות (75 נשים, ושלושה גברים), מרביתן עובדות סוציאליות.

"יש פה מקרים מאוד מורכבים, המקרים הכי מורכבים שיש לאנושות להציע", מספר שוולב בחיוך שמבטא שמחה ועצב גם יחד, "אנחנו עובדים ועובדות כל יום בחיכוך מאוד גבוה עם אנשים ומשפחות שמגיעים למצבים מאוד קשים. זה יכול להיות לטפל במישהי שנפגעה מינית, באישה שנמצאת באלימות, במשפחה שהגיעה לכדי רעב ואין לה כלים לצאת מהמקום בו היא נמצאת, או סכסוך מאוד קשה בין בני זוג. הרבה פעמים זה אומר להיות הקו הראשון מול קשיים מאוד מאוד גדולים".

"צריך לדעת איך להתערב בצורה מיטיבה"

מקצוע העבודה הסוציאלית קיבל תשומת לב רבה בתקופת הקורונה, עקב העלייה החדה בצורך בשירותי רווחה, והמאבק הממושך שהוביל איגוד העובדים הסוציאליים להעלאת שכר ותוספת תקנים. לאחרונה, שנתיים אחרי אותו מאבק, נכנסה לתוקף רפורמת 'הישג' ששדרגה את מבנה השכר במקצוע, במסגרתה הוגדל שכר הבסיס וניתן משקל רב יותר לרכיבי הוותק וההכשרות לאורך שנות העבודה.

יעל כהן נחמיה (מימין) ונאווה כהן. "אנשים פותחים את הלב בפנייך, זה בעיניי הדבר הכי חשוב" (צילום: הדס יום טוב)

עבור נאוה כהן (59), שממלאת תפקיד כפול של סגנית מנהל ומדריכה-ראש צוות, העבודה כעובדת סוציאלית היא חלק מהזהות האישית. היא אם לארבע וסבתא לנכדה, עובדת סוציאלית כבר 32 שנה, כולן באגפי רווחה, 28 מהן במעלה אדומים. "זה מקצוע עם הרבה כאב", היא מספרת, "אבל גם הרבה מאוד משמעות."

לדבריה, העבודה מלווה תמיד בדילמה עד כמה להתערב בחיי הפרט. "צריך לדעת להשתמש בתבונה בסמכות שניתנת לנו בחוק, ולדעת איך להתערב בצורה מיטיבה, שקודם כל לא מזיקה, ואחר כך מועילה. זה מעלה לי כל הזמן סוגיות פילוסופיות, מוסריות, ערכיות. אבל יש הרבה מטופלים שמרגישים שההתערבות שלנו עזרה להם לקום על הרגליים, שעזרנו להם לפלס דרך ולהמשיך בחיים".

הזכות לחיות בלי פחד

עידית אור, עו"ס ופסיכותרפיסטית, מנהלת את המרכז למניעה וטיפול באלימות. "אלימות זו הגדרה כללית שיש בה רצף גדול מאוד", היא אומרת. "זה יכול להיות אלימות מינית, פיזית, כלכלית, רגשית, נפשית, זה יכול להיות קנאה, בידוד, כל הרצף כולו, וכל מי שמתמודדת עם אלימות מכל סוג תקבל טיפול".

המרכז, שהוקם לפני 14 שנה, עוסק במניעה, טיפול, ליווי והכוונה לנפגעי ונפגעות אלימות, סיוע כלכלי וייעוץ משפטי. הוא נותן מענה לנשים, גברים וילדים שמתמודדים עם אלימות על כל רצף הגילים, ופועלת בו גם יחידה לטיפול בפגיעות מיניות, שמטפלת בנשים וגברים מעל גיל 18 שעברו או עוברים פגיעה מינית מכל סוג. אור מנהלת את המרכז, ועובדת גם בצוות ההנהלה של המרפאה הקהילתית לבריאות הנפש בעיר, וגם מלמדת, מרצה ומדריכה עו"סיות בתחום הטיפול באלימות כלפי נשים ואלימות במשפחה.

