קרן שנמצאת בבעלות ממשלת אבו דאבי בדרך לקבל שליטה בחברת הפניקס, המנהלת 364 מיליארד שקלים של חוסכים ישראלים. האם זה משנה? מה ההבדל אם בחברה ישלוט יצחק תשובה הישראלי (הבעלים עד 2019), קרנות סנטרברידג' וגלאטין קפיטל האמריקניות, או הקרן שבשליטת ממשלת אבו דאבי?
התשובה לשאלה הזו מורכבת. על הנייר אין דרמה. לחברת ביטוח יש ממשל תאגידי מוסדר, המפריד בין הנהלה לדירקטוריון, אותו ממנים הבעלים. היא כפופה לחוקי סודיות, פועלת תחת רגולציה ישראלית, והמידע עליה ציבורי.
אבל יש דברים שהנייר לא לוכד. העברת הפניקס לחברה הממשלתית יכולה להיות עוד שלב בשינוי אסטרטגי שעוברת הכלכלה הישראלית. ולשינוי הזה יהיו השלכות ממשיות מאוד.
1.
אחד הכוחות הגדולים והגדלים ביותר בישראל בשנים האחרונות הוא הגופים המוסדיים. מדובר בכוח רדום יחסית, שלא לומר מרדים. קרנות הפנסיה והביטוח לא נתפסות כגורמים דומיננטיים בעיצוב החברה והכלכלה בישראל, אבל הם מנהלים חסכונות של הציבור הישראלי בהיקף של יותר מ-2.5 טריליון שקלים, פי חמישה מתקציב המדינה.
בעשורים האחרונים הפכו הגופים המוסדיים לשחקנים הגדולים ביותר בשוק ההון הישראלי. הם אמנם לא מתנהלים בסגנון ראוותני כמו נוחי דנקנר, אבל הגודל האדיר שלהם גורם לכך ששיעול קטן מצדם יכול למוטט או להרים שווקים שלמים.
כך לדוגמה, מנגנון סבוך ואפרורי לכאורה של גידור סיכונים מצד המוסדיים, הוא גורם מרכזי להתחזקות השקל וירידת שער הדולר בשנים האחרונות, תהליך שמעצב מחדש את הכלכלה בישראל. ועדות ההשקעה של הגופים המוסדיים הם הגופים הגדולים ביותר שמקצים הון בישראל. מדיניות ההשקעה שלהם יכולה לרומם ולמוטט תעשיות ופרויקטים.
גופים אלה גם מחזיקים מידע רב על אזרחי ישראל: שכר, מסמכים רפואיים, מצב משפחתי, רכוש – כל הנתונים האלה נמצאים בידי חברות הפנסיה והביטוח.
על הנייר מדובר בגופים טכנוקרטיים, שאמורים להתנהל במנותק מבעלי השליטה בהם. בפועל, לבעלי השליטה תמיד תהיה השפעה על המדיניות, גם אם עקיפה. מבחינה זו אין הבדל בין קרן אמריקנית לקרן באבו דאבי: ברגע שהבעלים אינם בישראל, היכולת להשפיע עליהם קטנה. מול נוחי דנקנר היה אפשר להפגין. מול מוחמד בן זאיד יהיה קשה יותר.
2.
אבל עד כאן מדובר בימים כתיקונם. מה אם אבו דאבי תבחר לפתע להתקרב לאיראן? מה אם יחסי ישראל והמדינות השכנות לה יכנסו לסבב הסלמה? האם השליטה בכספי החוסכים בישראל יכולה להיות נשק כלכלי נגד ישראל?
התשובה לשאלה הזאת לא פשוטה. שוב, הממשל התאגידי והרגולציה אמורים להגן על הישראלים. אבל לא הכול הוא שחור ולבן. בעל השליטה יכול לשלוח מסרים דרך הדירקטוריון. בכל מקרה מדובר במנוף לחץ, שמאפשר לבעלי השליטה, במקרה זה מדינה, מגוון של אפשרויות להפגין עוצמה.
מצבים אלה אולי נשמעים דמיוניים כרגע, אבל כך גם נשמעה הקפאת כל הנכסים הפיננסיים של רוסיה בבנקים מרכזיים בכל העולם. ברגעים בהם היציבות מופרת, הרבה מהכוחות הרכים של הכלכלה העולמית מתגלים כקשיחים למדי.
ההשקעה של מדינות המפרץ כתוצאה מהסכמי אברהם היא תהליך רצוי, אבל ישראל צריכה לשאול עצמה מה עמדתה ביחס לנכסים אסטרטגיים.
3.
גיא רולניק, לשעבר עורך דה מרקר, פרסם אתמול טור תחת הכותרת "געגועים לדנקנר". קשה לא לראות את האבסורד: העיתון שדחף לחקיקת 'חוק הריכוזיות' מבכה על השלכותיו ה'לא צפויות' לכאורה. למעשה רולניק והעיתון שהוא עמד בראשו שיחקו תפקיד במהלך היסטורי ארוך של נדידת ההון הציבורי בישראל לידיים פרטיות זרות, תהליך דרמטי שלא זוכה לתשומת לב ראויה.
ישראל היא מדינה צעירה, ולא היו בה מוקדי הון ותיקים כמו באירופה וארה"ב. ההון בה היה מראשיתו לאומי וציבורי, בידי גופים כמו ההסתדרות, קרנות, ובהמשך בנקים. במהלך 40 השנים האחרונות עבר ההון מידי הגופים הציבוריים למדינה, שמכרה אותו במחירי הפסד, ויצרה את מעמד הטייקונים הישראלי של שנות ה-90 – נוחי דנקנר, אליעזר פישמן, תד אריסון ואחרים.
אלא שגם זה לא היה סוף פסוק. קמפיין מתוקשר ואגרסיבי הוביל לחקיקת חוק הריכוזיות, שאוסר בעלות צולבת על חברה פיננסית וריאלית, מה שעלול ליצור ניגוד עניינים שבו יד שמאל מממנת את יד ימין. בחוק הזה אולי יש היגיון, אבל הנגזרת הישירה שלו היא מכירת הנכסים הפיננסיים אל מעבר לים, מסיבה פשוטה: אין מי שיקנה אותם בישראל.
ההיגיון הוא פשוט: אם משהו נמצא בשוק, הוא שייך למרבה במחיר. בסופו של דבר, הוא יזלוג למי שיכול לשלם יותר. הכוח בעולם מתרכז במספר מוקדי על, בהם קרנות העושר של מדינות המפרץ.
יש הבדל בין קרן אמריקנית או אמירתית, אבל הוא לא לב העניין. הדבר החשוב ביותר הוא הפירוד הגובר בין הציבור לבין כספי הפנסיה והחיסכון שלו. לישראלים צריכה להיות השפעה על הר הכסף שנצבר בחסכונות שלהם, טריליוני שקלים שמעצבים את החיים בישראל. ובשביל לעשות את זה צריך לחשב מסלול מחדש.
