המאמר פורסם לראשונה על ידי המכון למדיניות מוניטרית. 

בסערת ציוצים שזכתה לתגובות רבות, הכלכלן הנאו-קיינסיאני הבכיר אוליבייה בלנשרד הציע, או יותר נכון – החייה, את התזה שאינפלציה היא תמיד ובכל מקום סוגיה של קונפליקט חברתי. ככל כנראה, טענה זו הכתה בהלם את תומכיו של מילטון פרידמן. אם אינפלציה היא לא "תמיד ובכל מקום תופעה מוניטרית," אז ההתמודדות עמה לא יכולה להיות סוגיה טכנית גרידא, עניין של מניפולציה מוניטרית. צעדי מדיניות אחרים אפשריים.

פול קרוגמן מיהר להצטרף לקלחת עם אנלוגיית כדורגל שגם אני זוכר משנותינו באוניברסיטת ייל בשנות ה-70, אם כי אני זוכר שתומאס שלינג היה המקור. הרעיון הוא שאם כל הקהל עומד, אף אחד לא משפר את עמדת הצפייה שלו. אם האנלוגיה המסוימת הזו לא קיימת בעבודתו של שלינג מ-1978, 'מוטיבציות מיקרו והתנהגות מקרו', אז החלופה הזהה, בה הגברת הקול בחדר רועש רק מחמירה את הרעש, בהחלט כן (עמ' 28).

הנקודה של שלינג, עליה חוזרים בלנשרד וקרוגמן, היא שתיאום חברתי יכול להפחית ואף למגר אינפלציה שמקורה בקונפליקט, ובכך לשפר את מצבם של כולם במחיר נמוך, אם בכלל. אולם בלנשרד לא הציע דוגמאות היסטוריות – ואחד המגיבים העיר שאין כאלו גם בספר הלימוד פרי עטו. קרוגמן כן זכר דיס-אינפלציה מהירה שהונדסה בישראל לפני שנים רבות, כשמפלגת העבודה הישראלית עוד הייתה קיימת יותר מרק בשמה.

מתעלמים מסיפורי הצלחה של תיאום אינפלציה על ידי המדינה. הכלכלן האמריקאי פול קרוגמן (Franck Robichon/Pool Photo via AP)

נראה שלא בלנשרד ולא קרוגמן מודעים לכך – או מוכנים להודות? – שלמדיניות תיאום אנטי-אינפלציוני יש היסטוריה עשירה במדינות רבות, בהן ארה"ב, בריטניה, יפן, גרמניה, צרפת, שבדיה, אוסטריה, סין ומדינות רבות אחרות.

הניסיון האמריקני כולל פיקוח מחירים בין 1942 ל-1946 ובין 1950 ל-1953, בנוסף על פיקוח מחירים תחת ניקסון ב-1971 וב-1973 (דוגמה שקרוגמן מציין). הוא כולל את מדיניות תקופת השלום של הכוונת שכר-מחירים תחת קנדי וג'ונסון, אשר הגבילה את ההסכמים של ארגוני העובדים הגדולים לתוספות יוקר המחייה ופרמיה שמוגבלת לשיפור הממוצע בפריון. הוא גם כולל את העבודה (היותר מעורפלת) של המועצה ליציבות שכר-מחירים, שפורקה בשבוע הראשון של רונלד רייגן כנשיא, בשנת 1981. להעמקה, עיינו בעבודתה של איזבלה וובר, אשר הציתה גל מחודש של דיונים על מדיניות מחירים, לפני יותר משנה.

