עלה מיובש בתוך ספר שירים ישן, כד זכוכית עתיק, סדוק מרוב שנים, צעיף כלולות פריך כנייר משי שביר, זיכרונות יקרים של ימים עברו – אתה מפחד להוציא אותם לאור היום החריף, שמא ייפגעו בידיים כבדות מדי.

התקשיתי לראיין את מאניה ביאליק. פחדתי לפגוע בה בשאלה טרדנית מדי, באשה הזקנה והעדינה בעלת החיוך הביישני והעיניים הטובות, עיניים שהשלימו עם חיים ומוות. לא, לא היה בה אף סימן של אשם לחוסר האונים שלי, הרי היא עשתה את הכל כדי להקל עלי את המלאכה.

"שאלי", אמרה, "ואני אענה לך". אמרה כך אף שלא שמחה לראיון, משום שהיא בכלל לא ששה לפרסום. באמת ובתמים לא. זו לא הצניעות המעושה של רבים שאומרים, "אני שונא פרסום" — ואתה יודע, ששנאתם אהבה טהורה היא.

"את ודאי רוצה לשאול משהו על ביאליק", היא ניחשה. ביאליק היא קוראת לו כדרך נשי העלייה השנייה, לא חיים-נחמן, ולא בעלי. סתם — ביאליק. לא, עניתי, אני לא רוצה לכתוב על ביאליק. מר משה אונגרפלד מבית ביאליק אמר לי, שכתבו עליו 34,000 מאמרים, 55 ספרים וכ-130 שירים. ומי אני שעוד אוסיף משלי? הייתי רוצה לכתוב עליך.

מאניה וחיים נחמן ביאליק. "את רוצה לשמוע איך הכרנו? שמעתי עליו עוד לפני שראיתי אותו. הייתי אז אולי בת שמונה" (צילום: ארכיון הספריה הלאומית)

"עלי? מה פתאום? אין מה לכתוב. אני , אישה פשוטה". זהו. מאניה ביאליק לא רוצה לאכול פירות מעץ תהילת בעלה. הוא — הוא משורר, גדול בישראל, והיא סתם עקרת בית.

"אבא אהב אותו"

אבל עקרת בית טובה. רואים זאת לפי כיסוי המיטה המבהיק בלובן, לפי העציצים הפורחים במרפסת, לפי התמונות המסודרות בצורה גיאומטרית. "לפני שבועיים עשינו רמונט", היא אומרת, "סיוד וצבע ותריסים. ישנתי אצל הגברת רבניצקי, היא גרה כאן. ממול. חברה שלי עוד מימי נעורי".

"לא נשארו רבים מידידי הנעורים. הלכו להם. מנהג היה עוד מימי אודסה, שבלילות שבת נפגשים אצל ביאליק. וגם כאן בארץ היה הבית מלא. וגם אחרי מותו הוסיפו לבוא. אלא שנשרו, בזה אחר זה. מוסיפים לבוא עד היום, כל ליל שבת,  י. ד. ברקוביץ', ולפעמים בתו, אורחים מחוץ לארץ. זה עכשיו הייתה מארוסיה, בתו של שלום עליכם. יושבים ושותים תה ומדברים".

איך מדברים? "גם בעברית. או באידיש. וברוסית". עד היום זו שפתה, שפת רוסיה. היום אולי יותר מאי פעם בעבר, כי הזיכרון נחלש. "אני כבר לא זוכרת כמו פעם. שוכחים". מה פלא, גברת ביאליק? סוף כל סוף, את לא צעירונת בת שבעים. גם גבורות מאחורייך.

חיים נחמן ביאליק (צילום: אברהם סוסקין, מקור: ארכיון בית ביאליק).

היא זקנה יפה, גם כיום. מסודרת, נקיה. שומרת על עצמה ועל ביתה. "אני אעשה לכם תה", היא אומרת, "אנחנו מרוסיה. אצלנו יש תה במשך כל היום". והיא בעצמה מביאה את הכלים ואת דברי המתיקה. האם אין לה עזרה?

"יש עוזרת במשק הבית. רק לפני שנה וחצי באה מרוסיה. רופאת שיניים. היא גם לנה כאן". ולפניה מי היה גר אתך? היתה עוזרת אחרת. הן באות והולכות. מתחתנות. ואחת, היתה 6 שנים, מתה פתאום". בפעם הראשונה רועד קצת קולה של מאניה ביאליק, כשהיא מזכירה מתים.

