דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שני ט"ו באייר תשפ"ב 16.05.22
21°תל אביב
  • 16°ירושלים
  • 21°תל אביב
  • 19°חיפה
  • 18°אשדוד
  • 16°באר שבע
  • 23°אילת
  • 22°טבריה
  • 14°צפת
  • 21°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
נכסי נפקדים

ארץ אוכלת יושביה / בן אביטל, 31, פונה מהבית בו נולד, ומצביע על אי הצדק שבשיטה

משפחת טובול עלתה לארץ ממרוקו ב-1949, ושוכנה בבית ערבי נטוש בי-ם. מעמדה של המשפחה לא הוסדר, ולפני מספר חודשים הנכד פונה מהמקום ונתבע במיליון ש"ח. השטח צפוי להימכר ליזמים. ח"כ יונה: "מדובר במכת מדינה"

בן אביטל, בפתח הבית בו נולד וממנו פונה. "העובדה היא שאבא שלי חי שם ואני נולדתי שם. עשרות שנים לא נקטו שום פעולה נגדנו, הם גוף ציבורי. אבא שלי היה אמור לקבל דיור מוגן ואני אמור לקבל בן ממשיך". (צילום: דבר ראשון).
טל כרמון
טל כרמון
כתבת רווחה
צרו קשר עם המערכת:

את הסוף של הסיפור שתקראו כאן אתם כבר מכירים. הוא צפוי וידוע כמו פואנטה של בדיחה לא מצחיקה: בן אביטל, 31, פונה מהבית שבו נולד וגדל, ולמרות שעל פי כל מידה של צדק צריך היה לקבל מעמד של קבע בביתו, הוא הוצא ממנו ואף נתבע בסכום של למעלה ממיליון ש"ח על דמי השימוש שבו.

אבל מאיפה מתחילים את הסיפור? היכן מתחיל העוול? היכן עלתה רכבת חייו של אביטל על המסילה המובילה אל פאתי אי הצדק? האם זה היה כשלא ניצל את האפשרות לקבוע את מעמדו במקום במהלך התהליך המשפטי? האם זה כאשר אביו, חולה בסרטן ובעל עבר של התמכרות לסמים, נטל את חייו בידיו והותיר את בן בסבך של תביעות? או שמא הסוף נקבע אי אז ב-1949, כאשר משפחת טובול עלתה לארץ ממרוקו ויושבה על ידי מחלקת הקליטה של הסוכנות בבית ערבי נטוש וקטנטן בשכונת מקור חיים שבירושלים?

משפחת אביטל בבית, בימים אחרים (התמונה באדיבות המרואיינים).

משפחת אביטל בבית, בימים אחרים (התמונה באדיבות המרואיינים).

"ישנם אנשים שהמעמד המשפטי שלהם לא מוצק," אמר השבוע ל'דבר ראשון' ח"כ פרופ' יוסי יונה (המחנה הציוני), "וכשמגיעים לבית המשפט הוא פוסק לרעתם. הרשויות משתמשות בעניין המשפטי כמנגנון שבאמצעותו הם גורמים לעוול. מדובר בתושבי שכונות שהמדינה ישבה אותם כחלק מפרויקט לאומי, שכונות נטושות מ-48', איך המדינה יוצאת נגד התושבים שהיא עצמה ישבה?" שאל יונה בכאב.

עם השאלה הקשה הזו, ובניסיון להתחקות אחר מקור העוול, נספר את סיפורו של בן אביטל, ממה שניתן לקרוא לו ההתחלה.

עלייה לירושלים

פנינה ואהרן טובול עלו ממרוקו בשנת 1949. מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית שיכנה אותם, כאמור, בבית ערבי נטוש בשכונת מקור חיים בירושלים. הבית, אשר נוהל כנכס של נפקדים שימש לקליטת עלייה, כמו רבים מבתי ירושלים, ובערים נוספות ברחבי הארץ.

משפחת טובול התרחבה ומנתה 13 נפשות. הבית, מצידו, נשאר בגודלו המקורי: 20 מ"ר בסה"כ.

1960 היא שנת מפנה דרמטית בסיפור. רשות הפיתוח אשר קיבלה לאחריותה את כל נכסי הנפקדים האצילה מסמכותה לחברת הדיור הממשלתית 'עמידר', וזו ניהלה הנכסים. נוצר גם נוהל שמטרתו הייתה לאפשר לאלו אשר שוכנו על ידי רשויות המדינה והמוסדות הלאומיים במבנים שונים ללא כל עיגון של מעמדם לקבל את הנכס לבעלותם. אלא שרק לחלק מן המשפחות האלו ניתנה באמת האפשרות לקבל את הנכס לידיהן, בעוד משפחות אחרות – ברובן משפחות עולות ממדינות ערב והאיסלאם – לא קיבלו אפשרות זו.