היא מספרת שבתקופת הקורונה נשבר כל שיא אפשרי במספר הטיפולים ובעומס העבודה. בשנה שעברה היו 231 מטופלים ומטופלות על חמישה עובדים. מאז גדל מספר העובדים לשבעה. "זה קשה מהרבה בחינות", מספרת אור, "יש עומס, אבל זה לא רק בכמות, אלא יותר בעומס הרגשי. אני כמעט 30 שנה בתחום, כל פעם אני אומרת שראיתי כבר הכול, ולא. אין גבול לאופנים בהם אנשים יכולים להתעלל אחד בשני".

עידית אור."אנחנו חייבות לגרום לנשים ולאנשים שנמצאים במערכות יחסים כאלה להבין שמדובר באלימות, ושלא מגיע להם לחיות כך" (צילום: הדס יום טוב)

כדי לצאת ממעגל האלימות, אדם קודם כל צריך לדעת שהוא שם. החוק לא מתיר לה להתערב אם הנפגעת אינה מעוניינת בכך. לכן היא רואה את העלאת המודעות כחלק מרכזי בתפקידה. "אנחנו חייבות לגרום לנשים ולאנשים שנמצאים במערכות יחסים כאלה להבין שמדובר באלימות, ושלא מגיע להם לחיות כך. החלטנו לקחת את נובמבר כחודש למאבק באלימות נגד נשים, וכל שנה אנחנו עושים הרצאות, פעילויות ואיתור בכל האוכלוסיות בעיר, עם כל השותפים שלנו מהעיר."

הפעילויות השנה כללו אירוע לעדה האתיופית אליו הגיעו כחמישים נשים מהקהילה, הרצאה של שירה איסקוב, הרצאות לנערות ולנערים, וגם תכנית בשם 'שומרות סף' לנשות ואנשי מקצוע שנפגשים עם נשים, כמו בלניות במקווה ספרים או קוסמטיקאיות. "אני רוצה שלכל מי שפוגש אנשים תהיה עין, ושידעו להפנות".

"נורא קשה לצאת לבד ממעגל האלימות, וזה המקום שלנו"

מה שמחזיק אותה בתפקיד הוא תקווה. "לכל אדם יש זכות לחיות בכבוד, וזכות לחיות בלי פחד. בגלל זה, אני חושבת שאני עושה דבר חשוב. אני גם רואה, לאורך הרבה שנים, הרבה אנשים שהצליחו לצאת מזוועות קשות למקום אחר בזכות טיפול ובזכות תהליך ארוך ומשמעותי. אבל זה משהו שבסוף הציבור לא רואה".

"כמובן שהייתי רוצה יותר כלים ברמת המדיניות. עוד תקציבים ברמת המדינה, עוד חלופות למקלט, עוד פתרונות לגברים, אכיפה וענישה יותר חריפה, שיאמינו יותר לנשים", אומרת אור, "אבל ברמת השירות שלי, אם אני חלק מאיזשהו תהליך שמישהי עושה, ומצליחה לצאת ממצבים של אימה ולבנות חיים, והיא מבינה שמגיע לה חיים בלי פחד, עשיתי את שלי. נורא קשה לצאת לבד, וזה המקום שלנו. אנחנו הכתובת לעזור לצאת. יחד עם עזרה מקצועית, בהחלט אפשרי לצאת".

בונים את הטיפול יחד עם המשפחה

שירות רווחה מתחיל, בדרך כלל, אצל עו"ס משפחה, שתפקידה לכוון ולרכז את הטיפול במשפחות שמגיעות לאגף. "עו"ס משפחה היא ה'קייס מנג'ר'", מסבירה יעל כהן נחמיה (26), נשואה ואם לפעוטה ממעלה מכמש שבבנימין, עו"ס משפחה טרייה שהגיעה לאגף לפני שנה בדיוק. ברגע נתון היא מטפלת בכ-30-40 תיקים של משפחות במשרה מלאה,  ולדבריה, "זה בהחלט קשה". הממוצע לעו"ס משפחה במשרה מלאה הוא כ-60 תיקים.

