כתבה זו מתייחסת לשני נושאים מקצועיים הנמצאים על סדר יומה של הסתדרות עובדי המדינה. הנושא הראשון עוסק בהסדרת העסקת סטודנטים בשירות המדינה ואילו הנושא השני מתייחס להסדרת החזרי הנסיעות לעובדים בשירות המדינה.

סטודנטים המועסקים בשירות המדינה הינם עובדי המדינה וכללי העסקתם קבועים בהסכמים קיבוציים בין ההסתדרות לבין המדינה, חוזרי נציבות שירות המדינה וכן הוראות התקשי"ר (תקנון שירות המדינה). אי שם בשנת 2008 התחלתי את דרכי בשירות המדינה כסטודנט בסנגוריה הציבורית ולאחריה כמתמחה בפרקליטות.

בתקופת העסקתי כסטודנט הועסקתי בהיקף של 120 שעות ובמקביל למדתי לתואר הראשון. לא אחת, נאלצתי להיעדר מהעבודה לצורך בחינות וביצוע מטלות הקשורות ללימודים באופן שלא תמיד התאפשר לי להשלים את היקף שעות המשרה החודשית. באותה תקופה ביקשתי להשלים את שעות העסקה בתקופה שבה שאין עומס בלימודים, לדוגמה חופשות סמסטר וכו', אך פעם אחר פעם נתקלתי בסירוב חד משמעי, מן הנימוק כי היקף שעות העסקה החודשיות הינו בהתאם לחוזה העסקה וההסכם הקיבוצי לעובדים בדירוג הסטודנטים בקיצור תשובה שלילית.

מעת לעת, ועד הסטודנטים בשירות המדינה פונה להסתדרות בפניות הקשורות לתנאי השכר והשירות של הסטודנטים. סטודנטים המועסקים בשירות המדינה חשופים גם הם ליוקר המחייה, לחלקם משפחות, הלוואות ומשכנתאות. סטודנט מוצא עצמו לרוב בקונפליקט. מצד אחד, הוא עושה כל שביכולתו להצטיין בלימודיו שכן הישגיו יסללו את דרכו המקצועית העתידית. ואכן, חלק משמעותי מההון האנושי בשירות המדינה, מורכב מסטודנטים שהועסקו בשירות המדינה ונקלטו לאחר מכן כעובדים מן המניין במסגרת מכרזים לאיוש משרות.

מצד שני, לסטודנט יש קושי להיעדר מעבודתו, בין אם בשל דרישות המנהל ובין אם בהתאם לאילוצים כלכליים – אשר מצריכים ממנו למצות את פוטנציאל ההעסקה ולהשלים את מלוא שעות תקן המשרה. בקונפליקט הזה שנוצר בין הצרכים, היה קושי משמעותי, גם למצות את פוטנציאל העסקה ומקסום השכר וגם להשקיע שעות בלימודי התואר בשאיפה להגיע להישגים גבוהים. הסתדרות עובדי הדמינה החלה בחשיבה של שינוי מתווה שעות העסקה של סטודנטים, כלומר אם סטודנט עובד בהיקף של 120 שעות משרה בחודש, מדוע לא לאפשר לו לעבוד 1440 שעות על פני שנה, בגמישות שתשתנה מחודש לחודש?

באופן מפתיע דווקא תקופת הקורונה ששררה בארץ היא זו שסללה את הדרך להבנה שיש לאזן בין צרכי הסטודנטים לצרכי המעסיקים. באותה עת, סטודנטים לסיעוד, רפואה ומקצועות נוספים המועסקים בשירות המדינה נדרשו לסייע לצוותים הרפואיים בבתי החולים שחלו בקורונה. הטיפול הרפואי באזרחי מדינת ישראל היה הצורך ההכרחי והחשוב ביותר.

