דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שני י"א בסיון תשפ"ד 17.06.24
28.5°תל אביב
  • 25.1°ירושלים
  • 28.5°תל אביב
  • 24.2°חיפה
  • 26.8°אשדוד
  • 25.1°באר שבע
  • 33.3°אילת
  • 28.4°טבריה
  • 22.4°צפת
  • 28.1°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
מגזין דבר

"ליצור אלטרנטיבה לשיח המייאש": קולות מכנס הבין-דתי בחיפה

הכנס הבין-דתי בחיפה (צילום: חממת חיפה למחקר דתות)
הכנס הבין-דתי בחיפה. "המפגש החווייתי, הרגש, תנועת הגוף – משמעותיים לא פחות מהשיח האינטלקטואלי" (צילום: חממת חיפה למחקר דתות)

בכנס שיזמה חממת חיפה לחקר דתות נפגשו מנהיגים דתיים מאיחוד האמירויות, מהמזרח התיכון ומאירופה | ראש החממה, ד"ר אוריאל סימונסון: "זו חוכמה קטנה לשבת עם אנשים שחושבים כמוני ולהתלונן. צריך לצאת מהשבטיות ומהקטגוריות הקשיחות"

יניב שרון

האם אחרי אלפי שנים של סכסוכים דתיים עקובים מדם, דת יכולה דווקא לקרב בין אנשים? זו התפיסה שעומדת בבסיסה של חממת חיפה לחקר דתות. החממה הוקמה לפני שנתיים כפלטפורמה אקדמית שמבקשת לקדם שינויים חברתיים ואזרחיים דרך שיתופי פעולה בין האקדמיה לקהילות דתיות.

"התחלתי לעבוד עם קבוצת רבנים אורתודוכסים, וביקשתי לייצר מוכנות לשיתוף פעולה עם מנהיגי דת מוסלמים", ד"ר אוריאל סימונסון, ראש החממה. "הרעיון היה לעבוד על משהו שלכולנו חשוב: איכות הסביבה. המפגשים הראשונים היו כמעט מייאשים. שמעתי נאומים חוצבי להבות שיצאו מהלב, עד כמה אין פרטנר בצד השני. שאלתי את עצמי מה ניתן לעשות? אך בעודי שומע את הדברים, זיהיתי בכל אחד מהם חרך של היתכנות. משפטים כמו: 'אין לנו ברירה', 'יש כאלה שאפשר לדבר איתם'.

טקס הדלקת נרות שבת בכנס הבין-דתי בחיפה. "הקהילות הדתיות מספקות הרבה יותר ממרחבי אמונה, הן מערכות חברתיות רחבות" (צילום: חממת חיפה למחקר דתות)
טקס הדלקת נרות שבת בכנס הבין-דתי בחיפה. "הקהילות הדתיות מספקות הרבה יותר ממרחבי אמונה, הן מערכות חברתיות רחבות" (צילום: חממת חיפה למחקר דתות)

ומה עשית?
"עם החרכים הללו התחלתי לעבוד. כיום הם שואלים מתי יוצאים לדרך. זה בא מתהליך, שיח, היכרות. אלה בני אדם מעבר לכותרות הגדולות. זו המהות של החממה: לצאת מהאקדמיה ומהתיאוריות ולהפגיש בין אנשים, להראות את המשותף. בעקבות העשייה, אולי יפלו עוד חומות וקירות".

בתחילת דצמבר התארחו בחיפה מנהיגי דת ואנשי אקדמיה מהאמירויות, המזרח התיכון ואירופה והשתתפו לראשונה בישראל בכנס JCM, ביוזמת החממה, המשרד לשיתוף פעולה אזורי ומשרד החוץ. בכנס השתתפו אנשי אקדמיה ודת, חלקם ממדינות שעד לאחרונה לא היו להן קשרים פורמליים עם ישראל, כמו בחריין, איחוד האמירויות, מרוקו, וכן מטורקיה, אלבניה, יוון, קוסובו, גרמניה, אנגליה ואירלנד.

הכנס מקדם יוזמה להקמת רשת של מוסדות אקדמיים ברחבי המזרח התיכון ואגן הים התיכון שיקדמו מדיניות חברתית וסביבתית בשיתוף הממשלות, פיתוח והעמקת הקשרים בין המדינות על ידי חקר דתות וקהילות דתיות ותוכניות לימוד משותפות.