"כשמגיעה אלי משפחה, אני בונה יחד איתה את תכנית הטיפול שלה לפי הצורך. למשל, תכנית של טיפול בנושא הורות להורים, פעילות נוער למתבגר וטיפול פסיכולוגי מותאם לילד הקטן יותר. או טיפול בהתמכרות לאחד ההורים, תכנית כלכלית, קבוצת נערות לילדה ופנימייה לילד. בונים ביחד עם המשפחה את הטיפול. יש מגוון מאוד גדול של מרכזי טיפול, ואני מפנה אליהם".

את ההכשרה המעשית שלה היא עברה באגף, ונשארה. "בהתחלה לא דמיינתי את עצמי בתפקיד הזה", היא מספרת, "תמיד ידעתי שהכיוון שלי הוא עבודה עם אנשים, ומאוד רציתי להיות עובדת סוציאלית. אבל בתחילת הלימודים אמרתי שאין מצב שאני עובדת באגף רווחה, בטח לא כעו"ס משפחה. חשבתי שזה הכי קשה, הכי לא מתגמל, הכי אפור. רציתי טיפול יותר ספציפי.

ההתנסות בשטח הפתיע אותה לטובה, והיא החליטה להישאר. "גיליתי שהיכולת לגעת באנשים, לעזור להם בכל מיני שלבים בחיים, היא מאוד עמוקה. אנשים פותחים את הלב בפנייך, זה בעיניי הדבר הכי חשוב".

"פעם בשבועיים יש ישיבת צוות. זה ממש מחזיק אותנו"

כהן נחמיה שהמפגש עם העמיתים באגף הוא אחד הדברים המשמעותיים עבורה. "יש פה אנשים, ובעיקר נשים מדהימות. התמיכה של הצוות מאוד משמעותית, תמיד יש עם מי להתייעץ, על מי להישען, ממש מרגישים את הלב. דווקא כשזו עבודה שבה הכול מאוד רגשי, כשאת שומעת סיפורים קשים, זה כל כך קריטי".

מה שעוד נותן לה כוח, היא אומרת, אלה השתלמויות וסדנאות שהיא עוברת באגף, וגם ישיבות הצוות. "כבר חודשיים אנחנו פעם בשבועיים בערך בסדנה. אני אוהבת את זה מאוד, זה נותן לי המון כלים. הייתה סדנת מיינדפולנס, התמודדות עם עומס ושחיקה, משמעות בעבודה, כל מיני השתלמויות. מחר אני בהשתלמות עד 13:00, וזה ממש אוויר בשבילי".

"פעם בשבועיים, יש ישיבת צוות. וזה ברזל. זה יכול להיות התייעצויות, הצגת מקרה, או גם אוורור. זה ממש מחזיק אותי, זה אוורור שחייבים אותו, והצוות מאוד נותן תמיכה ומשפחתיות. אני מאוד שמחה שהגעתי לפה".

מבחינתה, היא כאן להישאר. "זה מקצוע שאני מאוד אוהבת, וגם בתוך האגף פה יש לי עוד כל כך הרבה לאן להתפתח ולהתקדם. ויש פה גם השתלמויות, ומוציאים לתואר שני. אני עוד בונה לעצמי את הזהות המקצועית שלי, את הדרך שלי, לומדת להכיר עוד כיוונים במקצוע ולהבין מה מתאים לי יותר ומה פחות".

לחיות את גיל ההתבגרות כל פעם מחדש

בבני הנוער מטפלת נטלי שם טוב (45), נשואה ואם לחמישה מכפר אדומים, שמנהלת את המרכז להורים ומתבגרים במרכז הטיפולי מניפ"ה, למתבגרים והוריהם בגילים 12-15. הפעילות בו כוללת טיפול פרטני, הדרכת הורים, וטיפולים פסיכותרפיים דרך אמנות, טבע תרפיה, ציור ועוד.

בני הנוער מגיעים למרכז דרך הפניות של עובדות האגף או יועצות בבתי הספר, או באופן עצמאי. מטופלים בו 40 מתבגרים ו-20 זוגות הורים, ממגוון הקבוצות ביישוב. שם טוב מספרת שבעקבות הקורונה, נערים רבים מגיעים לטיפול בגלל חרדות ודיכאון, מה שהיה הרבה פחות נפוץ בעבר.

