קיץ 1998, ילדה ירוקת עיניים ניגשת אל שידת הטלוויזיה שבבית סבתה ורואה את סבא רבא שלה בונה בתוכה מחבוא מפני הנאצים, שהחליטו לחסל את הגטו. היא פותחת את השידה ורואה אותו יושב ליד הסולם, בין קופסאות גפרורים לתשמישי בית כנסת, אוחז בספר גדול מתפלל.

זהו הזיכרון החי הראשון ששולמית ליפשיץ ואוֹריאל ברקוביץ', יוצרי הסרט זוכה פרס הבאפט"א (פרס האקדמיה הבריטית לקולנוע) 'ילדה מס' 60427', בחרו להציג מתוך המחברת שמצאה ליפשיץ בבית סבתה, שפרה רייזמן שנפטרה בקיץ 1998. הסרט עטור השבחים הוא סרט הגמר של ליפשיץ בבית הספר לקולנוע 'מעלה', והוא הסרט הישראלי הראשון שהתמודד אי פעם בתחרות היוקרתית.

בית של סיפורים על השואה

ביצירת הסרט ליפשיץ התייעצה עם גיסהּ, האנימטור אוריאל ברקוביץ', שאיתו עבדה גם בעבר, ובהמשך הוא הצטרף אליה ליצירת הסרט והעניק חיים מונפשים לזיכרונות של סבתה מתקופתה באוושויץ. "אוריאל מכיר את הסיפורים מכל כיוון כי הוא נשוי לאחותי, אבל הוא פשוט ראה את זה קורה בשלמותו", מספרת ליפשיץ. "הוא איש נורא ויזואלי, הוא ממש ראה את זה ואמר 'וואו, יש לי דמעות, זה יהיה מושלם', עוד לפני שהיה לנו בכלל תסריט. הוא הצליח לראות את זה מבחוץ".

ליפשיץ וברקוביץ' עובדים יחד עוד משנה ב' של הלימודים שלה במעלה. לפי ברקוביץ', הבנאליות של הרוע לא חייבה עיסוק במקרה חריג, אף שהיו מבקרים שכן ביקשו לראות סיפור ייחודי יותר. "בוועדות ב'מעלה' היה מרצה שאמר שזה סיפור בנאלי כביכול, וכשרצינו לתת שם לסרט חשבנו לקרוא לו 'סיפור שואה בנאלי', כי גם הבנאלי זה מזעזע, לא צריך את התחכום".

ליפשיץ גדלה בבית שהשואה הייתה נוכחת בו. "בכל פעם שהגענו לבית חדש, סבתא רבקה (מצד אביה) הייתה מחביאה אותנו בבוידעם כדי לראות שכולם נכנסים שם". הסיפור יכול להישמע טראומטי, אבל ליפשיץ דוחה את החששות. "היא הייתה עושה את זה בכל כך הרבה חן והומור שזו הייתה חוויה. היא אמנם נפטרה כשהייתי קטנה, אבל הסיפורים שלה והסיפורים עליה לא נגמרו", היא מספרת בהתלהבות, "היא סיפרה את הסיפורים מתקופת הגטו ומחנה העבודה כאילו זה היה מבצע של חסמב"ה או של המחתרות, ותמיד הטובים ניצחו".

אבל כידוע, לא תמיד הטובים ניצחו. סבתא שפרה שמרה את המחברת שכתבה בתקופתה במחנה העקורים באיטליה ב-1946, והסיבה לקרירות שליפשיץ חוותה ממנה כילדה, התבררה אחרי מותה של הסבתא, עם מציאת המחברת. "מצאנו אותה בשבעה, וסבא שלי, שמעולם לא ממש דיבר על השואה, פתח אותה והתחיל לתרגם לנו אותה מיידיש לעברית, גם עבורו זה היה אירוע גדול, כי הוא בעצמו מעולם לא ישב שבעה. כל המשפחה שלו נספתה בשואה, וישר אחרי השואה הוא הגיע לישראל והתחיל לעבוד ולהקים משפחה. לא היה לו זמן לעבד את זה. בעקבות מציאת המחברת הוא התחיל לדבר על זה יותר ואפילו הוציא ספר".

אוריאל ברקוביץ' ושולמית ליפשיץ עם פרס הבאפט"א. "מין שרשרת טראומה שעוברת" (צילום: Dulce Hernandez)

"הדור השני, של ההורים שלי, חווה את זה בעוצמה כל כך גדולה וזו מין שרשרת טראומה שעוברת. הם שמעו את ההורים שלהם צועקים מתוך שינה, והם מבינים שהם אחראים על ההורים שלהם. התופעה של דור שלישי היא באמת רחבה, אני שומעת הרבה סיפורים על אנשים שמזדהים מאוד עם הסרט, כי אנחנו חיים בתקופה שבה יותר מדברים על רגשות.

