"יום השואה הוא היום הקשה ביותר עבורי", אומר עובד צור (75) מחבר הספר "סברס פולני" (הוצאת דרור לנפש). עלילת הספר מתחילה בשנות ה-60 של המאה הקודמת, שם מפגיש צור בגן ילדים תל אביבי שתי נשים: ניצולת השואה גיטה, והעולה מעיראק ויולט.

הספר מתאר באופן כמעט ביוגרפי את ילדותו של צור, שנולד בבגדד, והעביר את ילדותו בבני ברק וברמת גן. "כשעלינו ארצה מהר מאוד רצינו להידמות לצברים. הם היו מודל לחיקוי עבורנו". את החיבור לצבריות מצא צור בתנועת הנוער העובד והלומד, שם התחנך ואיתה יצא להגשמה בקיבוץ מלכיה בגבול הצפון.

"בקיבוץ נגמר הסיפור. ממש הרגשנו, אני וחברי לגרעין, שהנה אנחנו שומרים על הגבול". כמו צור, גם גיבור הספר, אריק, מוצא עצמו נמשך באופן טבעי אל הצבריות. אף שגדל בבית של ניצולי שואה, התיכון ותנועת הנוער מהווים עבורו את הגשר אל החברה הישראלית הצומחת, וככל שהוא מתקרב אליה, המרחק מההורים הולך וגדל.

"כל עדה והשואה שלה"

ככל שהחברות בין גיטה לוויולט מתפתחת, הולכת ומתפוצצת הבועה שמכונה "השואה" וויולט נחשפת דרך חברתה לסיפורים "משם". ברקע מצוטט השידור ברדיו של עדויות ממשפט אייכמן שנכלא בארץ, וניצולי השואה עולים לרגל כדי לשתף את הציבור בישראל בסיפוריהם.

המשפט שהתנהל במהלך 1961 מהווה נקודת מפנה בהבנה של הציבור בישראל את עומקה והיקפה של השואה, וחשף בפני אנשים רבים עדויות חדשות שלא הכירו. המשפט, שהתקיים באולם ז'ראר בכר בירושלים, שודר ברדיו הישראלי והיה פסקול יום-יומי עבור ישראלים רבים.

העדויות והעובדות שנחשפות במשפט חודרות גם הן אל תוך מערכת היחסים בין גיטה לוויולט, שלא חוסכת בשאלות ומהווה אוזן קשבת לסיפוריה של גיטה. עם המטען הכבד חוזרת ויולט לביתה, לבעלה מנשה ולשחר בנה.

עטיפת הספר. עובד צור וחבריו לגרעין בפעילות של הנוער העובד והלומד במחנה עבודה בחולתה בשנות ה-60 (צילום: הוצאת דרור לנפש)

באחת משיחותיהם פונה ויולט לבעלה: "אתה יודע? אני חושבת שהעדויות במשפט של המנוול הזה מאוד חשובות, לא רק בשבילנו, אלא גם בשביל שחר והחברים שלו, זה לא רק בגלל מה שאני שומעת מגיטה. הארץ מלאה באנשים שבאו 'משם', כמו שגיטה אומרת. אתה שומע או שאני מדברת לעצמי?"

"אני לא בטוח שתאהבי את מה שאני חושב", עונה מנשה. "כולם מדברים על השואה שלהם. אני רק שוב מבקש ממך, תעזבי את שחר מהסיפור הזה… התכוונתי להגיד שבכל העדות היו קטסטרופות, לא רק באירופה – כל עדה והשואה שלה".

זרם העדויות הגדול מהמשפט שפתח סכר אצל רבים מהניצולים, הציף את השיח הישראלי, ושיחה מעין זו התנהלה בבתים רבים בישראל בזמן המשפט.

"חשוב לדיייק, כי אצל בני נוער הכול מתערבב"

"אני כל הזמן מקלל את הגרמנים", אומר צור. "גם כשאני סתם נחתך בחיתוך הסלט. זה טבוע בי כל כך עמוק, ההבנה והמשמעות של השואה. בילדותי זה היה כמעט בכל מקום, וזה חדר אלי עמוק".

עובד צור. "לבני נוער קשה לתפוס פרספקטיבה היסטורית" (צילום: גל סגל)

צור הוא מורה ומחנך, נשוי ואב לארבעה. הוא שימש מזכיר קיבוץ מלכיה בשתי קדנציות, וב-1997-1992 כיהן כמזכ"ל תנועת הנוער העובד והלומד. ב-1997 עבר צור לחינוך הישיר והיה מורה ומחנך בבית הספר בליך ברמת גן.

אתה מתאר באופן מדויק את האווירה של תל אביב של שנות ה-60. מה החשיבות של זה היום?
"לבני נוער קשה לתפוס פרספקטיבה היסטורית. מבחינתם, מה שהיה לפני שהם נולדו שייך כולו להיסטוריה. יציאת מצרים, השואה, הקמת המדינה, הכול מתערבב להם. קשה להם גם למקם אותי ואת המחנכים שלהם על רצף ההיסטוריה. היכולת לרדת לפרטים ולהתעכב עליהם חשובה".

עד כמה הספר הוא ביוגרפי?
"מאוד. הוא הביוגרפיה שלי ושל כל 'דור המדינה'. מובן ששיניתי פרטים, וישנו הסוף המטלטל שפותח תקופה חדשה בהיסטוריה של המדינה, אבל זה ממש הסיפור של הדור שלי, וגם קיבלתי תגובות רבות על הספר שמזדהות עם הדמויות הצעירות בו.

"גם הקשר המתואר של ויולט ושחר מאוד מאפיין את הקשר שלי עם אמי, שהיה מאוד פתוח ומאוד ליברלי לימים ההם וגם להיום. היינו יושבים שעות ומדברים, וכך גם קיבלתי דרכה את הסיפורים של ניצולי השואה שהיא עבדה איתם. לי לא היה קשר ישיר אליהם, זה הכול עבר אלי דרכה. במובן הזה הספר מדויק".

הספר "סברס פולני" יצא בהוצאת "דרור לנפש" וניתן לרכוש אותו באתר ההוצאה.