לצד זאת, כתוצאה ממגבלות הקורונה עסקים נסגרו ונדרש סיוע במתן מענה טלפוני מיידי לעצמאיים על ידי משרד האוצר באמצעות סטודנטים המועסקים בשירות המדינה. כאינטרס משותף, הן של ההסתדרות והן של המדינה, הובן כי במטרה לסייע לאזרחי מדינת ישראל, הן בהיבט הרפואי והן בהיבט הכלכלי, יש לפעול במיידי להרחבת שעות העסקה של הסטודנטים תוך שינוי ההסכם הקיבוצי והרחבת שעות העסקה למשרה מלאה – 182 שעות. באותה תקופה הקונפליקט שצוין לעיל, כלל לא עלה סדר היום. הסיבה לכך הייתה שמוסדות הלימוד היו סגורים ולכן לא הייתה מניעה להגדיל את שעות העסקה לסטודנטים בצורה דרסטית.

התובנות מאירועי תקופת הקורונה, הביאו לקיום מו"מ במהלך השנה שחלפה בין ההסתדרות לבין המדינה, ובמהלכו עלה כי יש תקופות מסוימות שבהן על סטודנטים להיעדר מעבודתם, בין אם בשל מטלות או תקופות מבחנים, ויש תקופות מסוימות שבהן נדרשים הסטודנטים על ידי המעסיק לעבוד יותר שעות לצורך ביצוע מטלות שונות. במסגרת המו"מ שנוהל בין המדינה ולבין ההסתדרות נחתם הסכם קיבוצי, ולפיו החל מחודש ינואר 2023 סטודנט ימשיך לעבוד את שעות תקן משרתו (נכון להיום 96 שעות או 120 שעות), אך תתאפשר לו גלישה של עד 150 שעות סה"כ בחודש מסויים, וזאת כל עוד לא השלים את שעות תקן המשרה שלו בחודשים הקודמים.

ההסתדרות והמדינה יצרו גמישות מירבית לסטודנטים בתקופות שונות – מבחנים, מילואים או כל עיסוק חשוב אחר שבו לא התאפשר להשלים את תקן המשרה. ולצד זאת, יתאפשר למצות את פוטנציאל ההעסקה באופן שלסטודנטים ניתנה האפשרות להשלים שעות העסקה מעבר לשעות התקן בהסכמת הממונה – עד 150 שעות. האיזון שיצרנו בין הצרכים, מביא לכך שלכל סטודנטית וסטודנט המועסקים בשירות המדינה היכולת למצות את לימודיהם – להיעדר ללא חשש לפגיעה בשכר שכן ניתן לעבוד יותר בחודש העוקב, לצד מיצוי פוטנציאל השכר, ומן הצד השני זוכה המדינה להנות מחודש בו יעבוד הסטודנט מס׳ מרבי של שעות וישלים מטלות נוספות.

קצובת נסיעה היא החזר הוצאה שהמדינה משלמת לעובד מדינה כחלק משכרו, בהתאם להוצאות הנסיעה בתחבורה ציבורית (מהבית לעבודה וחזרה). לאורך שנים תעריפי הנסיעה בתחבורה הציבורית השתנו באופן שהשפיע על רכיב קצובת הנסיעה המשולמת לעובדים. הרפורמה הנוכחית בתחבורה הציבורית, רפורמת "דרך שווה", שינתה את תעריפי הנסיעה בתחבורה ציבורית בצורה דרסטית. במסגרת הרפורמה מתאפשר לאזרחים לרכוש כרטיס "חופשי ארצי", מנוי חודשי, שיאפשר לנסוע בכל האוטובוסים בארץ במחיר אחיד, ללא הגבלה – וזאת בעלות קבועה של 225 ש"ח בלבד בחודש. עובדים אשר גרים באזורים נבחרים, בנגב ובגליל, ובעצם בכל מקום שאינו בשלושת המטרופולינים הגדולים מתאפשר לרכוש כרטיס מוזל: "חופשי אזור 1", שיאפשר נסיעה ללא הגבלה עד 40 ק״מ בתוך האזור, בעלות קבועה של 99 ש"ח בלבד.

צו הרחבה בדבר השתתפות מעסיק בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה חל גם על עובדי המדינה, וקובע, בין היתר, כי כל עובד הזקוק לתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו, זכאי לקבל ממעסיקו החזר הוצאות נסיעה בסכום מסויים, אשר נקבע לפי מחיר כרטיס מינוי חודשי מוזל ממקום מגורי העובד למקום עבודתו, על יסוד כרטיס הנחה של מספר נסיעות, אם קיים כרטיס הנחה כזה.

