50 אלף המשפחות שהתגוררו לאורך השנים בדיור הציבורי יכולות להודות על כך לחבר הכנסת לשעבר רן כהן. 25 שנה אחרי הוא עדיין נזכר כיצד הגיע לבקר בבית באופקים, כשאב המשפחה הצביע על אופניים ישנות קשורות לגדר ואמר לו "עד החוק שלך, הייתי בטוח שזה כל מה שאוריש לבן שלי". 

הילד שעלה מעיראק לקיבוץ ומשפחתו גרה כל חייה בדירת עמידר, והגיע עד לתפקיד שר בכנסת – הוא אחד מהרפורמטורים הכלכליים החשובים שקמו בישראל. הוא אחראי בין היתר על חוק שכר מינימום וחוק מכירת דירות הדיור הציבורי בהנחה. היום, כשהחוק עליו נאבק במשך שנים עומד בסימן שאלה, הוא מבקר את העשייה החברתית של השמאל בישראל, אך לא תולה תקוות רבות במפלגות הימין. 

"רצפת בטון, קיר בטון וללא חלונות"

"אף פעם לא היה למשפחתי בית, וזה משאיר משקע, תחושה של חוסר יציבות" מספר כהן בשיחה בבית קפה קטן על טיילת בת ים. הוא עבר לגור פה בשנים האחרונות, אחרי שסיים קדנציה פוליטית שנמשכה על פני שלושה עשורים, בשיאה היה סגן שר השיכון בממשלתו של יצחק רבין ושר התעשייה בממשלתו של אהוד ברק. "בבגדד כל שנה היינו עוברים בית כי ההורים שלי לא יכלו להרשות לעצמם לרכוש אחד, בישראל היה אוהל במעברה ואז דירת עמידר – עם רצפת בטון וקיר בטון ללא חלונות שאסור לשפץ כי היא לא שלך". 

כשהשתחרר משירותו הצבאי לקח הפסקה מהקיבוץ בו חי, גן שמואל, ועבד במשך חצי שנה כפועל בניין כדי לחסוך כסף להוריו שיוכלו לרכוש את הדירה שבה חיו בעכו. "אני זוכר את אמא שלי דומעת כשהכסף הגיע כדי שיוכלו לרכוש דירה – מכל העוולות החברתיות שיש, הפער הכי דרמטי הוא בין אדם עם בית לאחד בלי". 

את דרכו הפוליטית החל כהן מיד אחרי מלחמת ששת הימים, כשפרש ממפ"ם והקים את תנועת "שמאל ישראלי חדש". לדבריו, הקיבוץ הארצי של מאיר יערי דהרה ימינה מבחינה מדינית, ומאוחר יותר גם כלכלית. בלבו של המשבר הכלכלי ב-1984 כהן נבחר לראשונה לכנסת, ושלוש שנים לאחר מכן הוביל מהלך נועז וחדשני – חקיקת חוק שכר מינימום, במטרה להתמודד עם שחיקת השכר של העובדים העניים ביותר מול גלי ההיפר אינפלציה.

כהן הצטרף גם להסתדרות, וב-1994 הוא חבר לחיים רמון, עמיר פרץ, וחיים אורון (ג'ומס), שהובילו את ניתוק ההסתדרות מקופת חולים כללית, מהלך שפגע בכוחה הארגוני והכניס אותה למשבר כלכלי, אך אפשר את חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי.

בממשלתו השנייה של רבין נכנס כהן לתפקיד סגן שר במשרד השיכון, והשר בנימין (פואד) בן אליעזר הפקיד בידיו את הטיפול בתחום הדיור הציבורי. "לאורך השנים הייתי נוסע בכל רחבי המדינה ורואה את העליבות שבה חיים אנשים בדיור הציבורי", נזכר כהן, "החברות המשכנות היו צריכות לטפל אבל הם לא טיפלו, רק כשתמר גוז'נסקי מחד"ש חוקקה את החוק שלה, שהסדיר את החובות של החברות כלפי הדיירים, המצב השתנה".

המלחמה על הבית

על פי נתוני משרד השיכון, מקום המדינה ועד 1992 נבנו או נרכשו כ-300 אלף יחידות דיור ציבורי. רק 180 אלף מתוכן עברו לדיירים. לדברי כהן, "למרות שהעניים ביותר שילמו את כספם במשך שנים לעמידר, הם לא יכלו לרכוש את הדירה".