"הקהילות הדתיות מספקות הרבה יותר ממרחבי אמונה, הן מערכות חברתיות רחבות", מסביר סימונסון. "זה נתיב אפקטיבי להנעת סוגיות כמו צדק חברתי, צדק סביבתי ושוויון מגדרי. אנחנו בודקים רעיונות חדשים ליצירת זיקות בין הקהילות הדתיות לבין האקדמיה".

לאורך ההיסטוריה הדתות דווקא קידמו שיח שונה, שיח מפריד. מדוע שהדברים ישתנו עכשיו?
"השימוש במילה דת הוא מטעה. דתות הן קבוצות אנושיות. אנחנו מכסים ביריעה רחבה מציאות מורכבת. אלה לא דתות שפעלו כך, אלא דמויות שונות, אליטות שונות שהניעו מגמות שונות בהיסטוריה. בתוך המסגרות הרחבות הללו, יש דמויות שמקדמות רעיונות כמו סובלנות וקבלת האחר".

אבל השיח השולט הוא שיח אחר, שיח שמלבה אלימות. איך מתמודדים עם זה?
"זה השיח ששולט בתקשורת, שמשמש שופרות לציבור לנווט את העניינים. אנחנו עלולים להישבות בשיח המורעל הזה, שאין ממנו מוצא. האתגר הוא להנכיח ספירות אחרות של קיום אנושי, שלא בהכרח מתכתבות עם סיסמאות פוליטיות. אפשרות אחת היא הייאוש. האפשרות השנייה היא להשתמש בהון שלי כאקדמיה שעדיין רלוונטית, וליצור אלטרנטיבה לשיח המייאש. דת היא לא הדבר היחיד שמגויס להרעלת הבארות. אלה הן מניפולציות, לא בהכרח המציאות".

בכל זאת, העמדות קיימות. כיצד הן משתלבות בשיח?
"ודאי שאני נוקט עמדה. אבל פיתחתי יכולת להקשיב מתוך כבוד לעמדות שונות משלי, ולשאול אילו רגשות ומטענים היסטוריים עיצבו אותן, וכיצד תהליכים ארוכי טווח של חוויה ודיאלוג יכולים ליצור שינוי. אני לא משלה את עצמי. יש דברים שלא ישתנו, אבל יש דברים שניתן לשנות אותם.

"כאדם פרטי אני נמצא במבוי סתום, או אפילו נסיגה. אני מצליח להשיג מעט מאוד בכלים דמוקרטיים רגילים כמו הפגנה. זו חוכמה קטנה לשבת עם אנשים שחושבים כמוני ולהתלונן. האתגר האמיתי הוא לחצות את גבולות הגזרה התרבותיים הפוליטיים, ולהגיע למחוזות שלא חושבים כמוני. אולי נצליח להתקדם באמצעים שחשבנו שמנוגדים לתפיסת עולמנו. אני לא מדבר על ניסיון להמיר דת, אלא לצאת מהשבטיות ומהקטגוריות הקשיחות".

מצליחים לגעת במקומות המדממים עם הקיצוניים?
"אני לא רואה את עצמי מחולל שינוי בתפיסת העולם של הקיצוניים, אבל אני נפגש עם גרעינים תורניים, עם ציבור דתי-לאומי, עם הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית. אלה אנשים שמחזיקים בעמדות מסתגרות ונפרדות. שם בהדרגה יש חלחול. יש המון ארגוני שטח, יש המון פעילות של חברה אזרחית. יהיה לזה אפקט מצטבר בטווח הארוך".

האם יש לזה את הכוח לשנות את השיח הציבורי?
"אני הושפעתי מלורנס רוזן, אנתרופולוג אמריקאי ששהה במרוקו. בחיבורו 'מתמקחים על המציאות' הוא מדגיש שבאזורנו יש נוכחות יחסית רופפת למסגרות קורפורטיביות, ועד כמה היחסים האנושיים מבוססים על המשא ומתן האנושי האישי. כל אחד מחזיק בכמה סוגי הון, שבהם אנחנו סוחרים ביחסים שלנו. כל אחד יודע לספק דבר מה. כל זה נועד ללמד על חשיבות היחסים האישיים וקשרי היומיום.

"באירועי מאי 2021, מיד אחרי ההתרחשויות, היו בכל חלקי העיר תגובות ספונטניות של סולידריות וחיים משותפים. אלה היו אנשים שנמצאים בקשר יומיומי, שלא רצו שהעיר תשתנה בגלל האירועים. קשרים אישיים יכולים לחצות גבולות של קהילות. אלה קשרים אישיים שפורמים את הקטגוריות הרחבות שהפוליטיקה מנסה לייצר לנו".

