תחילת אוגוסט השנה. חדר סגור ובו כמה נשים. הן צופות במשך שעות בדריכות במסך שמוקרנים עליו צילומי וידאו של הצבא הרוסי, ובהם שורות של גופות חיילי גדוד אזוב שנשבו. מבטה של יוליה פדוסוק (30) עובר מגופה לגופה. היא מנסה למצוא שם את בעלה ארסניי. חיילי הגדוד נפלו בשבי הרוסי והובאו לתוך מבנה סגור כשהם כפותים. הרוסים השליכו רימונים ומוקשים ופוצצו את המבנה על השבויים – וגרמו למותם של 55 מהם, ולעשרות פצועים.

"אחת הנשים כנראה זיהתה את בעלה ופרצה בבכי היסטרי, אבל אני המשכתי לשבת בקור רוח ואיפוק", סיפרה פדוסוק, ראשת ארגון משפחות מגני אזובסטל, באירוע מיוחד שנערך השבוע בתל אביב והוקדש לעדויות ניצולים. "הוא בשבי חצי שנה, איני יודעת איפה הוא, מה מצבו. אולי הוא כבר לא בין החיים".

ארסניי ויוליה פדוסוק. "איני יודעת איפה הוא, מה מצבו. אולי הוא כבר לא בין החיים" (צילום: אלבום פרטי)

פדוסוק לא חסכה בביקורת על הצלב האדום, על שלא עשה דבר לקידום מצבם של השבויים, החזרתם או תמיכה במשפחות – מה שהשאיר אותם לבד מול הרוסים. "זה ארגון אימפוטנטי לחלוטין. כל הלילה ההוא ניסינו להשיג אותם ואיש לא ענה. זה ארגון עם תקציבי עתק – אבל עבורנו, נשות אנשי אזוב, הארגון לא עשה דבר". היא וחברותיה הספיקו לחצות חצי עולם במאמציהן לגרום למקבלי ההחלטות ללחוץ על רוסיה לשחרר ולו מעט מידע על בעליהן שנפלו בשבי הרוסי ב-22 במאי בעודם מגינים על מפעל הפלדה "אזובסטל".

המפעל ממוקם בפאתי העיר מריופול, שנכבשה על ידי הרוסים לאחר שלושה חודשי קרבות קשים, שבמהלכם הצבא הרוסי הפגיז את העיר, אזורי מגורים ואזורים צבאיים כאחד, והביא, על פי הערכות, למותם של 50-30 אלף אזרחים, ועוד אלפי לוחמים.

פינוי המפעל אזובסטל במריופול. בקרב על המפעל נפלו בשבי לוחמים רבים מגדוד אזוב (צילום: REUTERS/Alexander Ermochenko)

"ישראל, בתור מדינת צד שלישי עם קשרים טובים עם שני הצדדים, יכולה להיות גורם משמעותי בהחזרת השבויים", אומרת פדוסוק ל'דבר'. היא הגיעה לארץ בהזמנתה של עמותת "חברים ישראלים של אוקראינה" (Israeli friends of Ukraine) ביחד עם איליה סמוילנקו (29), שלחם בגדוד אזוב לצד בעלה. סמוילנקו נשבה גם הוא, ושוחרר בעסקת שבויים בספטמבר לאחר ארבע חודשים בשבי, רובם בצינוק. "אני שמח להיות משוחרר, אבל אני מודע לזה שאני סחורה בתהליכים האלו", אומר סמוילנקו. "הביאו אותי תמורת משהו אחר".