"אבל אני חושבת שיש תפיסה שכילדים שגדלו בניינטיז, אנחנו לא צריכים את כל השואה הזאת על הראש שלנו. יש לנו ערוץ הילדים ומייקל ג'קסון. זו גם האמת, כי מצד אחד יש את זה, ומצד שני יש את הרבדים של המציאות, וצריך להתמודד עם זה ולדבר על האם האדם הוא טוב, כי עבור סבתא שלי אנשים הם לא טובים, כי היא סבלה מחרדה ומטראומה, וזה גם עבר הלאה".

הדור הרביעי מספר לדור השלישי על הדור הראשון

תהילה ליפשיץ הייתה בת 9 כששני הדודים שלה, אוריאל ושולמית, ביקשו "שתשב רגע על הספה, ואז תסתכל לתוך השידה", בתור טסט למה שאולי יהיה האופן שבו הם יעשו את הסרט. הם ערכו אודישנים למספר רב של ילדות בגילה שלמדו משחק, אך לבסוף תהילה הייתה המתאימה ביותר. "אני באמת לא יודעת להסביר", אומרת ליפשיץ, "יש משהו בעיניים שלה שהוא מאוד עמוק ומאוד חווה את הסיפורים".

שולמית הייתה מורה להיסטוריה לפני שנרשמה ללימודי קולנוע. "תמיד בער בי להראות את זה, זה משהו שאני ינקתי מגיל אפס והצורך לחנך על זה תמיד יושב אצלי בראש", אומרת ליפשיץ. "גם בתור מי שהייתה מורה ולימדה על הנושאים האלה, גם כנכדה אבל גם כיהודייה היה לי חשוב מאוד למצוא דרך לספר על הנושאים האלה, כי זה משהו שאני רואה שהדורות הבאים פחות מבינים ופחות מכירים".

שולמית ליפשיץ ואוריאל ברקוביץ' עם השחקנית תהילה ליפשיץ. "יש משהו בעיניים שלה שהוא מאוד עמוק ומאוד חווה את הסיפורים" (צילום: אלבום פרטי)

ההחלטה לספר דווקא על המחברת, למרות השפע של סיפורי השואה בביתם, הגיעה מתוך בקשה ששפרה רייזמן ביקשה לעצמה בכתיבת המחברת. "סבתא שפרה מספרת בתחילת המחברת שהיא כותבת כדי לא לשכוח את אחותה ואת כל מה שהיא עברה", מספר ברקוביץ'. "ועולם המבוגרים יכול מאוד לגונן על הילדים ולחסוך מהם את הסיפורים הקשים, דווקא מתוך החיים והשפע שהילדים חווים, אבל הנה ילדה בת 10 יכולה למצוא את היומן הכתוב ולגלות את האמת, גם מתוך זה שהסבתא לא מדברת על זה, כי זה פשוט סיפור שחשוב להכיר".

"בהתחלה היה רעיון בכלל לעשות דוקו", מספר ברקוביץ', "אבל מתישהו הבנו שאתה קצת חוטא לאמת כי הסיפור הוא יותר גדול, כי מישהו עכשיו שיושב באירופה לא בהכרח מבין את כל ההקשר ואתה צריך לבוא ולהעביר לו חוויה יותר גדולה. לקחנו משהו מכל סבא וסבתא של שולמית ויצרנו מהם דמות אחת, כי זה גם מתאים עלילתית לסיפור וגם מייצג הרבה ניצולים".

ביצירה של הסרט יש מעין חיבור של קצוות שמעולם לא נפגשו: שולמית הילדה גילתה את המחברת רק לאחר שסבתה נפטרה, והבינה מה עבר על הסבתא ומה גרם ליחס המשונה ששולמית קיבלה כילדה, כשכבר לא הייתה יכולה לחבק את סבתה ולהראות לה שהיא מבינה אותה. "ספילברג אומר שהתרפיה שלו היא לעשות את הסרטים, ואני חושב שגם אצלנו זה היה משהו כזה. שולמית הייתה צריכה את החיבוק הזה מסבתא שלה".

"כל סיפור כזה ראוי שיספרו אותו"

במחברת המדוברת מופיעים סיפורים רבים של סבתא שפרה, שרק חלקם הקטן מופיע בסרט. "מצד אחד קצת חבל לי כי יש שם רגעים מאוד מאוד חזקים, על הבריחה שלה מהמקלחות ועל ההסתתרות שלה בשלג, אבל זה לא היה נכון מבחינה עלילתית וקולנועית, אז הורדנו את זה כי הגיבורה כאן היא הנכדה שחווה את הדברים דרך המחברת".