לכאורה, עפ"י הכללים הקבועים בדין, הואיל ורכיב קצובת הנסיעה הינו רכיב החזר הוצאה וצו ההרחבה חל על עובדי המדינה, אזי קצובת הנסיעה אשר אמורה להיות משולמת לעובדי המדינה צריכה להסתכם באחד משני התעריפים – 99 ₪ או 225 ₪ בהתאם לכללי הרפורמה. ההסתדרות התנגדה לרפורמת "דרך שווה". התנגדויות רבות נוספות הועלו על ידי חברי כנסת במסגרת ועדות הכנסת שהתקיימו בנושא. למרות זאת, ולמרות עתירות שהוגשו, רפורמה "דרך שווה" נכנסה לתוקפה ביום 1.8.2022.

ההתנגדויות מצד הסתדרות עובדי המדינה לרפורמה "דרך שווה" התייחסו לפגיעה הפוטנציאלית בקצובת הנסיעה המשולמת לעובדי המדינה. בהתנגדויות אלה יש ממש, שכן מדובר בהשלכות משמעותיות תוך הפחתה בקצובת הנסיעה המשולמת לעובדי המדינה. ברור מאליו כי התחבורה הציבורית בישראל אינה מפותחת ותדירה מספיק ולעובד אין אפשרות לעמוד בצרכי המעסיק. כך לדוגמא, מזכיר במדור שירות לקהל בביהמ"ש בטבריה אשר נדרש להגיע מקיבוץ סמוך באזור (נניח במרחק גיאוגרפי של 5 ק"מ) אינו יכול להגיע בתחבורה ציבורית בשעות קבלת הקהל המוקדמות. גם אם הוא מעוניין לעשות כן, או שהגעתו תלוי במס' אוטובוסים באופן שהגעה במרחק גיאוגרפי קצר ייקח לו מעל לשעה, ככל שיש בכלל אוטובוסים, או שהוא תלוי בטרמפים, הסעות מתוך היישוב לצומת מרכזי שבו קיימת תחבורה ציבורית. כל אלה הביאו את עובדי המדינה להעדיף ולעשות שימוש ברכב הפרטי – ולכן קצובת הנסיעה המשולמת לעובדי המדינה אשר בלאו הכי לא שיקפה את הוצאות הנסיעה בפועל (דלק, בלאי הרכב, אחזקת רכב וכו') נשחקה והייתה צפויה הפחתה משמעותית נוספת עם כניסתה של רפורמת "דרך שווה".

רוצה לומר, כניסת הרפורמה לתוקף ללא המתווה שהושג בין ההסתדרות לבין החשב הכללי במשרד האוצר, הייתה מביאה, להפחתה רוחבית בקצובת הנסיעה המשולמת לעובדי המדינה. ובדוגמה שציינתי, העובד שגר בקיבוץ הסמוך לביהמ"ש בטבריה היה מקבל קצובת נסיעה בסך של 99 ₪ בעודו עושה שימוש ברכב הפרטי, וזאת באין ברירה או פתרון תחבורה מיטבי ויעיל עבורו. בניגוד לדעה הרווחת בציבור ולפיה עובדי מדינה מעדיפים את השימוש ברכב הפרטי מטעמי נוחות, טענה המשוללת כל יסוד, שכן ההעדפה נובעת אך ורק מהיעדר פתרונות אמצעי תחבורה ציבוריים נגישים ותדירים.

כידוע, גם בשנת 2016 נערכה רפורמה בתחבורה הציבורית. הרפורמה שבוצעה דאז שינתה 'לשיטת הטבעות / המטרופולינים' והביאה להפחתה של עלויות הנסיעה בתחבורה הציבורית בשיעור של עד 14.5% לכאורה ובהתאם הייתה צפויה הפחתה זהה בקצובת הנסיעה המשולמת לעובדי המדינה. אלה שבפועל להסתדרות הובאו מקרים שבהם הפגיעה בקצובת הנסיעה בשנת 2016 הייתה בשיעור של עשרות אחוזים ולכן במתווה שהוגש דאז – נוצר רכיב שנקרא "השוואת קצובת הנסיעה", מטרתו הייתה לגשר על הפער שנוצר בין פגיעה של עשרות אחוזים לפגיעה שהוצהר עליה ברפורמה בשיעור של עד 14.5%.