"אימנו אותנו היטב לא להראות פחד"

ב-2018 סמוילנקו איבד את ידו השמאלית ועינו הימנית מפיצוץ בזמן קרבות, אבל לאחר תהליך שיקום שכלל התקנת פרוטזה בידו, שב לשרת בגדוד בתפקיד חצי-קרבי. במאי 2021 החליט להשתחרר ויצא ללמוד, אבל כמה שבועות לפני פרוץ המלחמה הרגיש שהמצב עומד להחריף וחזר לגדוד. בשבי הרוסי נלקחה ממנו הפרוטזה, אבל הוא מרגיש בר מזל – בזכות נכותו, הרוסים חסו עליו והוא לא עבר עינויים פיזיים כמו רבים מחבריו. "כולנו היינו מופרדים אחד מהשני. אני יודע שהגעתי למחנה ליד מוסקבה. ניסיתי להיות מפוקס, לספור את הימים, להתאמן. הגדוד שלנו אימן אותנו היטב לא להראות פחד, כי הרוסים יודעים לזהות אותו ולנצל אותו נגדך בכל הכוח".

גדוד אזוב, שסמוילנקו ופדוסוק נמנו על מקימיו, נחשב לכוח הצבאי המוביל והמקצועי ביותר שניהל את הלוחמה מול הכוחות הרוסיים בחבל דונבאס במזרח המדינה. הכוח פעל במשך שמונה שנים – מהפיכת מיידן ב-2014, שהחליפה את ההנהגה הפרו-רוסית בפרו-מערבית, ועד הפלישה הרוסית הגדולה בפברואר השנה. לגדוד הגיעו אלפי מתנדבים מכל המדינה, רובם התגייסו אליו כבר עם תום ההפגנות בקייב. בלי עבר צבאי וניסיון לוחמה, סמוילנקו ופדוסוק יצאו לאימונים ולשדה הקרב במטרה להדוף את הפלישה הרוסית במזרח המדינה, ונשארו בו לשנים רבות.

איליה סמוילנקו ויוליה פדוסוק. סמוילנקו מספר שבזכות נכותו, הרוסים חסו עליו והוא לא עבר עינויים פיזיים כמו רבים מחבריו (צילום: דוד טברסקי)

"אזוב נולד במיידן – שהוא צומת היסטורי בחייה של האומה האוקראינית", מספר סמוילנקו. "הגדוד שלנו נחשב לכוח הצבאי המקצועי והמיומן ביותר במדינה, אבל במשך שנים נלחמנו בשלוש חזיתות – מול הרוסים, אבל גם מול הכרת המדינה והכרת האזרחים".

בחירתם של השניים להגיע לישראל ולספר את סיפורם לא מובנת מאליה. דעת הקהל הישראלית לא הייתה חד משמעית בצד האוקראיני כמו באירופה. יותר מכך, השם 'אזוב' נשא מטען כבד – הגדודים הוגדרו על ידי רוסיה, ולאחר מכן על ידי גורמים במערב, כניאו-נאציים. הסיבות לכך היו התבטאויות של בכירים בגדוד, ההסמלה והייחוס ההיסטורי שמבקריו קישרו לארגונים האוקראיניים הלאומניים שפעלו באוקראינה במחצית הראשונה של המאה ה-20, ובין היתר היו שותפים לפרעות אנטישמיות ורצח של מאות אלפי יהודים.

התיוג הנאצי ממשיך לדבוק בגדוד גם כיום (המילים 'ניאו-נאצי' מופיעות בשורה הראשונה בערך הוויקיפדיה העברי של הגדוד), אף שבשורותיו יש יהודים (כמה מהם בשבי) ובני מיעוטים רבים מהאזור; הרב הראשי של אוקראינה, משה אסמן, שיבח את לוחמיו; והוא זוכה לתמיכה של ארגוני להט"ב במדינה.

"הגעתי לכאן מוכן להתמודד עם כל השאלות", אומר סמוילנקו. "מכונת התעמולה הרוסית טובה רק בשני דברים: בהפחדה ובהפצת שקרים. 'אזוב' הפך לסדין אדום לנופף בו כדי להצדיק כל דבר. במשך שנים אסרו עלינו לקבל נשק או תמיכה כלכלית, אבל התרענו מה עלול לקרות ואמרנו שהפרופגנדה והתוקפנות לא ייפסקו. לצערי צדקנו. המלחמה עברה מדונבאס לכל הארץ, והנהגת המדינה כולה הפכה בעיניהם לנאצית".

