מה היה קורה אילו מרטין לותר קינג לא היה נרצח ב-1968, והיה ממשיך להוביל את התנועה לזכויות האזרח? אילו חי היום, היה חוגג בוודאי עם משפחתו המורחבת את יום הולדתו ה-94. קשה לדעת מה היה חושב למשל על תנועת BLM או על ממשל ביידן, אבל אפשר לדעת בוודאות שקינג היה תומך נלהב במגמת העלייה בתמיכה באיגודי עובדים בשנים האחרונות בארצות הברית.
אמנם רק 16% מאזרחי ארצות הברית גרים בבית שבו אחד מבני המשפחה הוא עובד מאוגד, אך לפי מחקר עדכני כ-71% מאזרחי ארצות הברית מגלים יחס חיובי לאיגודי העובדים, הנתון הכי גבוה מאז 1965.
אבל בזמן שהאהדה להתאגדות גברה, אמזון, מעשרת המעסיקים הגדולים בעולם, פעלה נמרצות כדי מנוע מעובדיה בארצות הברית להתאגד וכעת נמצאת בעיצומם של פיטורים המוניים, למרות שנים של רווחי שיא. בשנים האחרונות צפים סיפורים רבים על תנאי עבודה משפילים, ורק השבוע פורסם שעובדי אמזון בקולורדו חויבו להמשיך לעבוד אחרי מותו של אחד מהעובדים מהתקף לב, כשגופתו עדיין מוטלת על רצפת המפעל.
זה לא מפריע לאמזון, ולתאגידים נוספים כמוה, לחגוג את יום מרטין לותר קינג בסדרה של מבצעים וימי מכירה מיוחדים. איך הפך קינג, שהיה מיקיריהם של איגודי העובדים, לסמל של תרבות צריכה של אותם תאגידים שפועלים נגד הדברים שייצג?
"שולחים למלחמה שחורים מדוכאים"
כשקינג בחר למקד את פעולתו הפוליטית בנושאים של צדק חברתי וכלכלי לקראת סוף שנות ה-60, האהדה הציבורית שלו בארצות הברית נפגעה משמעותית. באותן שנים הוא עבד על "הקמפיין עבור אנשים עניים" (Poor People's Campaign), שדרש מהממשל הפדרלי השקעה של 30 מיליארד דולר בשנה במלחמה בעוני, התחייבות ממשלתית לתעסוקה מלאה ובנייה שנתית של 500 אלף יחידות דיור בר השגה.
![קינג משתתף בתפילת מחאה בין-דתית נגד מלחמת וייטנאם, ליד קבר החיילים האלמונים בארלינגטון, וירג'יניה, 1968. "האומה מוציאה יותר כסף על מערכות הגנה צבאית מאשר על תוכניות של קידום חברתי" (צילום: AP Photo/Harvey Georges)](https://static.davar1.co.il/www/uploads/2023/01/AP68020611892-768x535.jpg "קינג משתתף בתפילת מחאה בין-דתית נגד מלחמת וייטנאם, ליד קבר החיילים האלמונים בארלינגטון, וירג'יניה, 1968. "האומה מוציאה יותר כסף על מערכות הגנה צבאית מאשר על תוכניות של קידום חברתי" (צילום: AP Photo/Harvey Georges)")
ב-1967 בכנסיית ריברסייד בניו יורק, נשא קינג את אחד מנאומיו השנויים במחלוקת. בנאומו תקף קינג קשות את מדיניות ארצות הברית בווייטנאם וספג על כך ביקורת קשה, אפילו מבית, כשההתאחדות הלאומית למען קידום אנשים שחורים (NAACP) טענה שהתנועה לזכויות האזרח לא צריכה להתערב בנושאים שקשורים למלחמה.
קינג ביקר את המלחמה מההיבט של האפליה הגזעית. "לוקחים נערים שחורים שמדוכאים על ידי החברה", אמר, "ושולחים אותם 8,000 ק"מ כדי להבטיח חירויות בדרום-מזרח אסיה שהם לא מקבלים בדרום-מערב ג'ורג'יה או במזרח הארלם".