האם המודל החיפאי מתאים לאזורים שיש בהם הפרדה בין הקבוצות השונות?
"לחיפה ולתושביה יש אחריות לייצא את המודלים שיצרנו כאן, מודלים של קיום משותף, אל מרחבים נוספים. בחיפה יש אפשרות לספק השראה לאלטרנטיבה להפרדה. צריך להעצים ולהגדיל את המרחבים המשותפים. שכונות עין הים והדר הן מודלים של חיים משותפים. הקמנו את החממה כדי לייצא ולהעצים את הנכס האנושי הזה".

סיור בחיפה. "שכונות עין הים והדר הן מודלים של חיים משותפים (צילום: חממת חיפה למחקר דתות)
סיור בחיפה. "שכונות עין הים והדר הן מודלים של חיים משותפים (צילום: חממת חיפה למחקר דתות)

"יש סוגיות שמשותפות לכולם"

לטענת סימונסון, מפגשים רבים לא מחזיקים מים כי הם מסתכמים בשיחות. "השיחה היא לא יעד או מטרה, אלא תחנה ראשונית. התחלתי כאיש חינוך, והשתכנעתי בחשיבות החוויה המשותפת שנוצרת מתוך מוטיבציה משותפת, אינטרס משותף וחשיבות משותפת למעשה. השאלה היא עד כמה אנחנו מוכנים להשקיע כדי לקדם את האינטרסים המשותפים שלנו. יש שורת סוגיות שמשותפות לכולם. אנחנו רוצים ללכד סביב הסוגיות הללו. אם תיווצר חוויה משותפת, נוכל לדון בסוגיות שמפרידות ולמוסס אותן".

עם מי אתם עובדים? האם אין כאן שיח סגור של אליטה?
"יש בכנס מנהיגי דת וסטודנטים בני 20-18. יש פה מרחב אלטיסטי. משתתפים מבחריין, מרוקו איחוד האמירויות, טורקיה ויוון שיחזרו לארצותיהם ויספרו על חוויותיהם, שדיברו על סוגיות בלב התפיסות הדתיות ועל זיהוי מרחב משותף.

"קיבלנו פנייה מפרקליט מחוז חיפה, שרצה לעזור למעסיקים להכיל עובדים ממגוון דתי. החוג למערכות מידע של אוניברסיטת חיפה מפתח אפליקציה שתעמוד לרשות מעסיקים, ותיושם כפיילוט בפרקליטות מחוז חיפה, לתכנון שנת העבודה תוך התחשבות בחיי הדת של העובדים. זו דוגמה לדבר רלוונטי לכולנו שעלה מהשטח".

"בדרך כלל נקודת המוצא היא שנפגשים ראשי דתות ומדברים על חשיבות המפגש והדימיון", מסביר ד"ר משה לביא מאוניברסיטת חיפה. "במודל הזה שמים דגש על מפגש בין-אישי, ועל היכולת לדבר, לשוחח ולהכיר. התפיסה היא שהמפגשים הם קהילה, ושהאדם הוא יותר מישות אינטלקטואלית. המפגש החווייתי, הרגש, תנועת הגוף – משמעותיים לא פחות מהשיח האינטלקטואלי.

"המודל מבוסס על מגוון חוויות שונות. בהרצאות המרכזיות המרצה מתבקש מראש לא לבוא עם העמדה הרשמית, אלא לשתף את נקודת מבטו האישית. אחרי ההרצאה יש שיח בקבוצות קטנות ומדברים על ההרצאה. מיד נהיה המהום של למידה. השיחה של האנשים ועיבוד ההרצאה יוצרים משהו עמוק יותר. לאחר מכן יש שאלות הבנה ושאלות דיון. התלמידים והתלמידות מדברים לפני המומחים. מרכיב נוסף הוא קבוצות דיון הטרוגניות שבהן יש ייצוג לכל מדינה, דת, גיל ומגדר. אנחנו מתאמים מישהו שיתרגם למתקשים. קבוצות הדיון הן קבועות. יש מנחה וכללי דיבור, אך אין שאלות מובנות. הקבוצות נפגשות 5-4 פעמים בכנס".

