בתחילת 2022 נדמה שהעולם מתחיל להשתקם ממשבר הקורונה, וגם הכלכלה הראתה סימני התאוששות. אבל המלחמה באוקראינה הכניסה את השווקים לסחרור חדש. אלה השיעורים הכלכליים החשובים שכדאי ללמוד מ-2022:
1. כסף זה לא הכול בחיים
המלחמה באוקראינה הצליחה להדהים את העולם, אבל פוטין נערך למצב זה כבר יותר מ-20 שנה. כלכלת המבצר הרוסית, שכוללת יתרות מטבע גדולות, חוב נמוך והוצאה ציבורית נמוכה, בנויה להתמודד עם תנאים גיאו-פוליטיים חמורים במיוחד. אבל גם פוטין לא העריך את עוצמת הסנקציות שיוטלו עליו – ניתוק ממערכת הסוויפט, הקפאת יתרות מט"ח, הוצאה ממערכת הדולר ועוד.
ובכל זאת, שני הצדדים גילו משהו בדרך. אירופה גילתה שכל הסנקציות הכלכליות בעולם לא יחממו אותה בחורף, ועדיין נשארה תלויה בגז ובאנרגיה הרוסיים. תלות זו גרמה למצב אבסורדי שבו במקביל לסנקציות חריפות, מאות מיליארדי אירו זרמו לרוסיה, וסייעו לה להישאר עם הראש מעל המים.
מהצד השני, פוטין גילה שכל הכסף שבעולם לא מסייע למדינה נחשלת טכנולוגית ואנושית להפוך למעצמה. רוסיה, שהייתה בעבר מעצמת טכנולוגית מובילה, הפכה לתחנת דלק ומאגר מחצבים, שלא יכולה לייצר לעצמה שבבים למכונות כביסה, או חלקי חילוף לנשק מתקדם, ונאלצת להסתמך על איראן.
גם בארצות הברית הבינו שכל הכסף בעולם לא יסייע להם בתחרות עם סין על תפקיד המעצמה המובילה בעולם, והחלו לקדם מדיניות תעשייתית פעילה שחותרת נגד הגלובליזציה של השוק החופשי.
אולי זו הקורונה, אולי זה המתח הגיאו-פוליטי הגובר, אולי זו סתם אכזבה מהפרויקט הניאו-ליברלי, שהבטיח שפתיחת גבולות והסרת הגבלות תוביל לרווחה גדולה לכולם. אבל בעולם של היום, השאלה הכלכלית הבוערת היא לא רק כמה המדינה עשירה בכסף, אלא מה היא מסוגלת לעשות.
2. בניכוי גינונים טקסיים, הכלכלה העולמית מתנהלת בצורה פרימיטיבית למדי
דמיינו את ראש הממשלה מכנס מסיבת עיתונאים בשעת המהדורה ב-20:00 ואומר לציבור: "המחירים עלו, אז אני פועל כדי שחלקכם תאבדו את העבודה שלכם. השכר שלכם גבוה מדי, והוא צריך לרדת. הייתי רוצה שיהיה לכם פחות כסף להוציא. זה קשה, אבל זה מה שצריך עכשיו".
התמונה הזאת נשמעת דמיונית, אבל בכמה תיקונים קטנים זה בדיוק מה שקורה. זה לא ראש הממשלה, אלא נגיד בנק ישראל אמיר ירון. זה לא קורה ב-20:00, אלא בשעת הכרזת הריבית ב-16:30, בנאום אפרורי יחסית מול קומץ העיתונאים. תוכן הדברים זהה לחלוטין, אבל המושגים מכובסים היטב.
במקום "תאבדו את עבודתכם" – "היינו רוצים לראות התרככות בשוק העבודה". לא "השכר שלכם גבוה מדי" – אלא "לחצי השכר תומכים בסביבת אינפלציה גבוהה". במקום לומר שיהיה לכם פחות כסף להוציא – "אנחנו נחושים לרסן את מגמת ההתחזקות בביקוש המצרפי".
המילים עמומות, אבל המשמעות ברורה: המטרה של העלאת הריבית היא להפסיק את עליית המחירים, שנגרמת ברובה בגלל מלחמה באירופה, מחסור בשבבים, השבתות קורונה בסין או ניצול הזדמנות של תאגידים להעלאת מחירים, באמצעות האטת הכלכלה על ידי העלאת ריבית. ההיגיון של השיטה הזאת אומר שאם הכלכלה תהיה במצב גרוע יותר ואנשים יקנו פחות, המחירים יירדו.
