הפינויים שחזרו, התור המתארך לכניסה לדירה, מלאי הדירות המצטמצם, והרשויות וחברי הכנסת שאכזבו: חברות וחברי הפורום לדיור ציבורי מסכמים שנה וחצי של קיפאון ואף נסיגה במדיניות הציבורי תחת הממשלה היוצאת. לקראת הממשלה הבאה ושר השיכון המסתמן, יצחק גולדקנופף, מקווים הפעילים לשינוי כיוון.
"ללא הפורום לדיור ציבורי לא היה קורה פה כלום" אומרת מיטל כהן (48), דיירת עמידר מזה 20 שנה. "נאבקנו על לייצר סטנדרט לשיפוצים – הכל קרס כלא היה; הבטיחו דירות – אין דירות; הקפיאו פינויים – ועכשיו הם חזרו. אני מרגישה שאנחנו בנקודת ההתחלה, עבודה מאוד קשה לפנינו".
כהן, אם יחידנית, עברה בחייה מעל ל-60 דירות, בתוך מערכת שהותירה אותה במצב רגשי וכלכלי קשה. את דרכה בפורום החלה לאחר שנים של מגורים בדירת דיור ציבורי לא ראויה והוצאות על שיפוצים שהביאו אותה לחובות כבדים.
"בשיא המצוקה שלי ישבתי יום אחד באינטרנט וחיפשתי חומר על הדיור הציבורי כדי להבין את הזכויות שלי. כשהגעתי לפעילים, הבנתי שמה שחשבתי שהוא רק הבעיה שלי הוא בעיה כללית" מספרת כהן, "היום, אחרי כל מה שעברתי, אני פרופסור לדיור ציבורי. נשבעתי שכל מה שאני למדתי מהניסיון שלי אני רוצה להעביר לאנשים אחרים".
העבודה שלה ושל עשרות חבריה וחברותיה בפורום, שנעשית בהתנדבות מלאה, מורכבת מעזרה למאות מקרים של דיירים, רובן נשים, שנמצאות במצוקות מול העיריות, עמידר, והמדינה, ולא מצליחות לקבל מענה בכתובות המיועדות.
כך לדוגמה, היא מספרת שפנתה אליה בחורה, אם יחידנית צעירה לארבעה ילדים אוטיסטים שלמרות שמצבה הכלכלי היה מוכר לרשויות – כלל לא ידעה על האפשרות של דיור ציבורי. "כל הזמן שאלתי את עצמי: איך זה שיש כל כך הרבה גורמים שמטפלים בילדים שלה ואף אחד מהם לא אומר לה – תקשיבי, יש לך זכויות! איפה כולם נמצאים?" היא אומרת בכאב.
"בפעם אחרת, הגיעה אלי בחורה שבמשך חודש גרה ברחוב" נזכרת כהן. "חודש שלם לאף אחד לא היה אכפת שיש לך אישה שישנה על דשא בפארק באמצע עיר גדולה. מנכ"ל חברת עמיגור לשעבר, יובל פרנקל ז"ל, פנה אלי והצלחנו להביא את האישה לדירה בקריות, כולל הובלה. זה היה אחד הרגעים המרגשים בעבודה שלי: גם מצאנו פתרון וגם מנכ"ל חברת אכלוס הגיע והתערב ישירות. יובל היה שותף מספר אחד למפעל שלי, הלוואי והיו עוד כמוהו".
"אנחנו צועקות וזה משנה"
פורום הדיור הציבורי הוא ארגון של פעילים מכל הארץ שמסייעים לאלפי משפחות חסרות דירה. במהלך השנים הפעילים סייעו לאלפי משפחות באופן פרטני במקביל לעבודה מול הממשלה והכנסת במטרה לקדם שינויי חקיקה ומדיניות משמעותיים – המאבק להגדלת המלאי, עצירת פינויים של משפחות לרחוב וחקיקת חוקים שיקדמו את השקיפות בתהליכי קבלת ההחלטות בדיור הציבורי כגון עבודת ועדות החריגים, פעולתה של חברת עמידר ועוד.
"מה שמאגד את כולנו שכולנו רוצים בית והמפגש שלנו נותן מקום למצוקה הזו לצאת" אומרת שלי מרגי ועקנין (40) אם לארבעה מבאר שבע. "דיירי הדיור הציבורי הם המרכז של המאבק, מכיוון שרק הם יודעים מה זה מציאות יומיומית של רמיסת הזכות לקורת גג, והם מכירים בעצמם את התנאים שהדיירים נאלצים להסכים להם."
היא הגיע לפורום בשנת 2014 בעקבות מצוקה אישית. פתרון למשפחתה היא מצאה לאחר המתנה לדירה של יותר מחמש שנים, ותוך כדי הפכה לפעילה מרכזית בדרום. "ביום הראשון שיצאתי להפגין מול עמידר הביאו לי משטרה, אבל אני באתי מוכנה – וזה הביא תוצאות" היא מספרת.
בשנים האחרונות הגיעה מרגי למשרדים של חברי מועצה רבים בעיר, נציגי עמידר וגם מספר חברי כנסת. מרגי מגדירה את עצמה בתור "הפה" של אותן נשים מול מהוועדות האטומות. "אנחנו צועקות וזה משנה" אומרת מרגי, "הייתה לי שכנה שהדירה שלה הייתה במצב מאוד קשה. הצלחתי לצלם את הכל וזה הגיע עד מנכ"ל משרד השיכון – תוך שבוע הבית שלה שופץ. ואז אתה רואה על הפנים שלה שהבנאדם חי יותר – זה כל כך ברור מאליו ששינוי כזה ישנה חיים. דו"ח מבקר המדינה קבע שעשרות אלפיי דירות זקוקות לשיפוץ הזה – אבל בעמידר אומרים שאין תקציב".