בהתעלמות מהיסטוריה זו, בלנשרד מכריז ש"בסופו של דבר, ההכפפה של השחקנים לתוצאה מסוימת, ובכך הבאת האינפלציה ליציבות, נותרת בידי הבנק המרכזי". הוא בעצמו מאוכזב מהעובדה העצובה הזו, וכותב ש"פלוני יכול\צריך לחלום על משא ומתן בין עובדים, חברות והמדינה, שבמסגרתו מתקבלת תוצאה ללא הצתה של אינפלציה והצורך בהאטה כלכלית כואבת." אבל לשיטתו, העבודה האמיתית של הבנקאים המרכזיים היא להכניע במכות את העובדים, החברות, הקבלנים ומשקי הבית עם חובות עומדים. לצורך כך הבנק המרכזי מחזיק בנשק אחד, שיעור הריבית. נובע מכך שכל מי שמרוויח משיעור ריבית גבוה, יתחזק; ושכל השאר יפסידו.

הציוץ של בלנשרד פגע בכלכלנים מובילים אחרים בעוצמה אדירה. הדים הגיעו במהרה מקול ציבורי כבד נוסף, לורנס סאמרס. בסרטון שצולם בחוף מעוטר בעצי דקל, סאמרס אימץ את תזת הקונפליקט וקבע בברוטליות שהאבטלה צריכה להתרחב כפי הצורך עד שהאינפלציה תפסיק. הפד, הכריז סאמרס, עושה בדיוק את מה שהוא צריך לעשות.

“They explicitly recognize that there's going to need to be increases in unemployment to contain inflation,” says @LHSummers when discussing the Federal Reserve and the US labor market.

Tune into “Wall Street Week,” airing Friday's at 6 pm ET https://t.co/4g6F6chYwb pic.twitter.com/2cEvOhgLjb

— Bloomberg TV (@BloombergTV) January 6, 2023

כל זה די מדהים. בעוד בלנשרד אינו אמריקאי, ועבודתו הציבורית הייתה רק בקרן המטבע הבינלאומית, סאמרס, יחד עם ג'ייסון פורמן, שמחזיק בדעות דומות, הוא הקול הכלכלי המוביל במפלגה הדמוקרטית. האם הם זוכרים שהמועמדת שלהם הפסידה את קול המעמד העובד לטראמפ ב-2016? ואם הדמוקרטים מתכוונים להמשיך בקו הזה, מה הם חושבים שיקרה להם ב-2024?

בבניית הטיעון הבסיסי שלו – קצר ופשוט כפי שהוא – בלנשרד לא טעה. קיימת אפשרות לדרך פעולה אחרת. מרק לאוואה ולואיס-פיליפה רושון הגיבו בחמימות לגישה התיאורטית והפנו את תשומת הלב למחקר על מדיניות הכנסה מהמסורת הפוסט-קיינסיאנית, שתמך במדיניות ההכוונה של קנדי-ג'ונסון ובמאמצים דומים בממלכה המאוחדת. למקורות שלהם – רוברט ראות'ורן, ווין גודלי, פרנסיס קריפס – אני הייתי מוסיף ספר שהוזנח שלא בצדק, 'תאוריה על תשלום' מאת אדריאן ווד, שפורסם ב-1978.

תחת ההשפעות הללו, אני הצעתי בספרי הראשון מ-1989, 'צעדים מאזנים', כלים לתיאום עסקאות שכר בארה"ב, בדיוק כדי להפחית את ההשפעה של קונפליקט החלוקה על התהליך האינפלציוני. הם כללו סנכרון בזמני תשלומים – בהשראת ההתגברות החלקה של יפן על זעזועי מחיר הנפט משנות ה-70 – עם מה שאני קראתי לו "הצמדה עתידית לפי שיקול דעת", צורה של הנחיה לקדימה עם יכולת לכפות פשרות שכר. 'צעדים מאזנים' זכה לביקורת חיוביות בוושינגטון פוסט ובניו-יורק טיימס, אבל לא קיבל תשומת לב מאקדמאיים או מקובעי מדיניות. המהפכה הנאו-ליברלית עוד הייתה בשיא פריחתה.