דברי הנגיד הם תרגום כמעט מוחלט של דברי נגיד הבנק המרכזי של ארצות הברית ג'רום פאוול. לא רק בתוכן, גם במושגים העמומים, בטון היבש והרובוטי, ובניתוק בין המשמעויות הדרמטיות לאווירה האפרורית. שניהם פועלים מתוך תפיסה שהפתרון הטוב ביותר שיש להם להציע לעליית מחירים, תופעה שיש לה גורמים ממשיים ופוליטיים, היא נבוט בראש.
גישה מתקדמת יותר יכולה לנסות לאבחן את הבעיות: לנתח את הגורמים לעליית המחירים, לשלוט במחירי האנרגיה, לפתור צווארי בקבוק ובעיות בשרשרת האספקה, להתאים את השכר לעליית המחירים ולפקח על מחירים כדי למנוע ניצול של המצב.
אלא שברגע האמת, מתגלה שמאחורי הטקסים והמושגים, הכלכלה מתנהלת בצורה פרימיטיבית למדי. לקברניטי הכלכלה יש רק ידית אחת – הריבית. את הבעיות המורכבות ביותר בעולם מנסים לפתור על ידי ההחלטה כמה סבל לגרום לכלכלה.
3. אם זה נראה כמו בועה ונשמע כמו בועה
במבט מפוכח, קשה להגיד שקריסת הקריפטו היא הפתעה גדולה. למרות הניסיון למכור אותו שוב ושוב כטכנולוגיה חדשנית ועתידנית, עדיין לא ברור מה עושים בו. תומכיו ניסו לצייר אותו כאמצעי התשלום של העתיד, אבל השימוש בו מסורבל והערך התנודתי שלו הופך אותו לחסר תועלת. אחרים טענו שהוא נכס שמגן מפני ירידות שערים כמו זהב, אבל התיאום המושלם שלו עם עליות וירידות בשוק ההון מונע אפשרות זו.
ובכל זאת, שוק הקריפטו גדל בשנים האחרונות בקצב מסחרר, והגיע להיקף תיאורטי של כמעט 3 טריליון דולר. סכום אדיר, אבל כאמור תיאורטי לחלוטין: שוק הקריפטו ממונף כל כך במכשירים פיננסיים סבוכים ומטבעות משנה, שאף אחד לא יודע בדיוק כמה כסף 'אמיתי' יש בו. על פי הערכות, מדובר בעשרות מיליארדי דולרים בלבד.
באוגוסט השנה, אחרי שהביטקוין ירד משיא של כ-60 אלף דולר במהלך הקורונה, העלה האקונומיסט את האפשרות שערך הביטקוין יתאפס. מה שנראה אז כאפשרות רחוקה, הפך מאז לאופציה ריאלית יותר, אחרי שכמה זירות מסחר מרכזיות התרסקו אחת אחרי השנייה, והתגלו כלא יותר מתרמיות פירמידה מסוגננות. עוד סימן לקריסה מתקרבת הוא גורלו של ה-NFT, צורת בעלות בטכנולוגיית בלוקצ'יין, שאחרי תור זהב קצר הולך ומתגלה כחסר ערך.
ייתכן שלביטקוין ולקריפטו בכלל עוד תהיה תקומה ועוד גלים של עליות ומורדות, אבל הבעיה הבסיסית שלו היא לא יחסי ציבור ואפילו לא טכנולוגיה, אלא קונספטואלית. 13 שנה אחרי שהטכנולוגיה הומצאה, ובהיעדר ערך שימוש של ממש (מלבד אולי לארגוני פשע), הערך היחידי של ביטקוין הוא האמונה שיש או יהיה לו ערך. והאמונה הזאת מתחילה להיסדק.
בינתיים, הדבר המפתיע הוא שלמרות הפרופיל הגבוה שלו, לקריסות הגדולות בקריפטו אין השפעות רוחב ניכרות על הכלכלה. הסבר מעניין לתופעה נתן הכלכלן מוחמד אל עריאן בראיון לעזרא קליין בניו יורק טיימס. אל עריאן העלה סברה שייתכן שהקריפטו ניקז אליו הרבה מההון של המשקיעים שמחפשים סיכון גבוה יותר, ובכך במובן מסוים ניקז אליו את המהמרים הקיצוניים ביותר בשוק ההון. בכך, אפשר לטעון שאפילו היה לו, באופן אבסורדי, תפקיד חיובי.
אבל אל עריאן ממהר לצנן את ההתלהבות, ומוסיף שלדעתו הקריפטו הוא רק "הקנרית" שמבשרת על השקעות סיכוניות רבות שנעשו בעשור וחצי של ריבית אפסית, וככל שהתנאים הכלכליים יהפכו לקשיים יותר, הן יתפוצצו. אחרי 15 שנה שהבנקים המרכזיים שפכו כסף לתוך שוק ההון, יכול מאוד להיות שהקריפטו הוא קדימון לבועה שהתנפחה לאורך כל המגרש.