למרות שהובטחו שעד סוף השנה ייקנו לפחות 700 דירות חדשות, מרגי מסתכלת על המספרים העגומים – פחות מ-150 דירות בשנה וקושרת אותה למדיניות של שר השיכון היוצא זאב אלקין. "אנחנו חייבים להכריז על תכנית חירום לאומית לשיקום הדיור הציבורי , בטח לאור הגידול במחירי הדיור והשכירות והמקום הרע של ישראל ביחס לעולם בקשר למענה שיש לדיור הציבורי לתת" היא אומרת.
"קשה לעבור דירה אחרי גיל 70"
"היה קשה לשכנע את חברי הפורום שלא מדובר רק ב 6,000 זכאים בתור של משרד השיכון אלא ב30 אלף. 24 אלף כאלו במשרד העלייה והקליטה – והצורך הוא אותו צורך" מספרת מרינה זמסקי (61) עולה ותיקה מאוקראינה שב-2008 הקימה עמותה שנועדה לעזור לרשויות להתגבר על פערים בין תרבותיים במתן שירות לעולים.
בחיפה, עיר מגוריה, נמצא התור הארוך ביותר לכניסה להוסטלים ומקבצי דיור מוגן המתאימים לפנסיונרים עולים, 2,500 איש מחכים לדירה במשך שנים. יחידות לא מתווספות והכניסה היא רק על דיירים שנפטרים. "אחרי גיל 70, הפחד הכי גדול שיש לאנשים זה שהם יצטרכו לעבור דירה -זה נהיה בלתי אפשרי פיזית לעבור מדירה לדירה" היא אומרת.
הגדלת מלאי הדיור הציבורי תחת כהונתו של יואב גלנט כשר השיכון הוא בעיניה אחד ההישגים הגדולים של הפורום, אבל התכנית הגדולה אותה קידמו, רכישתן של כ-70 אלף יח"ד ציבוריות, בניסיון לשקם ולצמצם את הפערים של הדיור הציבורי – נזרקה לוועדה בין משרדית ומשם לתהום הנשייה של הפוליטיקה הישראלית.
"אני חושבת שיצרנו הבנה בקרב רבים שזה באינטרס שלהם לקדם דיור ציבורי אבל הממשלה נפלה, התכנית לא מומשה והמשיכה ליפול גם בממשלות שבאו אחריה וגם זו האחרונה" אומרת זמסקי. "אלקין דיבר הרבה על זה שהוא גר בדיור ציבורי אבל הוא לא באמת מאמין בו – הוא מתהדר בתכנית 'דירה בהנחה' ומסרב להבין שהיא נותנת מענה רק לחלק מסוים בציבור, לצערי אני לא שמעתי שום מפלגה שרוצה לפתור בעיות חברתיות לעומק – רק בעיות סקטוריאליות".
"עזבתי את הקיבוץ כי חשבתי שהשמאל צריך לפעול בחברה"
"הבית הוא היסוד למצב הכלכלי חברתי של אדם. יכול לא להיות לך כלום אבל אם יש לך קורת גג – אתה במצב שונה לחלוטין מאשר זה שאין לו" אומר מיכה רחמן (73), פעיל ירושלמי ותיק שבמשך שנים עבד בשכונות המצוקה של העיר.
"כשעזבתי את הקיבוץ ב-79 חשבתי שהשמאל האשכנזי צריך להיות פעיל בחברה, לא מספיק להתעסק בסכסוך. קיבוץ כרם שלום שהייתי חבר בו היה מאוד רדיקלי אבל עדיין לא היינו בשכונות" אומר רחמן. "אם פעילי השמאל המדיני, שאני חלק מהם, שמתרוצצים כל יום בלתמוך ברועים בשטחים – היו משקיעים את אותו מהרץ בעניינים כלכליים חברתיים – הייתה יכולה להיות לנו תנועה חברתית הרבה יותר חזקה. לצערי, אין היום שום שמאל שממש אכפת לו מדיור ציבורי".
בירושלים בה עבד במשך שנים עם נוער רחוב ומשפחות בשכונות המוחלשות של העיר, כמו תלפיות או קטמונים, הדיור הציבורי היה הבית לרוב האנשים. "המצב שם היה קשה ונוצרו שם מעין גטאות. התחלתי לעבוד שם בשנות ב-90 וכבר אז עמידר הזניחה את המקומות האלו".
סביב חוק הדיור הציבורי של ח"כ רן כהן ממרצ, שפעל לקידום האפשרות לרכישת הדירות, רחמן הוביל מהלך גיוס של התושבים לקידום החוק שיאפשר את שיפוץ הבתים ורכישתם. "זו הייתה פריצת דרך בכל השחור שנקרא דיור ציבורי, היה לי חשוב לאפשר לאנשים להגיד שהם יכולים להיות חלק מהמאבק – לקחת את גורלם בידם. זה עיקרון מאוד חשוב בפעולה של הפורום" הוא מוסיף.
סביב המחאה החברתית של 2011 הקים עם קבוצה של פעילים את 'המעברה' – ארגון לקידום זכויות דיור ציבורי בירושלים. "היו שני מאהלים- סטודנטים בגן הסוס והמעברה בגן העצמאות. הדיור הציבורי היה הסמל של המאבק שלנו ורצינו שהוא יהיה הדבר המרכזי במאבק" אומר רחמן "אני לא אופטימי בכלל, הממשלה אחרונה הייתה מהגרועות בכל הקשור לדיור הציבורי, אבל גם בזו שתבוא הוא יהיה נושא שולי. האחריות על המצב היא כמובן על עמידר, אבל חייבים לזכור שעמידר היא חברה בבעלות המדינה – והיא הראשונה לעצום עין".