קינג לא רק ביקר את העוול המוסרי, אלא גם העלות הכלכלית של המלחמה שבאה על חשבון תוכניות חברתיות: "האומה ממשיכה, שנה אחר שנה, להוציא יותר כסף על מערכות הגנה צבאית מאשר על תוכניות של קידום חברתי". כשנה לאחר נאומו מלא התוכחה, נסע קינג למחות עם עובדי התברואה בממפיס. ב-4 באפריל 1968 נרצח על ידי מתנקש.
"המאבק בעוני – לא לשחורים בלבד"
המאבק על שימור זכרו החל יום לאחר הרצח, והובל על ידי קואליציה של כוחות חברתיים: חברי קונגרס, בני משפחה, ארגונים דתיים, ארגוני זכויות אזרח, אנשי בידור, ובעיקר חברי האיגודים המקצועיים.
סמלי מאוד שהפעילות הציבורית האחרונה של קינג במסגרת התנועה לזכויות האזרח הייתה בעת ביקור התמיכה שלו בשביתת עובדי הניקיון בממפיס. זה לא מקרי. בכל שנות פעילותו היה קינג תומך מובהק באיגודים המקצועיים, והטיף לשיתוף פעולה וסולידריות בין האיגודים המקצועיים לבין המאבק לזכויות השחורים בארצות הברית.
יממה לפני שנרצח אמר לעובדי הניקיון: "אתם דורשים שהעיר תכבד את העבודה שלכם. לעתים קרובות אנחנו מזלזלים בחשיבות של עבודות 'לא-מקצועיות', אבל כל עוד אתם עוסקים בעבודה שמשרתת את האנושות והיא למען בניית האנושות, יש לעבודה הזו כבוד וערך".
קינג הבין שלשחורים ולחברי האיגודים המקצועיים יש אינטרסים משותפים ואויבים משותפים. לאורך שנות הפעילות הענפה שלו (1968-1957) נשא 2,500 נאומים, רבים בפני איגודי עובדים בכל רחבי ארצות הברית. קינג התייחס גם לעוני של הלבנים והבין את חשיבות החיבור בין המאבקים.
כשנפגש ב-1967 עם הטימסטר, אחד האיגודים הגדולים במדינה, הסביר קינג את האינטרס המשותף של שחורים ולבנים בצדק חברתי: "השחורים הם לא העניים היחידים באומה. יש כמעט פי שניים לבנים עניים מאשר שחורים, לכן המאבק נגד העוני לא קשור רק לצבע או אפליה גזעית, אלא לצדק כלכלי בסיסי".
קינג המשיך להתמקד בנושאים של חוסר צדק כלכלי, לצד הגזענות, מה שהקנה לו אויבים רבים בממשלה וב-FBI. בניגוד לדימוי הקונצנזואלי שיש כיום על קינג, בשנות ה-60 הוא נחשב דמות רדיקלית ושנויה במחלוקת, בעיקר בזכות הקשר שלו עם איגודי העובדים, שבעקבותיו נפוצו שמועות שקינג קומוניסט.
קינג נרצח ב-4 באפריל 1968 בגיל 39, כמה חודשים בלבד לפני ההפגנה הראשונה, שהייתה חלק מקמפיין ענק שרתם ארגונים רבים למלחמה בעוני. הנשיא לינדון ג'ונסון ניצל את המשבר הלאומי הזה כדי להעביר את החוק לדיור הוגן, שנחתם שבוע לאחר הירצחו של קינג. אבל זו רק הייתה יריית הפתיחה בעיצוב מורשתו של קינג – מאיש צדק חברתי ואיגודים מקצועיים לדמות אהודה בכלל הציבור שזוכה ליום חג משלה.
אם יש כסף למלחמה, יש כסף ליום זיכרון לאומי
הניסיון הראשון לייסוד יום מרטין לותר קינג הובל על ידי חבר הקונגרס הדמוקרט ממישיגן ג'ון קוניירס, שהגיש את ההצעה הראשונה כבר ב-1968, רק 4 ימים לאחר רצח קינג, ומאז הגיש אותה שוב ושוב מדי שנה. דמות נוספת שמילאה תפקיד מכריע היא אלמנתו של קינג, קורטה סקוט קינג, שנחשבת לאדריכלית של יום החג ומייסדת מרכז קינג שתיאם את כל פעולות המחאה הציבוריות.
