המשנה ליועמ"ש, כרמית יוליס, פועלת לבטל את הטבת המס לקיבוצים ומושבים בעסקאות הסבות קרקע למטרות חקלאות למטרות אחרות, בטענה שהטבה זו פוגעת בעיקרון השוויון והצדק החלוקתי.
הרקע לקריאה לביטול הוא מחלוקת ארוכת שנים בין המגזר הכפרי לרשות מקרקעי ישראל (רמ"י) על קביעת ערכה של קרקע שעוברת הסבה. על פי החוק, קרקע חקלאית שלא נעשה בה שימוש חקלאי מחויבת לחזור לידי המדינה. עם זאת, בשנות ה-90, בניסיון לעזור לקיבוצים ולמושבים להשתקם כלכלית, המדינה אפשרה החרגה – מתן אישור להסבת הקרקע ללא מכרז. היישוב חויב להמשיך להחזיק בשיעור של לפחות 26% בקרקע (או 26% ממניות התאגיד שיחזיק בה).
על פי החוק, המס שמשולם למדינה בעת תהליך ההסבה הוא נגזרת של תשלום מלוא דמי החכירה המהוונים (שוויה של הקרקע עד תום תהליך החכירה). שווי הקרקע מוערך על ידי שמאי בלתי תלוי, ולרוב נקבע על פי מחיר השוק הנהוג באזור.
במקור, הטבת המס ניתנה לקיבוצים והמושבים במטרה לפצות על אובדן שווי הקרקע שכרוך בעסקה ללא מכרז, שכופה על היזמים שותפות עם היישוב. לטענת הקיבוצים והמושבים, מדובר בהגבלה מסחרית שלא מאפשרת למקסם את הרווחים הפוטנציאליים מהקרקע (בניגוד לעסקאות בערים, שבהן ערך הקרקע נגזר מההצעה הגבוהה ביותר של הרוכשים), ועל כן ההנחה מגיעה להם בזכות.
ברמ"י חושבים אחרת, וטוענים שהקיבוצים והמושבים נהנים מכפל הטבות – גם הטבת המס וגם הפחתת מחיר הקרקע – הנחה הנובעת ישירות מזה שלא מדובר בעסקה תחרותית, ועל כן סבורים שמדובר במצב לא סביר שפוגע בעיקרון השוויון והצדק החלוקתי.
יוליס בחרה לצדד בעמדת רמ"י, וטענה שההגבלה המשפטית שיש על הקיבוצים והמושבים כדי להיות פטורים ממכרז כבר מקנה להם הנחה משמעותית במחיר שהם נדרשים לשלם על הקרקע. לכן, היא לא יכולה להוות עילה להנחה נוספת, בעיקר כשהשמאים של היישובים מתמחרים אותם לפי שווי הקרקע האזורית בתנאי שוק חופשי. הוראתה של יוליס צפויה לחול בקרוב על כל עסקת הסבה שטרם התקבל עליה אישור חלוט, אבל לא תפעל רטרואקטיבית על החלטות שכבר התקבלו.