אז כן, אינפלציה היא סיפור של קונפליקטים. היא אינה סוגיה של טעויות מוניטריות, כפי שפרידמן טען (אם כי ספק אם הוא האמין בטענתו). העניין הוא איזה סוג של קונפליקט? בין מי למי? וכיצד ניתן לפתור את הקונפליקטים האלו בשלום?

בעניין זה, בלנשרד מעודן בהרבה מקרוגמן או סאמרס. הוא פתוח לאפשרות שהשכר אינו הגורם המרכזי או הבלעדי לאינפלציה נדחפת-עלות [הכוונה לעליות מחירים שמגיעות מעליית מחירי הייצור]. יכול להיות שמדובר במחירי סחורות, לדוגמה נפט. הוא גם מודה שניתן לנקוט בקווי מדיניות אחרים: "דרך מדיניות פיסקלית, [המדינה] יכולה להאט את הכלכלה ולפתור את התחממות היתר. היא יכולה לסבסד את עלות האנרגיה ובכך להפחית את השחיקה בשכר הריאלי ואת הלחץ על השכר הנומינלי." ובכן, כן, היא יכולה. אולם מדיניות פיסקלית שנועדה להעיף אנשים מהעבודה שלהם היא לא יותר טובה ממדיניות מוניטרית שנועדה לעשות את אותו הדבר. סבסוד של עלות האנרגיה עלול להביא לתמיכה לא רצויה בביקוש לאנרגיה, תמיכה שתביא לעליית המחיר. אם כך, הנסיגות האלו לא מסתכמות להרבה.

במבט רחב, התפיסה של אינפלציה שמונעת על ידי קונפליקט, אשר מובעת בצורה מפורשת בהתייחסות של לאבווה ורושון לענקי קיימברידג' הישנה, מדמיינת מדינה עם תעשיות ואיגודי עובדים, מדינה של "כוחות שקולים", אם להשתמש בביטוי של אבי מ-1952, מדינה בה ההון והעבודה מצויים במאבקי מעמדות נצחיים במובן המרקסי. התפיסה הזו כבר לא מתארת את העולם שבו אנו חיים. הקונפליקט לא נעלם. אבל שינויים מבניים וגלובליזציה שינו אותו והגדירו אותו מחדש.

"תפיסה מסורתית של אינפלציה כקונפליקט מדמיינת מדינה של 'כוחות שקולים'". עימותים בין כורים לשוטרים בהפגנה במהלך שביתת הכורים בבריטניה. מרץ 1985 (Photo by Steve Eason/Getty Images)

בספרי מ-1989, הצעתי היררכיה מתהווה של מדינות: כוחות מתקדמים וטכנולוגיים (והיום הייתי מוסיף, פיננסים), כוחות ביניים יצרניים, וכלכלות מבוססות משאבים. העולם התפתח לכיוון הזה. כתוצאה מכך, מדינות כמו שלנו (ארה"ב, הממלכה המאוחדת, קנדה) מנוהלות כיום על ידי כנופיות של אוליגרכים המבוססים בתעשיות הפיננסים, הטכנולוגיה, האנרגיה, התעופה האווירית, התעשייה הצבאית, הפארמה, הביטוח והנדל"ן. המאבק שלהם הוא בעיקר אחד עם השני. למעמד העובד יש מעט מינוף אם בכלל; הוא ניזון ממינימום חברתי, מטבע חזק, אנרגיה זולה, וההתקדמות מבוססת חדשנות משיפורים רדיקלים במוצרי צריכה (בעיקר מיובאים). מהסיבה הזו, לחצים אינפלציוניים מגיעים בראש ובראשונה מעלויות משאבים, ולאחר מכן מתחרות ספקולטיבית בין המונופוליסטים השונים. כפי שג'וש ביוונס תיעד, הקפיצה האחרונה בהכנסות היא קפיצה של רווחים. זהו עולם של אוליגרכים, אנחנו רק חיים כאן.

