תערוכת יחיד של האמן הבינלאומי סשה אוקון מציגה בימים אלה בגלריה העירונית לאמנות בראשון לציון. התערוכה "מקדש החיים" היא מחווה לשוק מחנה יהודה הירושלמי.

"בכל השנים שאני חי בירושלים אני הולך לשוק", אומר אוקון (73) ל'דבר'. "אני בכלל מת על שווקים. בכל מקום שאליו אני מגיע בעולם אני הולך לשוק. זה הלב של העיר. אם שייקספיר אמר שכל העולם במה, אז מבחינתי כל העולם הוא שוק".

אוקון עלה לישראל מסנט פטרסבורג ב-1979, ומאז חי בירושלים. עיקר יצירתו היא רישום וציור, אבל יצר גם מיצבים גדולי ממדים. הוא הציג תערוכות אישיות וקבוצתיות במולדתו סנט פטרסבורג, וכן בגלריות ובמוזיאונים בפריז, בלונדון, ברומא, בבלרוס ובניו יורק, וזכה עבור עבודותיו בשורה של פרסים נחשבים.

"לפני 40 שנה", מספר אוקון, "השוק היה אחר, יותר מקורי ואותנטי. כיום השוק הולך ונהיה מסחרי, דומה לשרונה או לשוק אירופי מצוחצח. אני לא רואה בזה פסול, אלו שינויים טבעיים. יש ברים, חנויות פנסי. פעם אף אחד לא ניסה להתייפייף, היה מאוד פשוט, יותר מיתולוגי".

אוקון ממשיך להתרפק על העבר. "בן אדם שהיה מוכר באטליז היה דמות, קצת כמו הכהן הגדול. כיום הכול באריזות והכול יפה. אז זה היה כהן שמכין קורבן, או אופה שמגיש לחם קדוש. בשוק היו בסטות אשכנזיות שהיו עדות לעיירה במזרח אירופה. אני לא אשכח את המקום שעשה דג מלוח ורדרד. זה כבר לא קיים היום. זה הולך ונעלם".

בתערוכה מציג אוקון 12 ציורי שמן על מצע עץ גדול ואחיד, שלצדם מוצגים רישומים בעיפרון על נייר, שהיו חלק מעבודת ההכנה לקראת כל ציור. הציורים מסודרים בסדר כרונולוגי. "כמו בשוק, גם פה יש מסלול", הוא מסביר. "מתחילים במסעדה, שם ישנם שלושת המלאכים שביקרו את אברהם (אברום), ומזה מתחילים. הם מזמינים אותך ומגישים לך כיסא. התערוכה מסתיימת באיטליז. "זה סוף הדרך, כאן גם אתה הופך לבשר".

האם ניסית לתפוס משהו שהולך ונעלם, מחווה לשוק שכבר איננו?
"כיום זה יותר דומה לסופרמרקרט מתחת לשמיים. זה לא פסול בעיני, זה כמו שוק בברצלונה. פעם זה היה משהו אחר. היית יכול למכור שורשים מאוד אמיתיים ואותנטיים, כיום זה מצוחצח. זה מעיד גם על השינוי שעברה ירושלים. קח למשל את הפרויקט האיום והנורא של הכניסה לעיר. הייתה הזדמנות חד-פעמית לבנות כניסה לירושלים, איזה אנסמבל של רעיונות, כניסה אמיתית לעיר חשובה. במקום זה בנו את הגשר שמזכיר לסת עם שיניים עקומות. אסון טבע. חגיגה של בינוניות".

היצירות מקומיות, אבל ניתן לראות בהן השפעות אירופיות-מערביות.
"אנחנו יושבים באגן הים התיכון, בלב תרבות אירופית, שהכול נולד פה. יש פה מסורת חזותית ארוכת ימים. במקום להתבונן בה, אנחנו מסתכלים על ניו יורק. אני נולדתי בסנט פטרסבורג, לנינגרד לשעבר, שנבנתה על ידי איטלקים וצרפתים. גם המקורות שלהם, של האירופאים, הם המיתולוגיה והתנ"ך. אנחנו חלק מאירופה, מאגן הים התיכון, תטוס לכרתים – תראה את השורשים של האמנות האירופית. אנחנו כלב מעורב, אירופאי ומזרחי, וכלבים מעורבים הם הרי הכי חכמים".

אז צריך להסתכל יותר על הנוף המקומי?
"לא רק. בכל פעם שאני טס לחו"ל, אני מזמין משהו שאני לא מכיר. אכלתי הרבה דברים רעים, אבל גיליתי גם דברים טעימים. הכי אני שונא המבורגר וקוקה קולה. אני לא מתעניין בארצות הברית או באירופה. למה אני צריך להיות העתק של משהו אחר, שעושים שם?

"אני מסתכל על התלמידים שלי בבצלאל, שיושבת על הר הצופים. אף אחד מהם לא מסתכל בנוף, כולם מדפדפים בספרייה או באינטרנט ומחפשים השראה. הייתי בארמניה לפני המון שנים. היא מאוד דומה לנו. ענייה, בלי נפט, עם אבנים, ויש להם אמנות עצמאית פנטסטית. והם לא מוכנים לקבל את הלובר כמוזיאון. הם עצמם מעניינים את עצמם".

מה הייתה ההשראה לעבודות?
"הגעתי למסקנה שהעבודות כבר נמצאות בשמיים. הן רוצות להופיע, ובוחרות במישהו. הן בוחרות בך ואתה מתחיל להגשים אותן. אתה עושה טעויות, והעבודה מתנגדת".

איך התגובות לתערוכה?
"הייתי מופתע ממספר האנשים שהגיעו לפתיחת התערוכה. אמן יושב לבד בסטודיו ולא יודע איך הדברים ייתפסו. בשבת באתי לראות את התערוכה והופתעתי לראות שהגיעו הרבה אנשים. אני רואה תגובות וזה מאוד משמח. אני עושה את העבודות לעצמי, זה ביטוי עצמי, אבל משום מה אתה גם רוצה להציג את זה, ומסתכל אם כתבו על התערוכה. אתה כן רוצה לדבר עם האנשים. זאת שפה שקטה, תקשורת עם האנשים. פתאום יש תגובות, אתה לא עובד סתם, ומישהו צריך אותך, זה מפתיע. אתה אדם חולה, שעושה דברים שאף אחד לא צריך, ופתאום אתה מוצא עוד חולים כמוך. כשהתחלתי לא חשבתי על כלום, זה בא ואתה פשוט מפריש את זה כמו רוק. כשאתה מסיים עבודה יש ריקנות, כמו דיכאון אחרי לידה, אתה בפחד שאתה כבר יבש ולא יהיה כלום. בצורה מלאכותית אי אפשר".

התערוכה פתוחה בימי שני מ-10:00 עד 14:00 ומ-16:00 עד 18:00, בימי שלישי-חמישי ושבת מ-10:00 עד 14:00, ותינעל ב-28 בפברואר. פרטים נוספים באתר הגלריה העירונית לאמנות בראשון לציון