מחקר חדש מארה"ב: ההתחדשות העירונית בשיקגו החריפה את אי השוויון, פגעה באוכלוסיות מיעוט בעלות הכנסה נמוכה וחיזקה אוכלוסיות חזקות. השכבות החלשות נדחקו החוצה מהאזורים המחודשים ונאלצו להתמודד עם עלייה במחירי הדיור, בעוד הקבוצות החזקות, שהחליפו את השכבות החלשות, נהנו מההשקעות ומהעלייה במחירי הדיור, בזכות שיעור בעלי הדירה הגבוה בקרבן.
המחקר פורסם בסדרת המחקרים היוקרתית של הלשכה הלאומית למחקר כלכלי בארה"ב, הוא בוחן את יישום ההתחדשות העירונית, הטרנד של העשורים האחרונים בפיתוח עירוני, בשיקגו. ההיגיון של ההתחדשות העירונית מתמקד באזור במקום באוכלוסייה. המשאבים משמשים לשיפור התשתיות ולבניה מחודשת באזורים מוזנחים המאוכלסים על ידי משפחות בעלות הכנסה נמוכה.
אלא שלפי החוקרים, מילנה אלמגרו מאוניברסיטת שיקאגו ובריאן סטיוארט מהפדרל ריזרב של פילדלפיה, במסגרת התהליך, האוכלוסייה המוחלשת נדחקת החוצה ובמקומה מגיעות לאזור קבוצות חזקות.
כך, דווקא האוכלוסיות החזקות נהנות מההשקעה בעוד אוכלוסיות מוחלשות נפגעות. לפי הסימולציה של החוקרים, הרחבת הבנייה בעקבות ההריסה יכולה למתן את האפקט השלילי על אי השוויון.
הפגיעה הורגשה בקרב האוכלוסיה הלבנה והאפרו אמריקאית כאחד
המחקר מתמקד ביישום התוכנית 'הופ 6 (תקווה 6)' בשיקגו, במסגרתה הממשל הרס יחידות דיור ציבורי באזורים מוזנחים והשקיע משאבים ציבוריים בחידוש התשתיות ובנייה מחודשת של דיור לא ציבורי. בתחילת שנות ה-90, מערכת הדיור הציבורי בשיקגו הייתה מהגדולות בארה"ב והעניקה דיור למשקי בית בעלי הכנסה נמוכה במיוחד.
רוב הבתים הללו נבנו בשנות ה-50 וה-60 ואוכלסו כמעט באופן בלעדי על ידי משפחות שחורות, רובן משפחות חד-הוריות שבראשן נשים, בשכונות בדרום ובמערב העיר. הזדקנות המבנים, לצד קיצוצים במימון התכנית בשנות ה-80, יצרה צורך אקוטי בשיפוצים.
החל מ-1992, תכנית 'הופ 6' סיפקה מענקים ממשלתיים לרשויות עירוניות לטובת הריסת דיור ציבורי ופיתוח עירוני מחודש. בין 1996 ל-2003, זכתה שיקגו ל-83.4 מיליון דולר שמימנו הריסת מבני דיור ציבורי. הדיירים שפונו קיבלו שוברים ששימשו לשכר דירה בשוק הפרטי. עד 2010, מעל 20,000 יחידות דיור נהרסו.
התכנית המקורית, לפיה המבנים החדשים יאכלסו דיור ציבורי ופרטי כאחד, לא התגשמה, חלק ניכר מהאדמה נותר ריק. ב-2010 45% מהאדמות עמדו ריקות, עד 2015, 35% עדיין נותרו ריקות. לפי החוקרים, הפגיעה בהיצע היא זו שאחראית, לצד ההשקעות, בעלייה במחירי הדירות והשכירות שנראתה בשכונות אלו.
עלייה זו אחראית לשינוי הדמוגרפי בשכונות: שיעור המשפחות השחורות בעלות ההכנסה נמוכה פחת ומנגד, שיעור המשפחות הלבנות בעלות הכנסה גבוה יותר צמח. ברמה רחבה, קבוצות חלשות, כלומר משפחות בעלות הכנסה נמוכה מקבוצות מיעוט, נפגעו, וקבוצות חזקות, משפחות בעלות הכנסה ממוצעת ומעלה או מקבוצת הרוב, לבנים, זכו לשיפורים ברווחה.
תוצאות אלו מגיעות מהמודל הכלכלי במחקר, שבחן את השפעות התכנית על הרווחה של קבוצות שונות. משקי בית לבנים לא עניים זכו לשיפור של 2% ברווחה בהשוואה למצב מדומה בו שיעור הדיור הציבורי היה נשאר זהה. משקי בית לא עניים שחורים והיספניים נהנו אף הם וגם משקי בית עניים לבנים. אולם משקי בית עניים היספניים ושחורים נפגעו.
כאמור, התוצאות מגיעות מאפקט כפול, הקבוצות החזקות נהנו הן מההשקעות באזורים המוזנחים והן מעליות המחירים בשוק הדיור, כתוצאה משיעור בעלי הדירות הגבוה יחסית בקבוצות אלו. מנגד, הקבוצות החלשות היגרו מהאזורים שחודשו ובמקביל נאלצו לשאת בעלויות דיור גבוהות יותר.
החוקרים מציעים תוכניות שיגדילו את הבנייה בעקבות ההריסות ובכך ימנעו את ההשפעה השלילית על מחירי הדיור. אולם המחקר מעלה שאלה נוספת על הדיור הציבורי: האם שימוש בהשקעות תוך שימור הדיור הציבורי היה מביא לשיפור ברווחה, ללא הפגיעה הנובעת מהגירה של קבוצות חלשות ועלייה במחירי הדיור?