הימים שלאחר הרצח היו סוערים בציבוריות האמריקאית. מחאות ופרעות פרצו בכל רחבי ארצות הברית, והממסד הפוליטי התמקד בהרגעת הרוחות ולא גילה נכונות לייסד יום לאומי למנהיג שנרצח. למרות זאת, מיד לאחר הרצח, ארגונים שונים, חברות מסחריות, מוסדות ציבור ובעיקר איגודי עובדים קיימו מפגני מחאה או הזדהות.
מנהיגי איגודים רבים הנחו את העובדים שלהם לשבות. ראש האיגוד של עובדי הנמלים הצהיר שהנמלים בחוף המזרחי ובמפרץ ישבתו למשך שש שעות. בערים רבות, בהן שיקגו, יוסטון, ניו יורק, דטרויט, בוסטון וניו ג'רזי, המורים סגרו את בתי הספר.
בשנות ה-70 פעולות המחאה הציבוריות נמשכו, בעיקר בהובלת האיגודים המקצועיים. אף שהקונגרס המשיך לגרור רגליים, הכריזו כמה מדינות ב-1979-1973 שהן תומכות בקיום יום חג פדרלי, בהן אילינוי, מסצ'וסטס, קונטיקט, ניו ג'רזי וניו יורק.
כשהצעות החוק הובאו להצבעה, המתנגדים ציינו סיבות רבות – בעיקר כלכליות. הטענות הכלכליות התמקדו בכך שיום חג פדרלי יהיה יקר מדי, ומדובר ביום חופש מיותר שיעלה לממשל מאות מיליונים. לעומתם, התומכים טענו שלא ניתן להעריך את תרומתו של קינג לחברה האמריקאית על פי מדדים של עלות כלכלית. המתנגדים ראו בטענה זו אמירה נגד חשיבות מורשתו של קינג בהשוואה לנושאים צבאיים, שקיבלו עדיפות תקציבית. בהפגנה ב-1982 בוושינגטון הבירה, החזיק אחד המפגינים שלט שעליו נכתב "We can't afford the military budget – We can afford Martin Luther King Day".
האיגודים המקצועיים זוכרים לקינג את תמיכתו בהם
אמצעי החקיקה נכשלו בשנות ה-70, אבל החלום של יום חג פדרלי עבור קינג נשאר חי בזכות הפעילות הענפה של בעלי הברית הגדולים ביותר שלו – האיגודים המקצועיים. החקיקה הייתה נשארת תקועה ככל הנראה בוועדות השונות בלי המאמצים המשותפים של אלפי עובדים מאוגדים, בעיקר שחורים, אבל גם לבנים, יהודים ולטיניים, שנקטו פעולות מחאה ושביתות שונות.
בתחילת הדרך, המחאות היו יחסית קטנות ומוגבלות מבחינה גיאוגרפית. ב-1969, הנהלת ג'נרל מוטורס איימה על קבוצה קטנה של עובדים שסירבו לעבוד ביום הולדתו של קינג, אבל נסוגה לאחר שקבוצה גדולה יותר של עובדים עצרה את עבודתה כעבור כמה ימים.
בסתיו של אותה שנה בניו יורק, כמה אלפי עובדים בבתי החולים החליטו לשבות, וחזרו לעבוד רק לאחר שסיכמו עם ההנהלה על העלאת שכר, הטבות ויום חופש בתשלום ביום הולדתו של קינג. כמה חודשים לאחר מכן, חוזים קיבוציים דומים נחתמו על ידי 25 אלף עובדים בבתי חולים נוספים ועל ידי 80 אלף עובדי מתפרות.
האיגודים העניקו תמיכה כלכלית ציבורית כדי להרחיב את התנועה לכל ארצות הברית. המאמצים תואמו על ידי קליבלנד רובינסון, מנהיג של איגוד העובדים מניו יורק שהיה מקורב לקורטה סקוט קינג. קינג הזמינה את רובינסון לכנס השקת הקמפיין למען חקיקת יום החג שהתקיים ב-1969 באטלנטה. לאחר שדיברו על מאמצי החקיקה הכושלים, עלה רובינסון לבמה והצהיר: "אנחנו לא רוצים שאף אחד יחשוב שהקונגרס יעשה משהו. אנחנו רק אומרים: אנחנו, השחורים באמריקה, פשוט לא הולכים לעבוד יותר ביום הזה".