כהן פגש דיירים רבים שביקשו לרכוש את דירתם במהלך שביתות במפעלים בפריפריה "הייתי נכנס להתארח במשפחות השובתים ומגלה באיזה אומללות אנשים חיים – אין כמעט בית שלא מתבקע או מתקלף בו משהו", הוא אומר, "אני זוכר שבזמן תהליכי החקיקה נסעתי לנס ציונה, פגשתי פעילת ליכוד מהחזקות בעיר שהתלהבה מהחוק. באתי אליה הביתה ואז בשלב מסוים היא פורצת בבכי מטורף. בבית שלה גרים בנה ובתה, בני נוער, באותו החדר, אין להם חדר נוסף מכיוון שהדירה לא שלהם ואסור לשפץ אותה. הסיטואציה הזו שהם מתפשטים באותו החדר הרגה אותה. הסיפור שלה נתן לי דחף אדיר להוביל את החוק מכיוון שזה הסיפור שלי, של הוריי, של דודיי, של כל מי שעלה לארץ ונמצא במצוקה".

"אנשי ש"ס היו מגיעים אלי בבכי שהם רוצים להצביע בעד, אבל דרעי כופה עליהם", רן כהן מעל דוכן הכנסת, 2008 (צילום: מיכאל פתאל/פלאש90)

כהן יזם את החוק והצליח להעביר אותו בתקופה שבה נתניהו היה ראש הממשלה ומרצ היתה באופוזיציה, מול התנגדות עזה מצד הממשלה. בספרו 'המלחמה על הבית' שמתאר את הדרך לחקיקת החוק, הוא מתאר את יו"ר סיעת הליכוד בין 1996 ל-1999, מאיר שטרית, בתור המתנגד המרכזי לחוק, שנשלח על ידי נתניהו לעשות הכול על מנת להפילו.

על רקע המאבק החריף, כהן מתייחס לנקודות ההשקה הביוגרפיות הרבות בינו לבין שטרית. כמו כהן, שטרית הגיע ממשפחה עולים קשת יום ממרוקו, דבר שלא מנע ממנו לעלות מעלה ולהפוך לאחד האנשים החזקים בפוליטיקה הישראלית, אך נקודת המוצא האידיאולוגית שלהם הייתה הפוכה לחלוטין.

כהן מתאר את שטרית כאדם שרואה בעצמו כגיבור שבנה את עצמו בעשר אצבעות, והאמין אמונה שלמה באתוס הקפיטליסטי של "תעבוד קשה ותצליח", בעוד כהן התעקש להדגיש את הקשר בין אפליה, מוצא ומעמד כלכלי שעל המדינה לתקן. "הראש של מאיר היה יותר פתוח משל נתניהו, והיו מקומות בהם השתכנע לשינוי, אבל לא הצלחתי לשכנע אותו לפעול. למרות שבפועל הוא היה איתי, הוא היה כפוף מדי לנתניהו ודרעי שהיו נגד החוק".  

נתניהו התנגד לחוק מטעמים אידיאולוגיים והתנגדות לכל מה שנשמע כמו 'ציבורי'?
"גם. אבל היה שם גם אינטרס נטו – הוא רצה למכור את עמידר לטד אריסון. דרעי היה נגד, כי הוא לא רצה שאיש מרצ יוביל מהלך חברתי כזה דרמטי. אנשי ש"ס היו מגיעים אלי בבכי שהם רוצים להצביע בעד, אבל דרעי כופה עליהם. הייתי אומר להם: תמציאו שיש לכם הלוויה או חתונה, ואל תצביעו. והיו כאלו שבאמת ברחו ולא הצביעו נגד, וזה עזר להעביר את החוק". 

ההיגיון של החוק ביקש לכונן מנגנון הנחה בעת רכישת הדירה לבעלי ותק של 10 שנים בדירה, ותק של 5 שנים למשפחה עולה, ובהמשך הנחות נוספות לנכים. ההנחה עומדת על  כ-3%  בממוצע בפריסה על גבי שנים, ומחושבת לפי כל שנת ותק (תקרת הנחה של עד 90%). בנוסף, החוק ביקש להכיר גם בבנים ממשיכים כזכאי רכישה בהנחה. כדי להתמודד עם השחיקה במלאי, הכסף שיתקבל מהמכירות חויב לעבור לקרן מיועדת בעבור מחוסרי דיור.  