לוחמי אזוב אוחזים בדגלים ובלפידים לזכר חבריהם שנפלו בקרבות, בכיכר סופייסקה בקייב. סמוילנקו: "במיידן עצמו ללאומנים הייתה נוכחות משפיעה. זו האמת ואין סיבה להסתיר אותה" (צילום: Yevhen Kotenko / Ukrinform/Future Publishing via Getty Images)

אז אין ניאו-נאצים בגדוד?
"הגדוד הוקם בתוך הכאוס של מיידן והמלחמה בדונבאס. מההתחלה הוא היה מורכב מנוכחות מגוונת של כוחות, לא פעם מהשוליים חברתיים, שהגיעו מכל רחבי המדינה להיאבק נגד התוקפנות הרוסית. אפשר היה למצוא בגדוד ארגוני אנטיפה, אנרכיסטים, קומוניסטים, סקציות דתיות שונות ולאומנים. במיידן עצמו ללאומנים הייתה נוכחות משפיעה. זו האמת ואין סיבה להסתיר אותה. אבל הגדוד השתנה לחלוטין במשך השנים. ככל שהוא התמקצע, הנוכחות של הגורמים הקיצוניים בתוכו קטנה. ההתמקצעות של הגדוד דורשת משמעת, מחויבות, אינטליגנציה ושיתוף פעולה שסיננו את הקיצוניים החוצה.

"אני למדתי שאחד הכוחות של הצבא הישראלי הוא זה שבשורותיו יש המוני אנשים מחונכים ואינטליגנטים. החלום שלי הוא שלתוך הצבא שלנו ייכנסו 10,000 אנשים אינטליגנטים. זה מה שיאפשר לנו לבנות צבא טוב ומדינה טובה יותר בהמשך".

שאלת הרקע הניאו-נאצי חוזרת כל פעם שפדוסוק נפגשת עם גורמים בחו"ל. היא החליטה שהיא לא מוכנה יותר לעמוד בעמדת המגננה הרציונלית. "בעיני, אנשים ניאו-נאצים זה קודם כל מעשים ניאו-נאציים – אונס שיטתי של נשים, רצח המוני של שבויים, חטיפת ילדים – העדויות שיש לנו כיום הן קצה המזלג של הדברים שנגלה בהמשך. אזוב זה לא רק בעלי, זה אהבה לאוקראינה, לאנשים, ולרצון להגן על חיים, אלו אנשים שמוכנים להקריב את חייהם ובריאותם למען זה שנוכל לחיות – וזו הסיבה שהרוסים כל כך שונאים אותם".

"זו מלחמה על ערכים הומניים"

צמוד להגעתם ארצה, הקרינו "חברים ישראלים של אוקראינה" עדויות ראשוניות שנאספו בחודשים האחרונים ממחנות הסינון שהקימו הרוסים באזורים הכבושים, והגדולים שבהם – במריופול. לפי עדויות שנאספו באוקראינה והוקרנו לראשונה, מטרתם העיקרית של מחנות הסינון הייתה חטיפת ילדים ממשפחותיהם והעברתם לרוסיה בטענה שהמשפחות נמנות עם תומכי נאצים.

נכון להיום, מספרם של הילדים החטופים עומד על כ-20 אלף, אך אלו אומדנים ראשוניים מאוד, שמבוססים על העדויות של אנשים שהצליחו לברוח מאזורי הכיבוש. הם מספרים על משפחות אוקראיניות שעמדו בפני איומים  ברצח, נאלצו לעבור השפלות, כולל הפשטה, גזל, סריקת פלאפונים, מניעת שינה ומזון – הכול כדי לגרום לאנשים להודות שהם משתייכים לארגונים לאומניים. "הסינון אקראי מאוד, כל אחד יכול להיכנס ולהיחשב כנאצי", העיד ניצול של מחנה סינון. "גבר נכנס ויוצא, אבל אשתו לא משוחררת. אולי היא נשלחה לתוך רוסיה. אולי נרצחה. אין לדעת".