"כדי לעבוד במרכז נוער, את חייבת לחיות את גיל ההתבגרות כל פעם מחדש, לטוב ולרע", היא אומרת וצוחקת. "אם עושים סקר בין אנשים ושואלים אותם לאיזה גיל הם היו רוצים לחזור, כמעט אף אחד לא יחזור לגיל הזה. זה גיל כזה שמצד אחד הם גדולים, הם כבר לא ילדים, אבל בו זמנית הם לא מבוגרים. כמה שזה מתעתע את מי שעומד מולם, להם זה הרבה יותר מבלבל. אבל בסופו של יום הם כן רוצים את התמיכה, את ההכלה, לדעת שהם בסדר והם נורמאליים ומה שהם חווים ומרגישים הוא לא מוזר".

נטלי שם טוב. "מה שיפה בעבודה עם נוער, זה שאת יכולה כל פעם להמציא את עצמך מחדש. זה משהו שמאוד מונע שחיקה" (צילום: הדס יום טוב)

האתגר של הצוות הוא למצוא דרכים יצירתיות לטפל וליצור אמון. "אנחנו חושבים המון מה מדבר אליהם, מחוץ לקופסא, ואיך אפשר להנגיש להם את הטיפול. למשל, בשנה שעברה עשיתי קבוצת סטיילינג לנערות, שעסקה בכל הנושא של גוף נפש, נראות חיצונית ודימוי עצמי"

שם טוב עושה את התפקיד במרכז הנוער ב-60% משרה. בעוד 25% משרה, היא עובדת כעו"ס חוק נוער, ומטפלת בילדים שנשקפת להם סכנה במשפחה או מחוץ למשפחה, ונדרשים להתערבות על פי חוק החוק. "זה יכול להיות הזנחה, למשל אם מקבלים פניה שהורים טסו לחו"ל והשאירו ילד בן 12 לבד עם עוד ילדים קטנים, או מתחת לגיל 6 ללא השגחה ראויה, התמכרויות, בעיות של ביקור סדיר, רקע משפחתי מורכב והתעללות לסוגיה השונים. במקרים כאלה, העבודה היא לאור החוק, בתהליך מקדים בקהילה, או לאחר מכן על פי צו בית משפט, ומלווים אותם לאורך שנים".

"אני מאוד אוהבת את העבודה שלי", היא אומרת. "אני כבר עשרים שנה עובדת סוציאלית, עברתי לאורך השנים לא מעט תפקידים, ומה שיפה בעבודה עם נוער, זה שאת יכולה כל פעם להמציא את עצמך מחדש. זה משהו שמאוד מונע שחיקה". היא מספרת גם שפעם בחודש מתכנסת ועדת נוער, שמשתתפות בה גם כל העובדות הסוציאליות בעיר שנוגעות לנוער וגם מנהלי ומנהלות בתי ספר, יועצות, קציני ביקור סדיר, וכן נציגויות מבתים חמים ומסגרות נוער אחרות ועוד.

"ככה אפשר לזהות מקרים נקודתיים ולתת להם מענה כולל. לדוגמא, עלה שבפארק מסוים בעיר יש התכנסויות של נוער, אין שם השגחה ועולים משם הרבה מקרים של אלכוהול, סמים ואלימות. אז בקיץ האחרון נפתחה באותו פארק נקודה של עובדי נוער שמגיעים עם מדריכים, אוהל פעילות, אוכל ועוד. או שעולה משהו באוכלוסייה או קהילה מסוימת, ועושים שם עבודה מתאימה".

התכנית לצעירים: "כל מי שצעיר ומרגיש מעט אבוד, מוזמן"

יעל ללוש היא הכתובת של הצעירים באגף הרווחה. היא מרכזת את תכנית ית"ד – שירות חדש יחסית של האגף, שהוקם לפני כחמש שנים ומיועד לצעירים מגילאי 18-25. "פעם היו פחות שירותים לצעירים בגילים האלה", מספרת ללוש. "רק אם היית זכאי לסל שיקום או זכויות שקשורות בנכות, אבל לא מעבר לזה. כל הצעירים שטופלו ברווחה כבני נוער, חסרי עורף משפחתי, כאלה שיצאו לפנימיות ועוד, היו די נזרקים לעולם ונדרשים להתמודד בעצמם. אלה פערים שמאוד מאוד קשה להתגבר עליהם. אבל עם ליווי והכוונה נכונים הם עולים מאוד מהר על הגל".