חלק מהשטח של משפחת אביטל,שבגינו נתבע בן אביטל. (צילום: דבר ראשון).

חלק מהשטח של משפחת אביטל,שבגינו נתבע בן אביטל. (צילום: דבר ראשון).

ח"כ יונה הסביר: "המדינה אומרת למשפחות האלו היום שמי שרצה אז, ב-1960, להסדיר את מעמדו יכול היה. "הרי פרסמנו מודעה בעיתון דבר", זאת התשובה שהם קיבלו. אבל רשויות המדינה לא עשו מאמץ אמיתי להגיע לתושבים האלו ולהסביר להם את הזכויות שלהם. יש מקרים בהם דה פקטו הוכרו ע"י המדינה, כי היא גובה מהם ארנונה ומיסים. ועכשיו כשהמדינה חפצה בשכונות האלו כדי לעשות מהן שכונות פאר כמו בממילא וחלק ממוסררה, שפעם היו אזורי ספר ועכשיו הופכות לשכונות יוקרה, האוכלוסייה המוחלשת מועפת משם מבלי לכבד את הזכויות שלהם".

במקום לתת לאהרן טובול, סבו של בן, בעלות על הנכס – כפי שקיבלו משפחות אחרות ששוכנו בטלביה וברחביה לדוגמא – השכירה לו עמידר את הנכס. אבל לא לפני שנעשה ניסיון לפנותו מהבית. במכתב תגובה ליועמ"ש המפקח על נכסי נפקדים כתב טובול שקיבל מבנה בלי שירותים ומטבח, בלי רצפה, קירות מתקלפים ותעלה בעומק מטר לאורך הדירה. טובול השקיע מכספו לשיפוץ המבנה כדי להתאים אותו לצרכי המשפחה על ילדיה. אהרן טובול הורשה להמשיך לגור בדירה בשכירות, ללא הסדרה של מעמדו, ומבלי שהובא לידיעתו כי ישנה אפשרות להסדיר מעמדו ולהעביר לידיו את הנכס.

"הפלישה"

בשנות ה-70' נכנס דוד אביטל, בנם של פנינה ואהרן טובול, נכנס – פלש, זהו המונח המשפטי – לדירה הצמודה לבית, שעמדה ללא שימוש. מדובר במבנה נוסף של 23 מ"ר. שם בדירה זו נולד בן אביטל. כאשר עמידר ניסתה לפנות את דוד אביטל מהדירה, בשנת 1981 התגונן ואמר שעבר לגור שם עקב הצפיפות הקשה בבית הוריו ושהוא גר שם למעלה מ-7 שנים ללא תלונה.

חלקו האחורי של השטח של משפחת אביטל. ברקע ניתן לראות את החלק המפותח והמחודש של השכונה (צילום: דבר ראשון).

חלקו האחורי של השטח של משפחת אביטל. ברקע ניתן לראות את החלק המפותח והמחודש של השכונה (צילום: דבר ראשון).

"נולדתי בבית הזה," מספר בן. "בגיל שנה וחצי ההורים שלי התגרשו. חצי מהזמן הייתי אצל אמא וחצי אצל אבא, לא היו ימים קבועים. מצאתי את עצמי מבלה הרבה אצל אבא. הבתים של אבא וסבא וסבתא צמודים עם חצר, תמיד היו מלא חיות בחצר. לא הייתי מעורב בכל העניינים המשפטיים".

בן התגייס כלוחם לסיירת אגוז אך השתחרר מוקדם מהצבא בעקבות תאונת דרכים. בשנים האחרונות, תוך כדי המאבקים המשפטיים על זכותו למגורים בבית אביו, למד חינוך וכיום הוא לקראת סיום התואר השני שלו בקרימינולגיה, ועבד כמדריך במועדוני נוער בעיר.