בבוקר למחרת הגשת החוק על שולחן הכנסת, כהן עלה לדבר בתכניתו של אריה גולן ברשת ב' לשיחה מול דוד מילגרום, ראש אגף התקציבים במשרד האוצר, שהגיע לבקר את החוק ולאותת לציבור ולממשלה כי החוק לא ייושם. "קרעתי אותו", אומר כהן בסיפוק, "היה ברור לגמרי שהאוצר עשה את החשבון הקפיטליסטי עד הסוף, שזה רכוש של המדינה ואין לתת אותו לעניים. ובאופן כללי, הם עושי דברו של ביבי".

מלבד תמר גוז'נסקי מחד"ש, עמדו לצדו של כהן חבריו לסיעה יוסי שריד, שולמית אלוני ואמנון רובינשטיין, דבר לא מובן מאליו לחברי המפלגה שהגיעו מהצד הליברלי שלה. "רובינשטיין היה מאוד נחוש", הוא מספר, "הוא טען שהחוק צודק כי הוא משווה בין אלו שקנו דירה קטנה בישראל בשנות ה-50, שההון שלהם הוכפל פי 20 רק בגלל הדינמיקה הכלכלית בעוד אנשים שלא קנו בית, אין להם כלום".

הוא נזכר שהעיתונאים סבר פלוצקר ב'ידיעות אחרונות' ואבירמה גולן ב'הארץ' יצאו להגנתו של החוק בהתלהבות. "אבירמה כתבה הכי יפה, היא אמרה שזה לא מעשה חסד של המדינה ובטח לא הפקרת הון, כפי שהציגו את זה הליכוד והאוצר. זה פשוט הדבר הצודק ביותר לעשות".

"בית יכול להטות בחירה פוליטית", רן כהן (צילום: דוד טברסקי)

החוק אמנם עבר בממשלתו של נתניהו, אך נזרק הצידה במהרה. כהן ושותפיו הבינו היטב שרק ממשלה ללא ביבי בראשה תוכל להביא לשינוי – והעיניים נישאו לברק. "מפלגת העבודה היו די עלובים בעניין, הם היו בממשלה שפעלה נגד החוק והיו צריכים להצביע נגדו", אומר כהן "אבל לברק הייתה מחויבות עמוקה". 

ערב הבחירות של 1999, הקמפיין של כהן התמקד בדיור הציבורי "אהוד הצליח להיבחר ישירות מול ביבי הרבה בזכות החוק", מדגיש כהן. "אני אמרתי לדיירים להצביע לברק בתנאי שהוא מתחייב שתחתיו מחזירים את החוק. קיימנו אסיפה ענקית בשכונת התקווה לפעילים, הגשש החיוור התנדבו לתת הופעה. בוקר הבחירות עמדתי בכניסה לכל מתנ"ס וניסיתי להסביר לציבור שצריך להצביע לאהוד ברק כדי שהחוק יעבור". מספר כהן בהתרגשות. "45% מהקולות של הדיור הציבורי הגיעו למרצ, בבחירות לפני זה הם קיבלו פחות מ1%. מה לומדים מזה? שבית יכול להטות בחירה פוליטית".

"סמכתי על חברים שלי שידאגו לחוק לאורך השנים"

החוק עבר בממשלת ברק אך נדחק במהירות לדחיות הולכות וחוזרות בחוק ההסדרים, והחל להיות מיושם רק ב-2013, וגם אז במתכונת חלקית בלבד. לקרן שהוקמה לתקבול הכספים הגיעו אחוזים בודדים ורוב הכסף הועבר למטרות אחרות, בהן סיוע בשכר דירה לזכאים, ולפרויקטים אחרים שמשרדי הממשלה מסרבים לפרסם, כך על פי מסמכים רשמיים של מרכז המחקר של הכנסת. על פי המספרים שכן חשופים, ובהנחה שדירות חדשות נרכשות גם מתקציבי המדינה שאינם קשורים במכירות, עד היום החוק עזר ברכישתן של מאות דירות לכל היותר. 

אתה טענת שעל כל 50 אלף דירות שיימכרו לזכאים יירכשו 30 אלף דירות חדשות. מאיר שטרית טען כנגדך שהרכישה לא תצליח לקרות בקצב ותוביל לגרעון עצום בדירות,שיוביל לתורות ארוכים ולפגיעה בזכאים. על פי ניסיון השנים נראה שהצדק היה עם שטרית.
"אני לא מקבל את הטענה הזו. בזכות החוק שלי נרכשו 80 אלף דירות – זה מסר בר עוצמה למה שחקיקה יכולה לעשות. ההתעללות שממשלות נתניהו עוללו בחוק הזה הם דבר שממרר לי את החיים, גם היום. נתניהו שונא את הדיירים האלו, שהוא כל הזמן רוצה שהם יצביעו בעדו, והם אכן מצביעים".