ית"ד היא תכנית בין משרדית בהובלת משרד הרווחה ובשיתוף פעולה עם משרדי הביטחון, החינוך והשיכון, הג'וינט ושותפים נוספים. "אני יכולה לתת כל מיני מענים, ולמצות כל מיני זכויות עם הצעירים, לתת להם הרבה דברים שיפתחו להם דלתות. זה יכול להיות מענה שקשור לצבא, או לימודים, מגורים, התנהלות כלכלית נכונה, חובות, התנהלות כלכלית נכונה או הלוואה כלכלית ללא רווח".

יעל ללוש. "לפעמים אני יכולה להתכתב עם מישהו חצי שנה-שנה לפני שהוא מסכים לבוא" (צילום: הדס יום טוב)

במרכז מקבלים הפניות רבות מגורמים שונים, בהם גם יועצות בית ספר, רכזי בוגרים של פנימיות, מנהלים של מרכזי צעירים, רכזת חיילים משוחררים, רכזת תעסוקה, וגם 'חבר מביא חבר'. "מבחינתי, כל מי שצעיר ומרגיש מעט אבוד, מוזמן. יש לי צעירים שבאים ממשפחות רווחה ומשפחות קצה, אבל גם כאלה שחוו לאחרונה משברים כמו זוגיות לא טובה, קשר לא טוב עם ההורים, שירות צבאי קשה, אובדן, אפילו גירושים של ההורים. כל מי שצריך מעט דחיפה יכול לבוא".

"צעירה שחלמה ללמוד טיפוח ציפורניים לומדת היום אדריכלות"

הצעיר, אומרת ללוש, הוא זה שמכתיב את הקצב ואת הכיוון של הליווי ואת מטרותיו. "לפעמים צעיר זקוק לתקופה של פגישות, ולפעמים ממש צריך לעזור לחלום ולבנות תקווה. הייתה לי צעירה שאמרה לי שהיא חולמת ללמוד טיפוח ציפורניים, אבל בהמשך הבנו שהיא חולמת את זה כי זה הקורס הכי זול שהיא מצאה. היום היא לומדת אדריכלות".

"הרבה צעירים שלנו הם גם למודי אכזבות וקשה להם לתת אמון, אז לפעמים אני יכולה להתכתב עם מישהו חצי שנה-שנה לפני שהוא מסכים לבוא. יש לנו גם הרבה חיילים בודדים ובנות שירות בודדות, לפעמים אנחנו מלווים אותם גם בזום. אנחנו ממש מנסים להיות כמה שיותר זמינים בכמה שיותר דרכים עבורם."

"הצעירים לרוב נמצאים בצומת דרכים. הם בגיל שהכי טוב לעזור להם. הם תלויים בעצמם, העזרה תלויה בהם. הם לא בחסות ההורים, אין להם עדיין ילדים לדאוג להם, זה איזשהו שלב שהשיקום הוא מאוד משמעותי. יש פה איזה חלון גם לצאת ממעגל ולהשתקם באמת לאורך החיים".

"לפעמים דברים קטנים תוקעים אותם. למשל, לצעיר שטיפלתי בו לא היה איפה לגור במהלך הלימודים. הוא היה בטוח שהוא צריך לבטל את ההרשמה ללימודים, כי יש לו הפרעת קשב וריכוז ואין לו סיכוי להצליח גם ללמוד וגם לעבוד כדי לממן דירה. עזרנו לו בדיור, וככה הוא סיים את הלימודים. אם לא היה לו את הדבר היחסית קטן הזה, הוא היה ממשיך את המעגל. בגלל זה אני כל כך אוהבת את התכנית הזו, את מרגישה האדם הנכון בזמן הנכון".

"קשה לי לתת את המענה האיכותי שהייתי רגילה. צריך עוד כוח אדם"

ללוש (37), נשואה ואם לחמישה מכפר אדומים, עובדת כעו"ס קצת יותר מעשר שנים, עבדה כמה שנים בבריאות הנפש, בצרכים מיוחדים, עם משפחות, עם נערות בסיכון, וכבר שנתיים היא רכזת ית"ד. היא מספרת שזהו התפקיד שאני הכי נהנית ממנו עד כה.