בתחילת שנות ה-70 עובדים רבים המשיכו לשבות ביום הולדתו קינג. העובדים לא רק שבתו, אלא גם ניצלו את יום החופש כדי למחות ולהביע תמיכה בנושאים שתאמו את המורשת של קינג. רובינסון האיץ בחברי האיגודים לציין את יום הולדתו של קינג ללא קשר לאישור ההנהלה, והבטיח תמיכה של הוועדים במקרים של ענישה.
בעוד עובדים מאוגדים דרשו להכניס את החג להסכמים הקיבוציים, יצאה דרישה לעובדים עצמאים להקדיש חלק משכר יומם לקמפיין למען ייסוד יום החג. פדרציית האיגודים AFSCME ואיגוד עובדי הרכב תרמו סכומים משמעותיים למאבק, והכניסו את יום החג באופן קבוע לדרישות החוזים שלהם.
ב-1976, מרכז קינג חיזק את הברית עם האיגודים המקצועיים בכך שמיקד את חגיגות יום ההולדת של קינג סביב דרישה להעסקה מלאה וישירה, דרישה שהייתה מרכזית בסדר היום של ארגון העובדים AFL-CIO. באותה שנה, הגיעו אלפים להשתתף במצעד לזכרו של קינג באטלנטה, והאיגודים המקצועיים היוו את הנציגות הגדולה ביותר. הקואליציה שנוצרה סביב המאבק עבור החג נתנה תמיכה פוליטית לג'ימי קרטר וסייעה לו להיבחר לנשיאות. מאוחר יותר, ב-1979, קרטר הביע תמיכה בחוק למען החג, אף שהתנגד לכך בעבר.
מהאיגודים לעולם הבידור והחברות המסחריות
לאחר עשור של מאבק משמעותי שהובילו האיגודים המקצועיים, הקמפיין שינה כיוון באופן דרמטי. בעקבות ההיחלשות הפוליטית של האיגודים, מרכז קינג החליט להפנות את המאמצים לתמיכה תאגידית ופופולרית במטרה ליצור תמיכה לייסוד החג. בתחילת שנות ה-80, מרכז קינג הבטיח תרומות מחברות כמו קוקה קולה, מבשלת מילר ותאגידים נוספים. הם הצליחו להשיג מעמד משפטי שאיפשר להם לגייס כספים ישירות מעובדים פדרליים ועובדים של הצבא ומערכת הביטחון.
מרכיב נוסף שהיווה חלק מרכזי בהצלחה הסופית של הקמפיין היה פניית מרכז קינג לזמר סטיבי וונדר כדי לרתום אותו להובלת קמפיין ציבורי חסר תקדים. ב-1979 הוציא וונדר את השיר Happy Birthday שהוקדש לזכרו של קינג והיה חלק מאלבומו Hotter than July שהוקדש למאמצי הקמפיין. על עטיפת האלבום הופיעה תמונה גדולה של קינג ופסקה שעודדה את הרוכשים לתמוך בחקיקה למען החג.
וונדר פנה לקורטה סקוט קינג והציע לה להשתמש בשיר כדי להפיק קמפיין רחב לעידוד תמיכה בחוק. באותו קיץ, וונדר יצא למסע הופעות של ארבעה חודשים ביחד עם בוב מארלי כדי להעלות את המודעות הציבורית. מסע ההופעות תוכנן להסתיים בעצרת ענקית בוושינגטון הבירה כמחווה לנאומו ההיסטורי של קינג, "יש לי חלום".