עקב כך זוהי טעות, ששותפים לה בלנשרד ובני שיחו הפוסט-קיינסיאנים החביבים, לקשור את החצי-אינפלציה של 2021-2022 למושגים עתיקים וחבוטים כמו "שוק העבודה", עקומת פיליפס, שיעור האבטלה הטבעי, ושיעור הריבית הטבעי. זוהי טעות עם השלכות, שמחזקת את סאמרס, פורמן והפרדל רזרב באמונתם שסבל יוריד את העלויות והמחירים של המוצרים והשירותים.

בארה"ב של היום, משרות ייצור מרכיבות פחות מ-10% מכלל התעסוקה. יש כמות זניחה של משרות בכרייה ובחקלאות. מעטים משתכרים בשכר גבוה במיוחד בחברות טכנולוגיות ובמגזר הפיננסיים, הביטוח והנדל"ן. השאר, רוב מוחץ, מועסקים בסקטור השירותים הבסיסיים. במגזר השירותים, בזמן האטה, פסי הייצור לא נעצרים; העובדים לא מוצאים לחופשה ללא תשלום ולאחר מכן נקראים בחזרה. עסקי שירותים נשארים פתוחים או שהם פושטים את הרגל. לכן, בעלים ומפעילים של עסקים כאלו לוקחים על עצמם חוב, אפילו בתנאים לא ברי-קיימא, ומנסים להחזיק את העסק שלהם בחיים ככל הניתן. לא ניתן ליצור אבטלה בכזאת קלות בטווח הקצר, כפי שפעם היה ניתן.

ברגע שהנפילה מגיעה, והיא חייבת להגיע, השכר והמחירים לא נופלים. השכר במגזר השירותים עומד על המינימום החברתי, או קרוב אליו. מעבר לכך, הרבה יותר קשה להחליף עובדי שירותים עם טכנולוגיות חדשות ("רובוטים") כששיעורי הריבית גבוהים והתחזית הכלכלית עגומה. איפה שפסי הייצור עדיין רלוונטיים, לדוגמה ברשתות אחסון והפצה, העלות הקבועה היא השולטת והעלות ליחידה עולה עם ירידה בכמות היחידות הנשלחות לשעה. קיינס, דרך אגב, כתב על כך כבר ב-1930.

"המלחמה באינפלציה היא רק מסך עשן" יו"ר הפד ג׳רום פאוול מודיע על העלאת הריבית (צילום: AP Photo/Jacquelyn Martin)

האם בדרגים הגבוהים של הפדרל ריזרב יודעים את הדברים האלו? אי אפשר להיות בטוחים לגבי כלכלנים. אבל הבנקאים בפד בהחלט יודעים; זו העבודה שלהם לדעת איך העולם באמת עובד. אז מה הם מנסים לעשות? מאבק כוחות בין אוליגרכים היא התשובה המתבקשת. נדל"ן, בנייה, טק ואנרגיה הם המפסידים הנוכחיים; הבנקים הם תמיד בין המנצחים. שיעור הריבית שהפד קובע הוא לא טבעי בשום מובן: זהו נשק במאבק. "המלחמה באינפלציה" היא רק מסך עשן למאבק האמיתי.

בל נשכח, מדובר בבנקים אמריקאים ובבנקאים אמריקאים. מדיניות הפדרל רזרב היא לא – ומעולם לא הייתה – מקומית גרידא. על ידי העלאת שיעורי הריבית, הם תומכים בדולר, מוחצים את האירו, מחרבים את ה"שווקים המתפתחים," ומטילים בנקים גרמנים ושוויצרים אל סיפו של משבר. בדיוק בעוד אזור ללא דולר וללא אירו מתהווה באירואסיה, הפדרל ריזרב עובד כדי לבסס מחדש את השליטה העולמית של הדולר הכל-יכול. אולי הם יצליחו ואולי לא. אבל מנקודת מבטם, אין קונפליקט חשוב יותר.