מתוך הסרט. "כל סיפור כזה ראוי שיספרו אותו" (צילום: אוריאל ברקוביץ')

"כל סיפור כזה ראוי שיספרו אותו", אומר ברקוביץ', "סבא שלי ברח מברלין בליל הבדולח אז לנו אין את הסיפור המשפחתי האישי, אבל זה תמיד ריתק אותי. כשלמדתי בבצלאל הייתי מאזין למשפט אייכמן, שעות על גבי שעות. כשהצטרפתי למשפחה הסיפורים האלה מאוד ריתקו אותי והייתי יושב עם סבא חיים שעות ושמעתי את הסיפורים ממנו".

את "רשימת שינדלר" של ספילברג מזכיר ברקוביץ כמה פעמים במהלך השיחה. "מובן שהסרט מאוד השפיע עליי", אומר ברקוביץ', "אבל הייתה בו איזושהי החמצה בעיניי. כי הנה סוף סוף בא יהודי ומספר את הסיפור, אבל הוא מספר אותו על גוי אחד שהיה בסדר וכן הציל, וכשרואים את הנשים במקלחות באושוויץ אז בסוף הן כן ניצלות, וזו החמצה, כי בוא תספר מה היה באמת, לא את המקרים החריגים".

לא בית ספר דתי, בית ספר מכיל

בית הספר לקולנוע "מעלה", שבמסגרתו יצרה ליפשיץ את הסרט, הוא בית ספר שבמשך שנים דבקה בו התדמית של "בית הספר הדתי לקולנוע". הוא משך אליו רבים מהציבור הדתי והחרדי, והרב מרדכי ורדי עבד כראש מגמת התסריטאות בבית הספר ויכול היה לייעץ לתלמידים בנושאים הלכתיים. שנים עברו מאז שהייתה לדימוי הזה הצדקה, וכיום בית הספר אמנם עדיין מושך אליו תלמידים דתיים, אבל מתחלק פחות או יותר חצי-חצי בין דתיים ולא דתיים.

"אנחנו לא בית ספר דתי פשוט כי דת זה דבר עם גבולות מאוד ברורים, ולנו חשוב החופש היצירתי של התלמידים שגם מניב יצירות כל כך מיוחדות ומצליחות", אומרת נטע אריאל, מנהלת בית הספר. "אבל חשוב לנו שסטודנטים יביאו דברים מהעולם שלהם, כי אלה לרוב סיפורים עם פוטנציאל טוב, וכאן באמת היה סיפור טוב ששולמית הביאה ממש מהבית.

סט הצילומים. ליפשיץ האריכה בשנה את לימודיה כדי לסיים לעבוד על הסרט (צילום: אלבום פרטי)

"יש לנו אג'נדה יהודית ואנחנו רוצים לאפשר לכל הסטודנטים להשמיע את הקול הייחודי שלהם ולהתייחס גם להיסטוריה יהודית או לספרות יהודית, ולסטודנטים ששומרים מצוות יש פה מקום שמכיל אותם ומבין אותם. אבל אנחנו לא מבררים מה הרקע הדתי של מי שמבקש להתקבל ללמוד פה, מה שמעניין אותנו זה הכישרון. אני רואה ערך מוסף בכך שיש לנו את הפן הישראלי והיהודי, וזה עולם מרתק שיש בו המון נושאים שלא טופלו. בסך הכול, גם החיים שלנו בישראל מספקים לא מעט סיפורים, אבל גם למי שמעוניין לעשות סרט זומבים או חייזרים כמובן שיש מקום".

אריאל מספרת שזיהתה מהרגע הראשון את הפוטנציאל בתסריט. "גם השילוב בין לייב אקשן לאנימציה וגם האיכות של העבודה והשפה הקולנועית הראו לנו שיש פה איכות קולנועית טובה. הסרט נשלח לפסטיבלים כמו סרטים נוספים ברמה גבוהה ששלחנו, אבל כל אחד לפי הרמה והנושא שלו". בבאפט"א, באופן סמלי, הסרט התמודד מול סרטים מאוסטריה ומגרמניה, שאחד מהם עוסק בשחקן שנדרש לגלם נאצי.

הפקת הסרט ארכה כשלוש שנים, שבמהלכן ליפשיץ כבר סיימה את לימודיה בבית הספר, אך לא את הסרט, והמשיכה לשנה נוספת, שאיפשרה לה לסיים את הסרט על הצד הטוב ביותר. "לכל סטודנט יש את האפשרות להישאר לשנה חמישית אם הוא לא הספיק לסיים את הסרט. זה קורה בעיקר לסטודנטים שיוצרים גם סרט דוקומנטרי וגם עלילתי", מסבירה אריאל. "ספציפית אצלה היה גם את הקורונה וגם את האנימציה, כך שמכל הסיבות שבעולם הם ביקשו להאריך את היצירה של הסרט, וזה באמת היה כדאי".