במסגרת המו"מ בעניין רפורמת "דרך שווה" עלו לדיון שתי אפשרויות לפתרון. האפשרות הראשונה, הפחתה בשיעור אחוזי מסויים בקצובת הנסיעה המשולמת לעובדים (כפי שנעשה ברפורמה בשנת 2016 אשר התאים לתקופה זו הואיל ותעריפי קצובת הנסיעה אז הופחתו בשיעור של עד 14.5%). האפשרות השנייה, עירוב של כל אמצעי התחבורה הקיימים, אוטובוס ורכבת, עידוד השימוש בתחבורה ציבורית והקמת "רשת בטחון" לעובדים ותיקים לצמצום הפגיעה בקצובת הנסיעה. מובן מאליו כי עלויות אימוץ האפשרות השנייה הגיעו לשיעור גבוה יותר וזאת בשים לב לשימוש באמצעי תחבורה נוספים – רכבת!

לאחר שיח ארוך, ההסתדרות והחשב הכללי במשרד האוצר הגיעו למתווה שצוין באפשרות השנייה, מחד צמצום הפגיעה בהחזר ההוצאות – שכר העובדים ומאידך עידוד העובדים להגביר את השימוש בתחבורה הציבורית על כלל האפשרויות, סוכם כי העובדים יהיו זכאים לקצובת נסיעה הכוללת נסיעה באוטובוסים וגם לראשונה נסיעה ברכבת. כלומר, תעריפי הקצובה יהיו גבוהים מאלו האמורים בצו ההרחבה ועובדים אשר קיבלו עד כה תעריף נמוך, יזכו לתעריף החדש. ההסכמות מביאות לשיפור בגובה קצובת הנסיעה של כ-70% מהעובדים לעומת המצב הקיים כיום.

לצד זאת, עובדים ותיקים אשר תעריף הנסיעות שלהם הוזל במסגרת הרפורמה, יהיו זכאים להפחתה מדורגת למשך מספר שנים, כך שגובה ההפחתה לא יעלה על 60 ₪ בחודש לשנה וכן נקבעה "רשת ביטחון" לעובדים להם היקף הפגיעה משמעותי יותר. עוד סוכם, כי סכומי התשלומים שהיו אמורים להיות מופחתים בשנת 2022, נדחו לשנת 2023 וייפרסו לאורך כל השנה בכדי להקל על ציבור העובדים.

וכך למעשה, נוצרו מס' תעריפים, המשלבים נסיעה באוטובוס וברכבת, באופן שבמקום התעריפים המקוריים ברפורמת "דרך שווה" בסך של 99 ₪ או 225 ₪ (חופשי אזורי באזור 1 או חופשי ארצי, בהתאמה) אשר היו מביאים לפגיעה דרסטית וקריטית בשכר העובדים, נוצר תעריף התחלתי בסך של 255 ₪, 410 ₪, 610 ₪ ואף גבוה מכך ביחס לעובדים וותיקים שיש להם "רשת בטחון".

מתווה ההסכמות בעניין זה, עולה בקנה אחד עם הוורסטיליות הקיימת בשירות המדינה – לדוגמא, עובד שגר בחיפה ועובד במשרד החוץ בירושלים. מובן מאליו כי בדוגמה זו, העובד לא יעשה שימוש ברכב הפרטי במרחק כה רב, אלא יעשה שימוש ברכבת ולכן קצובת הנסיעה שתשולם לעובד תשקף בפועל את הוצאות הנסיעה שלו. מעבר לכך, בסיס המתווה מתכתב עם עמדת ההסתדרות ולפיה רכיב אחזקת הרכב ייכנס לבסיס השכר בעתיד באופן שרכיב אחזקת הרכב המשולם לעובדי המדינה נכון להיום לא יהיה תלוי באחזקת רכב בפועל.

עו"ד ארז אופינקרו הוא יו"ר האיגוד המקצועי ומנהל חטיבה ארצי בהסתדרות עובדי המדינה