ההסדר שאיפשר לדוד אביטל, אביו של בן, להמשיך ולגור בדירה במקור חיים הותיר אותו ללא מעמד וזכאות בדירה. בן ממשיך: "מאז שאני זוכר את עצמי לאבא שלי הייתה בעיית התמכרות לסמים ועם השנים זה החמיר. ב-2006 או 2007 הוא הרגיש שמצבו מדרדר והוא הלך למרכז גמילה מלכישוע. הוא גם היה חולה סרטן. הוא פנה ואמר שהוא נגמל מסמים ואחרי מחלת סרטן ושהוא למעשה זכאי לקבל דירה מבחינה סוציאלית. הוא לא אושר".

מכתבי עמידר עדיין נשלחים לבית (צילום: דבר ראשון).

מכתבי עמידר עדיין נשלחים לבית (צילום: דבר ראשון).

ב-2010 בא מסלול חייו של דוד אביטל לסיום טראגי, כאשר התאבד. בן, שחרף נסיבות החיים גדל להיות אדם נורמטיבי מן הישוב, מצא עצמו מתמודד לא רק עם האובדן אלא גם עם התביעות שהוגשו כנגד אביו. רצונו של בן להיות מוכר כ"בן ממשיך" בדירה הקטנה בעמידר לא הוכר. אי ההסדרה של זכויותיו של אביו הובילה לאי הכרה בזכויותיו.

"ב-2011 גיליתי שב-2005 הגישו תביעה נגד אבא שלי, תבעו אותו על הדירה ועל 2 חנויות שהיו צמודות לדירה שבעצם נוכחותו בדירה מנע, כביכול, שימוש בהן".

"עד 2005 לא שמענו מהם כלום" אומר בן ומצביע על הנקודה בזמן שבו השתנה יחס הרשויות. "ב-2005 הם התחילו לתבוע בכל הכוח. התכנית שלהם היא להפוך את השכונה לשכונת יוקרה, הם הבינו שיש להם ביצי זהב ביד".

"נציג של עמידר אמר לי שהמטרה שלהם לפנות גם את דודה שלי שהיא בת ממשיכה (בדירה הראשונה שקיבלה משפחת טובול – ט.כ.), וכך לפנות את כל המתחם. הדירה היא 20 מ"ר, אמרתי לו שאין לו סיכוי למכור שטח כל כך קטן והוא אמר שהוא ימכור 70 מ"ר שזה כולל התוספת שאבא שלי הוסיף בבניה לא חוקית".

חשוב לציין שבשכונת מקור חיים היו בתים רבים דומים לבית משפחת טובול. נכסי נפקדים, בתי קרקע עם תקרות גבוהות, שם שיכנו המוסדות עולים. בעבר זו היתה סוג של שכונת פשע, אומר בן ומבהיר שבלילות לא היו מסתובבים לבד. היום זה נראה אחרת: בתי דירות חדשים עם חניות פרטיות, גינות ציבוריות וגני משחקים, הכל סלול, מסודר ויפה למראית עין. מרבית המשפחות הותיקות פונו.

כרגע נותרו בשכונה עוד 3 משפחות מה"דור הישן", שגרים בבתים ב"דמי מפתח" ולכן קשה מאוד לפנות אותם. יזמים, יהודים מצרפת, צרפתיים מנהלים נגדם מאבק ארוך של כ-10 שנים לפנות אותם כדי שיוכל לבנות עוד בנין מגורים חדש.

"זאת מכת מדינה," אומר ח"כ יונה, ומצביע על המקומות הדומים למקור חיים – ליפתא, שכונת הארגזים, גבעת עמל, כפר שלם ועוד. "המדינה יכולה לבוא קראת האנשים האלה במקום זה היא קופצת את ידה ורואה בהם אזרחים אחוריים, מתעמרת בהם כאילו הם מאויבי העם, זה כ"כ מקומם. המון פעמים מדובר בילדים, בנכדים של האנשים שהגיעו לבתים האלה. אי- אפשר לבוא לקראת הילדים שנולדו וגדלו בבתי האלה? באמת יחס מנוכר ואטום כלפי השכבות האלה שכחלון אמר שהוא יגן עליהם, הוא ביקש מהאנשים האלה שיצביעו לו".

המשפט

מאז שאביו של בן שם קץ לחייו, בן מסתובב בבתי משפט וועדות כדי לנסות ולהסדיר את החובות ולנסות לקבל מעמד משל עצמו.

"ב-2010 נכנסתי לדירה ושיפצתי אותה כי היא הייתה במצב קשה. עמידר הגישו תביעה נגדי. הם פנו למשטרה והמשטרה זימנה אותי לחקירה. אני אמרתי שאני משפץ אז הם ישר הכריזו עלי כפולש טרי (מי שפלש זה מקרוב ומותר להוציאו מהדירה על פי חוק), וחסמו את הדירה. אחרי שנה של הליכים משפטיים השופטת אנה שניידר קבעה שאני לא פולש טרי וחזרתי לבית.