העומס עליה גדול. היא עובדת ב-75% משרה יחד עם עו"ס נוספת במשרה חלקית, ושתיהן מלוות מעל 100 צעירים, יחד עם סטודנטים שללוש מלווה, שעוזרים לה להרחיב את המענה במרכז. הקושי התגבר בשנה האחרונה, עם היציאה ממשבר הקורונה והעלייה בכמות הטיפולים. "מאוד קשה לי לתת את המענה האיכותי שהייתי רגילה. התכנית הזו בנויה מדהים, אבל על מנת שנוכל להמשיך לתת את השירות בכזו איכות, בלי רשימות המתנה, אנחנו צריכים עוד כוח אדם".

"עד שאדם מכור מבין שיש לו בעיה, הוא עובר כברת דרך של הרס"

טיפול ייחודי שמציע אגף הרווחה במעלה אדומים הוא טיפול ייעודי בהתמכרויות, ביחידה לטיפול בהתמכרויות שנפתחה בעיר לפני כשנה. הדס פקין, עו"ס ההתמכרויות באגף, מספרת ש"עד לפני שנה, מי שסבל מהתמכרות, מחשד להתמכרות או מי שהתמודד עם התמכרות של בן משפחה או קרוב ונזקקו לטיפול, היו צריכים לפנות ליחידות בערים אחרות".

פקין (45), נשואה ואם לשניים המתגוררת בישוב ענתות, עובדת כעו"ס עשרים שנה, ובתחום ההתמכרויות ספציפית- כבר 14 שנה. פקין גם מדריכה את הצוות, שאמור לגדול בקרוב, וצפוי להעסיק מדריך חברתי, שהוא גם מכור לשעבר. "אנחנו כל הזמן חושבים איך לפתח קבוצות, לתת עוד כלים לנגמלים ולמשפחות שלהם, ודווקא פה במעלה אדומים יש המון גב".

הדס פקין (מימין) עם מרב חורי, מנהלת המחלקה למשאבי קהילה. פקין: "כעובדת סוציאלית את מאוד בהיכון. את רואה את כל סוגי הקיצוניות" (צילום: הדס יום טוב)

בשנה האחרונה היא עבדה הרבה כדי למפות את הצרכים בעיר, ולאחרונה גייסה גם עובדת נוער. "היחידה שלי מטפלת באנשים שסובלים מכל בעיה של התמכרות, גם למבוגרים, גם לנוער וגם לצעירים. מדובר בכל סוגי ההתמכרויות, גם לחומרים פסיכואקטיביים כמו סמים, אלכוהול, תרופות, וקנאביס, וגם התמכרויות התנהגותיות, כמו להימורים, למין, למסכים, לקניות ועוד".

הפנייה למרכז יכולה להיעשות על ידי המתמכר עצמו, וגם על ידי בני המשפחה או בני הזוג. וזה בכלל לא פשוט לשכנע מתמכר לטפל בהתמכרות שלו. "התמכרות, בדרך כלל, באה מתוך מוטיבציה חיצונית. לאדם מכור לוקח הרבה זמן להבין שיש לו בעיה, ועד שהוא מבין את זה הוא עובר כברת דרך של הרס. בין אם זה בסמים, שהוא כבר משתמש ומשתמש וכבר איבד חברים ומשפחה, שזה נכון לפעמים אפילו בקנאביס".

"יש לי למשל מטופלת שמכורה לקניות, אשת משפחה עם הכנסה מאוד ממוצעת, שהייתה מוציאה עשרות אלפי שקלים בחודש על קניות. לפעמים זה מחיר בריאותי או גופני, או מחיוב משפטי, בגלל שנפתח תיק על שימוש, על סחר או עבירות אחרות שקשורות לנזקי השימוש וההתמכרות, והם נשלחו על ידי שופט".

