גאנה הכריזה על הפסקת תשלום החזרי חוב לחלק גדול מהחוב החיצוני שלה (חוב במטבע חוץ), ותיכנס לתכנית פריסת חובות בחסות קרן המטבע הבינלאומית. בכך היא מצטרפת לזמביה, שבמהלך שנת 2020 נכנסה להליך דומה.
נכון לסוף 2021, חובה החיצוני של גאנה עמד על יותר מ-13 מיליארד דולר לגופים פרטיים ו-3.2 מיליארד לממשלות, כשהגדולה ביניהן היא סין.
הממשלה בגאנה הגיעה בשבוע שעבר להסכם חילוץ עם קרן המטבע על סך 3 מיליארד דולרים. בפועל, הכסף ישמש בעיקר להחזר החוב הציבורי לנושים, כשבמקביל גאנה תידרש לכפיפות כלכלית לקרן המטבע. שארית החוב תיפרס בהסכם עם קרן המטבע, שיכלול רפורמות כלכליות מחייבות.
הרפורמות הכלכליות של קרן המטבע נודעות לשמצה בקרב מדינות מתפתחות. ג'וזף שטיגליץ, כלכלן זוכה פרס נובל, טוען שהמדיניות הכלכלית שכופה קרן המטבע בתכניות החילוץ שלה, היא אחת הסיבות המרכזיות להימשכות הנחשלות הכלכלית בקרב מדינות מתפתחות.
לפי שטיגליץ, הליברליזציה של תנועות ההון הופכות את המדינות לרגישות יותר לזעזועים חיצוניים מבלי להגדיל בצורה משמעותית את היקף ההשקעות הריאליות בתשתיות. בנוסף, מדיניות הצנע המוכתבת חונקת את יכולתן להשקיע בתשתיות ולהרחיב את רמת הביקושים המקומית. כך, המדינות מתקשות לגבש יכולת יצרנית ונכנסות למעגל חוב נצחי.
בספטמבר השנה, קראו יותר ממאה כלכלנים, בהם גם ג'פרי סאקס וג'אייאטי גוש, לנושים הפרטיים של זמביה, ביניהן ענקית האחזקות בלאקרוק, שגורפת רווחים עצומים דרך אחזקת חוב והשקעות נטולות סיכון באפריקה, לבטל חלק ניכר מחובה.
לפני שנתיים, 20 הכלכלות החזקות בעולם, ה-G20, הגו יחד עם קרן המטבע והבנק העולמי תכנית להשהיית חובות למדינות העניות בעולם, על רקע הצורך להגדיל את גיוס החוב הציבורי עם התפרצות מגיפת הקורונה.
בפועל, השפעת התכנית הייתה מועטה בגלל חוסר הנכונות של נושים פרטיים להיכנס למשא ומתן על פריסת חובות, והיעדר קריטריונים ברורים להשהיית ופריסה מחדש.
60% מהמדינות בהכנסה נמוכה עלולות לא לעמוד בתשלום החוב שלהן
חדלות הפירעון של המדינות המתפתחות מגיעה בעקבות עליית עלויות גיוס החוב כתוצאה מהעלאת שיעורי הריבית ברחבי העולם והתחזקות הדולר. לפי קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי, בערך 60% מהמדינות שמוגדרות כבעלות הכנסה נמוכה (קטגוריית התוצר הנמוכה מבין ארבע של הבנק העולמי) מחזיקות בחוב חיצוני שאינו בר קיימא או שבסכנה להפוך לכזה.
במהלך שנת 2020, עם התפרצות הקורונה, מדינות מתפתחות רבות הרחיבו את גיוס החוב החיצוני שלהן לצורך הגדלת ההוצאה הציבורית. במדינות כאלו, קצרות ברזרבות דולרים ובעלות מטבע מקומי חלש, אין יכולת ממשית להרחיב את ההוצאה הציבורית ללא גיוס חוב חיצוני.
השנה, עליית הריביות ברחבי העולם העלתה את עלות גיוס החוב בשני אופנים. ראשית, דרך הצורך להתחרות עם הריבית הגדלה על הדולר, ושנית דרך פרמיית הסיכון, תוספת תשואה המחפה עבור המשקיעים על הסיכון הכרוך בהלוואה למדינות עניות, שגדלה בעקבות אי היציבות הכלכלית העולמית. מעבר לכך, התחזקות הדולר ייקרה את החובות החדשים והקיימים כאחד.
גם במקרה הזה, הסכנה לחדלות פירעון הגשימה את עצמה. עם התגברות חששות הנושים לגבי יכולתה של גאנה לעמוד בתשלומי החוב שלה, עלות גיוס החוב שלה הלכה ועלתה, החוב תפח, עד שלבסוף גלגולו, דרך הנפקת אג"ח חדשות, נעשה בלתי אפשרי.