מסע ההופעות משך אליו קהל גדול וכלל אמנים גדולים כמו גיל סקוט-הרון, מייקל ג'קסון, קרלוס סנטנה ועוד רבים. לקראת סופו, בינואר 1981, המסע הגיע להופעה האחרונה בוושינגטון הבירה. היו חששות שעקב הקור הכבד לא יגיעו אנשים. למרות זאת, כ-100 אלף משתתפים הגיעו כדי לצפות בוונדר ביחד עם דיאנה רוס והכומר ג'סי ג'קסון. וונדר הצליח להעלות את המודעות ולסייע באיסוף מיליוני חתימות עבור עצומה שהוגשה לקונגרס.
לא כולם אהבו את הכיוון החדש של תנועת המחאה. בתוך התנועה, היו ארגונים רבים שפחדו שהדמות הלוחמנית של קינג תלך לאיבוד. עם ארגונים אלה נמנה ה-SLCL, ארגון זכויות אזרח אפרו-אמריקאי שהוקם על ידי קינג לאחר חרם האוטובוסים של מונטגומרי ב-1955 (אירוע מחאה של ארגוני זכויות שחורים באלבמה נגד ההפרדה הגזעית באוטובוסים, שהוביל לפסיקה של בית המשפט העליון שלפיה הפרדה גזעית נוגדת את החוקה האמריקאית).
הארגון דרש להגביר את המחאות והאקטיביזם, בעוד קורטה סקוט קינג התמקדה בהקמת מרכז קינג באטלנטה ובמאמצים לייסוד יום החג. שני הצדדים חלקו על התאריך הראוי לציון המועד. ה-SCLC העדיפו את יום הרצח, ב-4 באפריל, בעוד קינג העדיפה את 15 בינואר, יום הולדתו של קינג, שגם זכה לאהדה רבה יותר.
הוויכוח המרכזי לא היה על עצם חקיקת יום חג פדרלי, אלא על הדגשים שלו: העצמת דמותו המיתולוגית של קינג או המשך האקטיביזם החברתי שהוא דגל בו. הפובליציסט המשפיע ורנון ג'ארט, מייסד האיגוד הלאומי לעיתונאים שחורים (NABJ), כתב ב-1982 מאמר דעה עוצמתי שדרש לשים את המאבק למען יום החג בצד לטובת דגש על הפעילות החברתית.
"זה לא קשה להעריץ את הלוחם הצעיר שנרצח על ידי מתנקש", כתב ג'ארט, "אבל זה דורש מאמץ קטן לזכור את מרטין לותר קינג שלא הקדיש את כל זמנו לחלומות. הכומר קינג לא חלם כשהוא נרצח בממפיס. הוא לא הפסיק לחלום, אך מחשבותיו היו עם העניים והנדכאים – עובדי האשפה של ממפיס. אני לא מאמין שהכומר קינג היה רוצה שאקדיש את כל האנרגיות שלי להקמת חג פדרלי לכבודו. מי ששם את חייו על כף המאזניים עבור עובדי האשפה, ירצה שתומכיו יזכרו אותו על ידי נקיטת צעדים קונקרטיים כדי לשים קץ לעוני".
ב-1982 הגישה קינג לקונגרס עצומה עם 6 מיליון חתימות – העצומה הכי גדולה שהוגשה לקונגרס אי פעם. לקראת ההצבעה הצפויה ב-1983 הוויכוח החל להתעצם, בעיקר על רקע סיכויי ההצלחה הגוברים. בתחילת 1982 היו כבר 17 מדינות שציינו באופן רשמי או חלקי את החג. החוק עלה להצבעה, ובזכות תמיכה משתי המפלגות עבר ברוב גדול.
הנשיא רונלד רייגן היה צריך לחתום על החוק, אבל התנגד מכיוון שלא רצה חג נוסף בסמיכות לחגים שכבר נקבעו, וטען שיהיה לזה עלות גדולה למשק. ב-2 בנובמבר 1983 חתם הנשיא רייגן על החוק והפך את יום ההולדת של קינג לחג פדרלי. זהו החג הפדרלי הראשון שהוקדש לאפרו-אמריקאי, וצוין ביום שני השלישי כל ינואר. החוק נכנס לתוקפו ב-1986 לראשונה.
גם לאחר העברת החוק, עברו עוד שנים רבות עד שיום החג התקבל ויושם בכל רחבי ארצות הברית. בשנת 2000, דרום קרוליינה הייתה המדינה האחרונה שהחליטה להכיר ביום החג.