משפחה אין? יש, ממשפחת ביאליק. בני אחים ובניהם. הרי ילדים לא היו להם, לחיים נחמן ולמאניה, ודאי כאב גדול בלב. אבל על כך לא שואלים.

"יש לי משפחה ברוסיה, עוד שתי אחיות. הינו בבית, ארבע בנות ושני בנים. אני הבכורה בבנות. עכשיו נשארו רק שתיים, והן כותבות רק לעתים רחוקות. ההורים, הנה זו תמונה שלהם, באו לארץ, גרו אתנו". בלי כיסוי ראש? "כן, הם היו, חופשיים מאד ומשכילים מאוד". ושוב בוגד הקול.

"אבא אהב את ביאליק. רצה שילמד בברלין. אנחנו התחתנו, וכבר לא היה זמן ללמוד. את רוצה לשמוע איך הכרנו? שמעתי עליו עוד לפני שראיתי אותו. הייתי אז אולי בת שמונה. בא ידיד של אבא וסיפר עליו. עילוי, הוא אמר, וגם סבא שלו סיפר עליו פלאים. הכל שיבחו אותו, איזה נער מוכשר. ואחר כך בא לבית שלנו. הכרתי אותו כחצי שנה לפני החתונה. דיברנו הרבה".

היתה לי על לשוני השאלה: ואת היית מאוהבת בו? ומיד התביישתי על השאלה הבנלית. אך משהו בקולה אמר לי: כן, היא היתה.

"אני כבר לא זוכרת הכל"

זו הצרה. אין ספרים להיאחז בהם. אלפים כתבו עליו, על ביאליק. ועל מאניה לא כלום. פישל לחובר, למשל: שני כרכים עבים כתב ומאניה נזכרת בהם תריסר פעמים, דרך אגב, פחות מעורך עתון פלוני או מו"ל אלמוני.

"לא  רציתי שיכתבו עלי. וגם לא רציתי שיפרסמו את המכתבים של ביאליק אלי. רק עכשיו, לפני שנתיים, אמרתי כן". ואת בעצמך, האם כתבת משהו? היסוס קל ושתיקה קצרה.

בית ביאליק בשנת 1920. "כבר לפני מותו של ביאליק לא גרנו שם. קנינו מגרש ברמת גן, בתל בנימין ורצינו לבנות שם בית" (צילום: ויקימדיה)

"כן, כתבתי. כבר לפני שנים, זיכרונות. הם מונחים  אצל ברקוביץ', שיפרסם אותם אחרי מותי". ולא לפני כן? "אני לא סופרת. אף פעם לא כתבתי. אבל טוב שרשמתי אז. היום אני כבר לא זוכרת את הכל. בשנתיים האחרונות אני כבר לא מרגישה כל כך טוב. הייתי יוצאת יותר".

בית ביאליק בשנת 2022 (צילום: דינה גונה)

פעם בשנה, אחרי כ"א תמוז, יוצאת מאניה ביאליק להבראה. לרמת גן. או לבית הכרם. השנה אולי לגדרה. בחוץ לארץ לא היתה מאז נסיעתו האחרונה של ביאליק לווינה בשנת 1934. "דווקא ביקשו ממני חברות, שאסע אתן. אבל לא רציתי. פעם אהבתי לנסוע, כשהייתי צעירה. נסענו הרבה עם ביאליק. לקונגרסים. ולאמריקה. הייתי אתו באחת עשרה ערים באמריקה. אבל הוא היה בעשרים. רציתי גם פעם לנסוע לאילת, יש לי שם ידידה טובה, אחות ראשית. אבל זו נסיעה רחוקה. כבר אצטרך לוותר עליה".

ומה את עושה במשך כל היום?
"אני בעלת בית. ובבית יש תמיד עבודה. אני חברה בויצ"ו, וגם בלשכת בנות ברית. פעם הייתי פעילה יותר. אבל גם עכשיו אני הולכת לפעמים לפגישות. נסעתי עם הלשכה לגן הילדים ביפו עג'מי, לקחנו אותו בחסות. הנה, כשיש לי זמן אני סורגת מפיות, בשביל השוק של ויצ"ו".