"מעל ל-3 מיליארד שקלים נכנסו לקופת המדינה מהמכירות, אבל לא שומשו לבניית דירות חדשות. קבעתי בחוק שכל חלק בבניין  שהוא לא הדירות עצמן יישארו בידי המדינה, כלומר החברות המשכנות יוכלו להוסיף דירות, קומות, מה שצריך כדי להגדיל את מלאי הדירות – אבל הן לא עשו את זה. עמידר לבדה הייתה יכולה להקים עשרות אלפי דירות רק על קומות העמודים בבניינים או בתוספת קומה. לדיור הציבורי יש שפע קרקעות שיחסית דלות בדירות – אפשר לעשות הרבה מאוד. זה מחדל שמקורו בזה שנתניהו בז לאנשים עניים. אבל גם השמאל לא עושה מספיק כדי להגיד שהמלך הוא עירום". 

במבט לאחור, היית משנה משהו בחוק?
"הייתי משריין בעוצמה רבה יותר את חובת הממשלה לקיים אותו, למרות שממשלות הפילו חוקים הרבה יותר 'משוריינים' ממנו. יכול להיות שהיה צריך להקים איזה פורום של חברי כנסת שהיה מחייב את הביצוע שלו. סמכתי על חברים שלי שידאגו לו לאורך השנים, והם דאגו, אבל לא מספיק. גבי לסקי, אילן גילאון ומוסי רז דאגו לו, אבל לא מספיק. דאגתי לשמור על קשר עם ועדת הכלכלה בכנסת כדי שהחוק יקוים, לעיתים הצליח יותר ולעיתים פחות, תלוי ביו"ר. איתן כבל בשלב מסוים עמד על כך שזה יצליח. מיכאל ביטון לא מספיק התעסק בזה". 

"שמאל חייב להיות קודם כל חברתי"

בחזרה לשנת 1997, בימים הראשונים לחקיקה, כהן נזכר שבשלב מסוים הבין שאם לא יביא את הדיירים להיאבק יחד איתו מול הממשלה, לא יוכל להשיג את החוק. שם הוא גם למד שיעור חשוב על שותפיו האידיאולוגיים: "כשהציעו לי להיפגש עם הדיירים מאד התלהבתי, הצעתי לחברי הסניף של מרצ בירושלים לבוא איתי. הם אמרו לי 'תגיד, השתגעת?! אתה תחטוף שם מכות!'. אלו שטויות, קיבלו אותי בנשיקות". 

"בקיבוץ הארצי הביאו את ביילין כדי לעצור אותי", רן כהן ואהוד אולמרט בפרידה מיוסי ביילין לפני שעזב את הכנסת, 2008 (צילום: יוסי זמיר/פלאש90)

כהן ניסה לרוץ לראשות מרצ, אבל בסופו של דבר הפסיד למועמד שהגיע מבחוץ, יוסי ביילין, הנציג של האגף הליברלי ביותר בשמאל הישראלי, לפחות מבחינה כלכלית, אולי ההפך המוחלט ממנו. "בקיבוץ הארצי הביאו את ביילין כדי לעצור אותי. הם לא יסלחו לי לעולם שבשנות ה-60 עזבתי את מפ"ם, הם ראו את זה כיריקה בפרצוף. אבל ללא ההצלחה של 'השמאל הישראלי החדש' דאז, הם היו מתים פוליטית". 

היום הם באמת מתים פוליטית.
"שמאל שהוא לא חברתי, אין לו אחיזה וזו הסיבה למה הגענו לשוקת השבורה הנוכחית. מאוד כואב לי על מרצ, אבל לא הייתי מופתע.  שמאל חייב להיות קודם כל חברתי. לפני הכיבוש. מרצ, מאז יאיר צבן, אילן גילאון ואני, מתמקדת בעיקר בזכויות אדם, היא הפקירה את העם הפשוט לידיו של הימין הקיצוני. בשנתיים האחרונות הצעתי בכל מיני פורומים של מרצ ללכת איתם לאתרי הדיור הציבורי והפעלת החוק שלא מיושם – איש לא הרים את היד. מפלגה שלא רוצה להגיע לאנשים שהכי זקוקים לה, שלא תופתע שהאנשים שהכי זקוקים לה לא יצביעו לה".