"עשיתי טעויות מבחינה משפטית ובמקום לבקש שהתביעה נגד אבא שלי תיסגר נכנסתי בנעליו. ביקשתי הצגת ראיות וראיתי שעל אף שהם תבעו אותי כפולש טרי כתוב שאני דייר בבית הזה, כלומר הם ידעו את זה כשהם תבעו אותי.

"הדיונים התארכו וב-2015 השופטת פרשה לגמלאות. נכנסה במקומה שופטת שרצתה לסיים את ההליך כמה שיותר מהר. אני ביקשתי מהשופטת שתוסיף את המסמכים שמוכיחים שגרנו בבית אבל היא לא הוסיפה אותם.

ח"כ יוסי יונה. "מדובר בתושבי שכונות שהמדינה ישבה אותם כחלק מפרויקט לאומי, שכונות נטושות מ-48', איך המדינה יוצאת נגד התושבים שהיא עצמה ישבה?" צילום: יח"צ

ח"כ יוסי יונה. "מדובר בתושבי שכונות שהמדינה ישבה אותם כחלק מפרויקט לאומי, שכונות נטושות מ-48', איך המדינה יוצאת נגד התושבים שהיא עצמה ישבה?" צילום: יח"צ

"השופטת פסקה נגדי. לאחר הפסיקה עלינו למחוזי. השופטת במחוזי, על כל דבר שטענתי, לא משנה העובדות, אמרה שזו פלישה ושהמדינה לא נותנת יד לפלישה.

"השופטת המליצה למשוך את התיק. כדי שאני אוכל להישאר בדירה עוד 3 חודשים ולא להתפנות מיד הייתי צריך לחתום שאני מתפנה (זה הליך בירוקרטי). ביוני האחרון פיניתי את הדירה.

"אני נולדתי בבית הזה," אומר בן בכאב. "בית זה בטחון וכשמפנים אותך נשמטת לך הקרקע מתחת לרגליים. אף אחד לא מתייחס, אין למי לפנות. כרגע הבית אטום, אי אפשר להיכנס אליו. אבל העובדה היא שאבא שלי חי שם ואני נולדתי שם. עשרות שנים לא נקטו שום פעולה נגדנו, הם גוף ציבורי. אבא שלי היה אמור לקבל דיור מוגן ואני אמור לקבל בן ממשיך".

לאורך המאבק נאלץ בן להתמודד גם עם תביעות כספיות כבדות מצד עמידר – שדרשה למעלה ממיליון שקלים דמי שימוש – ומצד העירייה, שדרשה מצידה למעלה מ-330,000 שקלים דמי ארנונה. בחודשים האחרונים נרתם ח"כ יונה לנסות ולסייע לבן אל מול הרשויות. גם לאחר שעמידר הסירה את הדרישה הדראקונית, וגם לאחר ההגעה להסדר מול העירייה, נותר בן, בגיל 31, לאחר ששילם כ-80,000 ש"ח הוצאות על ההליך המשפטי, עם חוב של 80,0000 ש"ח לארנונה ועדיין נדרש לשלם את הוצאות איטום הבית בו נולד.

סוף הסיפור

זהו הסיפור המוכר והישן, כבר אמרנו. אנשים שעלו לישראל בשנות החמישים ושוכנו בבתי אבן נטושים. ככל שעבר הזמן, היה מי שהבין שהקרקע שווה יותר כסף מהאנשים ומתחיל הפינוי של העולים או צאצאיהם.

ח"כ יונה אומר שיש אפשרות גם לשינוי. "עכשיו יש את כחלון שאחראי על ממ"י והוא יכול ליזום מהלך, הוא אחראי. הוא יכול להנחות להגיע להסכם כולל. מדוע שלא יעשה מעשה אני שואל. לפני כמה חודשים הגשתי הצעת חוק שבאה להסדיר את הזכויות של תושבי שכונת הארגזים שהקואליציה הפילה, זה אותו מאבק".

בן אביטל כבר לא יזכה לראות את השינוי הזה, אם יחול. את חייו הוא ממשיך מהנקודה הזו, בידיעה שהמדינה ורשויותיה עשו לו עוול. אין נחמה בידיעה שהעוול שנעשה היה בחסות בית המשפט, על פי החוק ועל פי כל דין.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!