ביקור ותפילה בכנסייה בכנס הבין-דתי. "ההיכרות והמפגש החווייתי הבלתי אמצעי עם עולמו של האחר מסעירים את הנפש" (צילום: חממת חיפה למחקר דתות)
ביקור ותפילה בכנסייה בכנס הבין-דתי. "ההיכרות והמפגש החווייתי הבלתי אמצעי עם עולמו של האחר מסעירים את הנפש" (צילום: חממת חיפה למחקר דתות)

לביא מוסיף שאחד המרכיבים החשובים בכנס הוא הליכה משותפת לתפילות. "הלכנו לתפילה המוסלמית במסגד הגדול ולכנסייה המרונית בחיפה, והתפללנו תפילה יהודית שארגנו מארגני הכנס. רובנו לא יודעים ערבית, אבל ההיכרות והמפגש החווייתי הבלתי אמצעי עם עולמו של האחר מסעירים את הנפש. בדרך כלל יש קבוצות עבודה, אבל הפעם היו פאנלים שהכינו סטודנטים שהשתתפו בכנסים קודמים. זה יוצר חוויית היכרות מעמיקה וזיהוי מרחבים משותפים וחברות שמאפשרים לדבר על השונה והמפריד מתוך ביטחון בקשר ולא מתוך איבה".

כיצד זה משפיע על חיי היומיום, על הציבור?
"הנקודה הזו מאתגרת את מגוון המפגשים הבין-דתיים. אני שואל מה מחלחל מעבר לזה. התשובה שלי היא תשובה של תקווה, שהדיפוזיה מאדם לאדם מגדילה את קהילת האנשים שרוצים, יכולים ויודעים לדבר זה עם זה. אנחנו מנסים. אנחנו ארגון שצמח מלמטה. זו עבודה שמתפתחת ברשת, מאחד לאחד. אין ביטחון שנצליח. מושג המדינה כאחראית לטוב הכללי קורס, הדברים יצמחו מלמטה. הנכונות מלמטה להמשיך את זה היא עצומה. אחד הסטודנטים שלנו הקים עמותה שעובדת עם אוכלוסיות מוחלשות. הוא מפגיש בין בדואים לאתיופים. מפגש על האוכלוסיות המודרות זו עם זו יוצר משהו עמוק".

"כל אחד זוכר את העוולות שנעשו לו, אבל איש לא לוקח אחריות על העוולות שלו"

לביא מספר שההרצאה הקשה ביותר עבורו הייתה של גארי מייסון, איש דת שהיה שותף לתהליכי הפיוס באירלנד. "הוא סיפר כיצד הם הצליחו ועד כמה זיכרון אישי ותרבותי מגויס לרעה והופך לכלי נשק. על הנחיצות של התארגנויות בשטח כדי לעצור את זה. ישבתי ורעדה לי הבטן כשהוא תיאר את החוויות המדממות שדומות לשלנו. הם הצליחו לעצור זאת. הארגון שלו היה האחרון שעוד החזיק בנשק.

"אתה יכול לחתום על חוזה שלום, כמו הסכם אוסלו, אבל אם הזיכרון חזק, המתנגדים יצליחו לפרק. אנחנו בתקופה מייאשת, אבל אנו צריכים לעבוד, כי אם לא נעבוד אין תקווה. מייסון דיבר על זיכרון על כך שכל אחד זוכר את העוולות שנעשו לו, אבל אין אחד שמוכן לקחת אחריות על העוולות שהוא עשה. במובן עמוק, אין פרטנר לשוחרי השלום. אין מספיק פרטנרים כיום. אני מאמין בביאת המשיח. אני חייב לפעול אף שאיני רואה את המשיח מגיע".

איך מתמודדים עם הזיכרון המדמם?
"אחת הסטודנטיות, דרוזית, סיפרה שתכננה מפגש במסגרת עבודתה, לאחר מאורעות מאי. היא רצתה להתעלם ממה שקרה, אבל במהלך המפגש אחת החברות היהודיות ביקשה לדעת מה עבר עליה במהלך המאורעות. מכאן נוצרה שיחה של שיתוף. אולי המודל שלנו הוא נשי, מודל שיכול הכיל את הדימום.

"בכנס הראשון שהייתי ב-2005 ישבתי בקבוצת הדיון עם פלסטינית גולה שמשפחתה ברחה מצפת למזרח ירושלים ב-1948, וב-1967 היא הופרדה מהוריה. לאחר שהתאחדו והשתקעו בסוריה, נאלצו לברוח בגלל מלחמת האזרחים. היא סיפרה על חייה, ואני סיפרתי שסבא שלי לחם ב-1948 בצפת. אולי באירופה היינו מספיק בטוחים. אין לי תשובות החלטיות. אנחנו במלחמת שוחות. אתה מתחפר, מתקדם חצי קילומטר, ומתחפר בשוחה הבאה. זה מה שאנחנו עושים במאבק לשלום".

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר
פעמון

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״

נרשמת!