"גם אחרי 9 חודשי מלחמה וצפייה של עשרות פעמים בעדויות – אני עדיין מזדעזעת", אומרת פדוסוק. "אני תמיד מתעכבת על אירועי האונס, שבעיני נוראיים יותר אפילו מרצח. אני רואה את כל זה, וחושבת שאולי המטרה הכי גדולה של האוקראינים היא שהלב שלא יקשיח לנו, ונהפוך בעצמנו לרוסים. אני מתמודדת על כך מול עצמי יום-יום".

ארסניי פדוסוק. סמוילנקו: "המטרה שלי ברורה: לשחרר את החברים שלי" (צילום: אלבום פרטי)

"מבחינתי המלחמה הזו היא קודם כל על ערכים הומניים, ועל ערכים הומניים יכולים להעיד רק אלו שמסוגלים לערכים כאלו", אומר סמוילנקו. "הרוסים שמבצעים את הזוועות הם תחתית החברה, אבל בכל חברה יש אנשים כאלה. התשובה לדברים כאלה ולמה להילחם מגיעה מבפנים – עבור חבריי, משפחתי, המדינה שלי".

איך שורדים את המצב הזה נפשית?
סמוילנקו: "כחייל, באופן מודע קיבלתי על עצמי את הכלל הברור: להיות מוכן להרוג ולהיהרג. אם אתה מקבל את זה – אפשר להמשיך הלאה. יש תופעות של פוסט-טראומה, כמובן, אבל אנחנו לא מוציאים את זה החוצה. הטיפול שלי הוא העבודה. המטרה שלי ברורה: לשחרר את החברים שלי".

פדוסוק: "לאחרונה שמתי לב על פי שפת הגוף שלי שמשהו מתרחש בי – אני מתעוררת בלילות. בישראל הגוף שלי מגיב לכל מטוס. כל האוקראינים ככה. אי אפשר לחשוב בכל רגע נתון על זה שיהרגו אותך. כל פעם שקשה לי, אני נזכרת בבעלי, שאני יכולה לדמיין שהרבה יותר קשה לו. הוא דמות מופת בעיני, ואני כל הזמן משתדלת להיזכר בנוכחות ובאורך הרוח שלו כשצריך לעמוד מול קשיים".

ארסניי פדוסוק. יוליה פדוסוק: "הוא דמות מופת בעיני, ואני כל הזמן משתדלת להיזכר בנוכחות ובאורך הרוח שלו כשצריך לעמוד מול קשיים" (צילום: אלבום פרטי)

במהלך השבוע שבו שהו בישראל, ביקרו בכנסת ונפגשו עם פעילים רבים, פדוסוק התרשמה מקבלת הפנים, ההתעניינות והתמיכה בהם. לדבריה, בין אם זה בגלל הסיטואציות ההיסטוריות הדומות, ובין אם בגלל מוצאו היהודי של הנשיא וולדימיר זלנסקי, ישראל היא חלק בלתי נפרד מהשיח הפנים-אוקראיני בקשר למלחמה. "ישראל היא מדינה מאוד מוערכת באוקראינה. אנחנו מספרים את האמת שלנו. אם ישראלים ישוחחו על המצב שלנו – אולי ההנהגה שלכם תגיב. להגיע לכאן לדבר היה הדבר הנכון לעשות".

"הישראלים כבר עוזרים", מדגיש סמוילנקו. "אנחנו צריכים אצלנו צבא חובה כמו בישראל. זה יאפשר לנו לייצר הנהגה שיודעת להגיב במהירות על איומים מבחוץ, וגם יכולות ארגון ובניית מדינה. בעידן המידע, לסיפור האמיתי יש משמעות קריטית. ישראלים יכולים לעזור לספר את האמת לגבי מה שקורה במלחמה הזו".