על שולחן המרפסת מונחת פקעת חוטים דקים ומסרגה אחת. חייכתי. הנה, אשת המשורר הלאומי סורגת מפיות לשוק. חתימת ידה ודאי היתה מכניסה יותר בהגרלה. אבל דבר כזה ודאי לא עולה על דעתה.

הכורסה עומדת 25 שנים

על שולחן העבודה ליד מיטתה, עומדת ערימת ספרים גדולה. כל זה את…? "לא, זה שולחים לי מ'דביר'. את יודעת, ביאליק היה מהמייסדים. אבל אני קוראת רק מה שמעניין אותי. עכשיו קיבלו ספרים מרוסיה. אז אני קוראת ברוסית ספר היסטורי על הקוזקים.

"זה מעניין מאד. גם את 'דבר השבוע' אני קוראת. וגם את 'במחנה' אני מקבלת. פעם, לפני שנים החתימו אותי. לא יכולתי לומר לא, כשזה היה בשביל הצבא שלנו. אבל אני כבר לא קוראת זאת. נותנת לילד בן אחיו של ביאליק".

איך הענינים ב"דביר"? אני שואלת וחושבת לשמוע משהו על המוסד שרבים המבקרים אותו. "יש שם פקידים", אומרת מאניה ביאליק. "הם מנהלים את הדברים". ואיך עם פרס ביאליק? הרי היו סכסוכים… "אני באה רק לחלוקה. יותר אני לא יודעת".

חדר הספרייה בבית ביאליק בשנת 2022 (צילום: דינה גונה)

האם באים זרים לבקר אצלך? "ילדי בתי הספר באים בחנוכה. אני לא יודעת מי אמר להם. כנראה, הם באים מפני שזה יום הולדתו של ביאליק. ולפעמים באים תיירים". את מקבלת את כולם? "אי אפשר לסגור את הדלת בפני אדם. אבל לפעמים זה קשה לי".

לא, ביאליק לא יודעת לדחות. בא הצלם, ומאד לא רצתה בו, אבל מכיוון שכבר בא כל הדרך… והוא, הוא גם כן מרוסיה… ואוהב תה… ואת ברץ הכיר. והכיר עוד אנשים. מאניה ביאליק, כמו ילדה טובה, מתיישבת בכורסה זאת ובכסא זה, ואפילו מנסה לחייך, חיוך אמיץ של מי שיודע להתגבר על הפחד.

עשרים וחמש שנים עומדת הכורסה במקומה ליד החלון, עם המפית הרקומה במשענת הגב, מאז נכנסה מאניה ביאליק לדירה זו בחלקה הישן של תל אביב. "אז לא היה כאן אפילו כביש. ממול היה פרדס. עכשיו בנו כאן בית גבוה. טוב שהשאירו כמה עצים".

למה לא חזרת לבית שלכם מול העיריה?
"הרי את יודעת, כבר לפני מותו של ביאליק לא גרנו שם. קנינו מגרש ברמת גן, בתל בנימין ורצינו לבנות שם בית. כאן, בתוך העיר, בלבלו לביאליק יותר מדי את המוח. רצינו שקט. אבל הגורל לא רצה… מסרתי את הבית לעיריה. היה בית יפה. אדריכל ידוע בנה אותו, מינור, עכשיו הוא באמריקה. הכל היה לפי התכנית שלו, אפילו הרהיטים".

"פעם הייתי הולכת כל שבוע לבית ביאליק. אבל עכשיו כבר לעתים רחוקות. הוא בידיים טובות".

***

מאניה ביאליק נפטרה ב-1972, כשהייתה כמעט בת 96.
בצוואתה ביקשה שגם דירתה, כמו הבית ברחוב ביאליק, תשמש ספרייה או מוזיאון לשירות הציבור. בדירתה, ברח' מלצ"ט 3 נפתח בשנת 1976 "ארכיון התיאטרון ע"ש יהודה גבאי". מאניה ביאליק הובאה למנוחות בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב. קברה נכרה ליד קברו של בעלה, ועל מצבתה נכתב ״רעיית המשורר״.

רות בונדי נפטרה ב-2017 בגיל 94. הייתה עיתונאית, סופרת, מתרגמת וביוגרפית ישראלית, כלת פרס סוקולוב לעיתונות (1967), פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים (2006) ופרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת (2014).

פורסם לראשונה ב"דבר", ב-24 יולי 1959.