יום של אתגר, לא של נחמה
15 שנים הפרידו בין רצח קינג ליום שבו קיבעו את יום הולדתו כיום חג פדרלי שנועד להוות "זמן לאמריקאים לחשוב על הערכים של שוויון גזעי ושינוי חברתי בלתי-אלים כפי שקודם על ידי מרטין לותר קינג". עם זאת, כשהחוק עבר, מעטים זכרו את מקורות המאבק ואת גלגולו דרך גל של מחאות, הפגנות ושביתות בשנות ה-60 המאוחרות ובשנות ה-70 המוקדמות. ההיסטוריה לא עשתה צדק עם האיגודים המקצועיים והפעילים החברתיים, שבמידה רבה בזכותם הפך קינג לדמות כה אהובה בארצות הברית ובעולם.
עם זאת, בהתבוננות עמוקה יותר על אופי החג, כפי שמצוין כיום, ניתן להבין שההשכחה הזו לא הייתה מקרית, או לכל הפחות לא הסתדרה עם הנראטיב שאימצו הממסד הפוליטי ורוב החברה האמריקאית לגבי מורשתו הפוליטית והערכית של קינג. הבחירה של האיגודים המקצועיים לעמוד ראשונים לצדו של קינג לא נבעה רק מתמיכה בדמותו כמנהיג התנועה לזכויות האזרח, אלא מברית ממשית של אינטרסים חיוניים לצד הזדהות ערכית על רקע מעמדי וכלכלי.
ככל שארצות הברית התרחקה מ"ימי הזוהר" של האיגודים המקצועיים אחרי מלחמת העולם השנייה, אל עבר אימוץ נרחב של כלכלה ניאו-ליברלית בשנות ה-70 וה-80, כך בשלו התנאים לאימוץ דמותו של קינג כדמות של פיוס ליברלי לקראת עידן "פוסט-גזעי", ולא של מנהיג רדיקלי שבחר לחבר בין דיכוי מעמדי וכלכלי לבין הדיכוי הגזעי והחברתי.
כיום נדמה שקינג אמנם קיבל מקום של כבוד בפנתיאון של הגיבורים האמריקאים, אבל דווקא משום כך פעילותו הממשית ועמדותיו הפוליטיות והכלכליות זוכות להתעלמות. וינסנט הרדינג, היסטוריון, פעיל חברתי והמנהל הראשון של מרכז קינג באטלנטה, היה שותף קרוב של קינג וכתב עבורו את נאומו המפורסם בכנסיית ריברסייד שנה לפני מותו.
כהיסטוריון, הרדינג ביקש לטעון ששחורים-אמריקאים, ומתוך כך כלל האמריקאים, לא יכולים להבין את המאבקים החברתיים הצפויים להם בעתיד בלי הבנה עמוקה של מאבקי העבר. בהרצאה ב-2005 טען הרדינג: "אנשים לא נרצחים כי הם רוצים שילדים בצבעים שונים יחזיקו ידיים על צלע הר. קינג אמר לנו לצעוד נגד אפליה בדיור, בתי ספר מופרדים, עוני, צבא עם יותר תמיכה מתוכניות חברתיות. זה המקום שבו הוא היה ב-1965. אם נותנים לו ללכת לאן שהוא הולך, אז הוא הופך לאתגר, לא לנחמה".
המורשת האמיתית של קינג היא לא של חג, שכל מטרתו לבסס את המחשבה שהגענו אל המנוחה והנחלה ושהחלום הוגשם. מורשתו היא מורשת של אתגרים חדשים וביקורת נוקבת על עוולות החברה, ולא סמל שנועד להשקיט את מצפון החברה האמריקאית. אל מול הכוחות הפוליטיים והכלכליים החזקים שמעדיפים לשמר את דמותו של קינג כדמות מפייסת, צריך לשאול כיצד חברה שאימצה את הניאו-ליברליזם יכולה לשמר באופן נאמן את זכרו ופועלו של אדם שאמר: "האיגוד המקצועי הוא הכוח המרכזי שהופך ייאוש וכאב לתקווה לקדמה".