מי שנגמל וסובל, לא יחזיק מעמד

כל טיפול יתחיל בהליך של אבחון הבעיה: ההיקף שלה, החומרה שלה, כמה זמן הוא סובל ממנה, מה הכוחות שלו ומה המוטיבציה שלו לעשות שינוי. "יש אנשים שאני אגיד להם, אתה חייב ללכת לגמילה. או שאני מבינה שאין מספיק תמיכה מסביב והוא לא יוכל להיגמל בלי מכון, או כי הוא זקוק לגמילה גופנית או סיוע נפשי באשפוז שמיועד לכך. לפעמים אדם בא גם לשיחה פעם בשבוע, לפעמים הוא מטופל בקבוצות, משהו שאני מאוד תומכת בו, התעקשנו על פתיחה של קבוצת NA פה בעיר, שמקבלת את כל סוגי ההתמכרויות".

"אני מאמינה בעבודה הזו", היא אומרת. "אני מאמינה שאנשים יכולים לצאת מהמצב הזה. לעיתים כששואלים אנשי טיפול, הם אומרים 'אני לא מתעסק במכורים, כולם שקרנים, הם לא יוצאים מזה'. אבל אני כן רואה תקווה. הם אנשים שסובלים, שנקלעו לבעיה בחיים שלהם, וההתמכרות, שיושבת על הבעיה הזו, הפכה להיות הבעיה. אני מאמינה ביכולת שלהם לצאת מזה".

"אני תמיד אומרת, מי שנגמל וסובל, לא יחזיק מעמד. אנשים שהיו הרבה שנים בהתמכרות, ההתמכרות הייתה איזשהו מזור לכאב. ברגע שהם מוותרים על זה, הם צריכים להתמודד עם המון דברים. אנחנו רוצות לעזור לאנשים באופן שגם יעשה להם טוב, שהם יחיו חיים טובים, לא רק 'אני לא משתמש', זה לא עובד".

יש לי אחריות רבה, אבל אני לא אלוהים

פקין מספרת שחשבון הנפש שלה מול עצמה לא פוסק לרגע. "אני חושבת על מטופלים גם כשהם לא פה. בהמון מקרים אני חושבת שאולי לא הבנתי נכון את המטופל, אולי לא הצעתי את הדברים הנכונים, אולי הוא היה חייב לצאת למוסד גמילה הרבה לפני ולא ראיתי, אולי הוא הצליח לשכנע אותי או לעבוד עלי. יש המון חשבון נפש. אני רק אדם בסוף".

זה לא תמיד היה לה פשוט. "יש בעבודה הזו המון חרדת מקצוע, והמון טראומטיזציה משנית (השפעות נפשיות שחווה אדם שנחשף לטראומה של אדם אחר, אך לא עבר אותה בעצמו – ה"י). לפני כמה זמן היה לנו פה יום הדרכה בנושא הטרדות מיניות, וראיתי שזה לא רק אני. אנחנו, העובדים הסוציאליים, מאוד טראומטיים. חרדות על ילדים, שלא ילכו לישון אצל חברים, שלא יגעו, שלא יכירו. כעובדת סוציאלית את מאוד בהיכון. את רואה את כל סוגי הקיצוניות".

עם השנים, היא למדה לעשות את ההפרדות. "ברגע שהתחתנתי והבאתי ילדים הבנתי שאני חייבת, ולמדתי לווסת. פעם לא הייתי מרשה לעצמי לצאת לחופשות, כי לא יהיה מי שיטפל בתיקים שלי. עם הזמן הבנתי שאם אני רוצה להישאר פה אני חייבת לצאת לחופשה. והיום אני מבינה שכדי להיות גם עובדת סוציאלית טובה, אני צריכה את זה".

השחרור הזה, היא אומרת, גרם לה להתבונן מחדש על המקום שלה בחיי המטופלים. "פעם האמנתי שאני מאוד משמעותית בתהליכים של המטופלים", היא אומרת ומחייכת. "ככה זה להיות עובדת סוציאלית. היום אני חושבת שאני משמעותית, אבל אני יותר לוקחת את הדברים בפרופורציה. אני מבינה שאדם קודם כל לוקח אחריות על החיים של עצמו, וכשהם מצליחים, זה הרבה עליהם. אני פה בשבילם, ויש לי אחריות רבה, אבל אני לא אלוהים, ולא רק בזכותי הכול קרה".