ההודעה המשותפת של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר בצלאל סמוטריץ' אתמול (שלישי) לקראת תקציב המדינה הקרוב, הביעה עמימות בנוגע להגשמת הבטחות הבחירות וההסכמים הקואליציוניים, לצד החלטיות בכוונה לריסון תקציבי. במילים פשוטות, סמוטריץ' ונתניהו אמרו לציבור שהממשלה לא מתכוונת להגדיל את הוצאותיה בתקציב המדינה הקרוב. המחיר לאזרחי ישראל, ובטווח הארוך, לכלכלת ישראל, עלול להיות כבד.
למרות יוקר המחיה הגובר, שמתבטא בעליות המחירים והחזרי המשכנתא, ולמרות מצבם העגום של השירותים הציבוריים בישראל שסובלים מתקצוב חסר, נתניהו וסמוטריץ' מאותתים שימשיכו את מדיניות היד הקפוצה שנקטה הממשלה הקודמת בראשות בנט, לפיד וליברמן.
רוח הדברים מתבהרת כבר בראשיתה של ההודעה: "ראש הממשלה ושר האוצר סיכמו על גידור ההסכמים הקואליציוניים ועל הכוונה לשמור על מדיניות פיסקלית אחראית ומרוסנת…".
מדיניות פיסקלית מרוסנת, בהגדרתה, תתקשה לעמוד בהוצאות הכרוכות בהסכמים, וגם בהבטחות הבחירות של נתניהו, שנראה שנשכחו מאז שמיליוני אזרחים ביקרו בקלפי: חינוך חינם לגילאי 0-3, סבסוד החקלאות והקפאת הארנונה ומחירי המים והחשמל. ככל הנראה, המונח המעורפל 'גידור' מכפיף את יישום הצעדים למסגרת התקציב המרוסנת.
יש מקום לוויכוח על חלק מהבטחות הבחירות וההסכמים הקואליציוניים, אך הצורך בהרחבת ההשקעה הציבורית בישראל ודאי וברור. לפני נתוני ה-OECD משנת 2019, ההשקעה הציבורית האזרחית (ללא ביטחון) עומדת בישראל על 34.6% מהתוצר, לעומת ממוצע של 39.1% בכל מדינות ה-OECD. במדינות הארגון האירופיות, שמהוות קבוצת ייחוס רלוונטית יותר לישראל כתוצאה מהשמטה של מדינות מתפתחות, עומד שיעור ההשקעה האזרחית על 45.4%.
כמה רחוקה ההשקעה באזרחי ישראל בשקלים מהמדינות המפותחות? תקציב מדינת ישראל עמד ב-2022 על 469 מיליארד שקלים. לפי תחזית האוצר לתמ"ג של שנת 2022, לישראל חסרים 75 מיליארד שקלים כדי להשוות את שיעור ההשקעה הציבורית מהתמ"ג לממוצע ה-OECD, וכ-180 מיליארד שקלים כדי להשוות אותו לממוצע ה-OECD האירופיות.
תוצאות התהום התקציבי נראות מכל עבר: בהישגים הנמוכים של תלמידי ישראל בהשוואה בינלאומית, במחסור ברופאים, שצפוי להחמיר, מכיוון שישראל סובלת מהשיעור הגבוה ביותר במדינות OECD של רופאים מבוגרים (מעל גיל 55), או בקושי לגייס ולשמר שוטרים, מורים, ומשרתי ציבור ממקצועות נוספים. המחיר המיידי הוא רווחת אזרחי ישראל, שסובלים משירותים נחותים, שעליהם הם נדרשים להוסיף תשלום לשירותים פרטיים אם ידם משגת. המחיר ארוך הטווח הוא הידרדרות כלכלית.
לא ניתן לשמר כלכלה חזקה עם מערכות ציבוריות חלשות. מערכת חינוך ציבורית חלשה תפגע בפריון הכלכלי ובשיעור ההשתתפות בשוק העבודה. הנשים, מחצית מהאוכלוסייה, הן אלו שנדרשות לפצות על החוסר בשירות הציבורי בתחום הטיפול, וכתוצאה מכך נותרות מאחור במיצוי הפוטנציאל התעסוקתי שלהן. זה בזבוז כלכלי אדיר. הבטחת הבחירות של נתניהו, חינוך חינם מגיל לידה עד 3, יכולה לתרום רבות בהקשרים אלו, לצד השקעה נוספת בחינוך מגיל 3 ועד גיל בית ספר, לטובת גיוס גננות וסייעות וצמצום מספר הילדים בכל גן.
זאת ועוד: הצמיחה הכלכלית המואצת בשנתיים האחרונות נישא על הוצאה ציבורית גבוהה (וגירעונית) בשנת הקורונה, 2020, ועל גל השקעות עולמי שהזרים כספים רבים לענף ההיי-טק, ונראה היום כזיכרון רחוק. שני אלו אפשרו לבנט ולליברמן לצמצם את העוגה התקציבית ולהשאיר את הכלכלה שלמה.
אך לנוכח הירידה ברמת הביקושים העולמית, שצפויה לפגוע גם במשק הישראלי, נדרש לשקול שוב את המדיניות הפיסקלית. יכול להיות שתמיכה ברמת הביקושים, למשל דרך העלאת משכורות משמעותית במגזר הציבורי והעלאה של שכר המינימום, תסייע למשק הישראלי לצלוח את השפל העולמי הצפוי. העלאות השכר נחוצות בין כה וכה, ועלותן לממשלה כמעסיקה תופחת על ידי גביית המס שהן ייצרו.
לאור היחס הנמוך במיוחד בישראל בין החוב הציבורי לתוצר, 60.9%, ניתן ואף נחוץ להרחיב את ההשקעה הציבורית. השקעה ציבורית חכמה תצמצם את אי השוויון, תסייע להשתלבות בשוק העבודה ותחזק את רמת הביקושים. תמיכה כזו מתבקשת בשנת 2023, שלפי התחזיות תתאפיין בהאטה כלכלית ובבלימת האינפלציה, שכבר נצפית בצורה מובהקת ברחבי העולם.
נראה שנתניהו וסמוטריץ' בוחרים להכריז על מדיניות כלכלית 'אחראית' שבפועל מסירה אחריות מאזרחי המדינה, וגם מהעתיד של כלכלת ישראל. עדיף לחזק את יסודות הכלכלה היום, במחיר של ירידה קלה ביחס חוב-תוצר, מאשר לחכות שהשירותים הציבוריים הרעועים יקרסו. קריסה כזו תפגע בציבור ותאט את הצמיחה, וכך ממילא ייפגע אותו יחס החוב-תוצר, פגיעה שיהיה קשה הרבה יותר לתקן.
