תוצאות הבחינות האחרונות ללשכת עורכי הדין הציגו שוב את התמונה שהייתה ברורה לרבים כבר שנים, בוגרי האוניברסיטאות עברו את הבחינה באחוזים גבוהים, בוגרי מכללות נכשלו רובם. הבחינה השנה נחשבה לקשה במיוחד ואחוז הנכשלים הכללי היה גבוהה מהרגיל, אך היחס בין המוסדות שבוגריהם עוברים את הבחינה באחוזים גבוהים, ואלו שמרבית בוגריהם נכשלים – נשמר גם הפעם.
המשמעות היא כי יש רבים שהשקיעו זמן, מאמץ, כסף ואנרגיה ולא יזכו לעבוד במקצוע אותו למדו כמה שנים. הבעיה הזו ברורה בלימודי המשפטים משום שבמקצוע זה יש בחינה של לשכת עורכי הדין. במוסדות אחרים יש אפשרות רק להעריך מה המצב, משום שהמל"ג לא עורכת בחינת תעסוקה של בוגרי מוסדות להשכלה גבוהה.
זו הזדמנות טובה להתחיל לדון באיכות ההוראה של המכללות אך גם באופן בו הן מגשימות את ייעודן – צמצום פערים בין מרכז לפריפריה. המכללות אפשרו ומאפשרות לרבים שלא מתקבלים לאוניברסיטאות לקבל השכלה גבוהה. זאת לשם צמצום פערים, כלומר הגדלת הניעות החברתית בישראל – ליחידים, לקבוצות אוכלוסייה ולחברה בכלל. דווקא משום כך, מוסד השכלה גבוהה שבוגריו באופן עקבי מתקשים להשתלב במקצוע אותו הם לומדים בו, נכשל במדד צמצום הפערים, ויש לשאול לגביו שאלות קשות.
שאלות אלו צריכות להישאל לגבי אופן תפקוד המוסד ובמקרים רבים גם לגבי עצם קיומו.
מצב ההשכלה הגבוהה בישראל של היום הוא בעייתי. ריבוי מכללות, הבנה כי לסטודנטים שלל אפשרויות, החדרת תפיסת "הסטודנט הוא הלקוח" וסקרי הוראה שטחיים מצד התאחדות הסטודנטים, גורמים לחנופה בלתי סבירה לסטודנט באשר הוא סטודנט ולקושי למרצים, מתרגלים ושאר אנשי הסגל להקפיד על רמה אקדמית גבוהה.
ירידת מספר הסטודנטים הנרשמים למוסדות האקדמיים בשנה זו, וירידה צפויה בכמה השנים הקרובות, מקצינות מגמות אלו של הקלה על הסטודנטים שהופכת לירידה ברמת ההוראה.
אפשר לתאר מערכת השכלה גבוהה בה יש הקפדה יתרה על רמת ההוראה, יחד עם הקפדה על הרמה האקדמית. אך בישראל של עשרים השנים האחרונות קיצוץ תקציבי אכזרי הביא לסגירת תקנים וצמצום פקולטות באוניברסיטאות. איומים מתמידים על המערכת, יחד עם כשלי ניהול הביאו לירידה מתמדת באיכות המחקר האקדמי – כך ישראל שהייתה לפני שנים לא רבות מדורגת הראשונה בעולם בפרסום מחקרים אקדמיים לנפש, ירדה למקום ה-13. זה מקום לא רע ביחס לעולם, אך מבטא מגמה שלילית ומדאיגה.
קיצוץ תקנים הביא לירידה בתקני המחקר, במקביל לירידה בביטחון התעסוקתי של המרצים וכלל הסגל האקדמי. כך האקדמאי הצעיר מוצא עצמו מלמד בכמה מקומות ללא ביטחון באף אחד מהם. ובביטחון לא מדובר בקביעות אקדמית, אשר שמורה באמת למתי מעט בימים אלו, אלא לביטחון שבכלל ימשיך ללמד בשנת הלימודים הבאה או אף בסמסטר הבא, או שהיקף עבודתו ישמר.
מרצים שאינם חוקרים הם מורים פחות טובים. לא משום שהם עצמם פחות טובים, אלא כי בהתרוצצות בין כמה מכללות אין להם אפשרות לחקור, ולכן הם לא יכולים להביא לתלמידיהם את החומר האקדמי המעודכן ביותר; בנוסף, מרצים המתקיימים במתח מתמיד שפוגע בעבודתם – כפי שמתח כזה פוגע ביכולותיו של כל עובד מאוים; הדבר מועצם במערכת שפונה אל חנופה לסטודנטים ומוכרת עצמה לקהל לקוחות, מתקשה כבר כמה שנים בהקפדה על סטנדרט אקדמי גבוהה.
כך שבמירוץ לקלוט סטודנטים למוסדות אקדמיים, ובהקלת תנאיהם, נוצרים בישראל בוגרי תארים שהשכלתם, ולכן יכולותיהם, פחותות. תהליך זה פוגע בכל המוסדות להשכלה גבוהה, אך בעיקר במכללות, ובעיקר במכללות מסוימות.
יש שלל דיונים על מצב ההכשרה המקצועית בישראל – דיון שפוסח על ההשכלה הגבוה. אך ההשכלה הגבוהה, ודאי שבמכללות, היא גם סוג של הכשרה מקצועית. ולכן עליה להיות ברמה נאותה.
יש מי שטוענים כי ההשכלה קיימת לצורך קידום האדם עצמו והאינטלקט האישי והכללי. זו עמדה ראויה, ובמקרה זה רמת ההשכלה שהיחיד מקבל צריכה להיות גבוהה עוד יותר משום שהיא קיימת לשם עצמה.
המסקנה צריכה להיות ברורה: מוסד אקדמי שלא מעניק לבוגריו השכלה ברמה נאותה, לא יכולה להיות לו זכות קיום. ממילא בישראל של היום יש כמות בוגרי תארים אדירה, אך רמה אקדמית לא גבוהה ביותר מדי מוסדות. כך שתואר ראשון ואף שני לא מבטיחים יתרון משמעותי בשוק העבודה.
סגירת המכללות שאינן עומדות ברמה המספקת לא תהיה פגיעה בסטודנטים, אלא תבטיח כי הבאים ללמוד בהם לא יכלו את זמנם, מרצם וכספם על השכלה ברמה נמוכה וכך על עתיד תעסוקתי מפוקפק.
עמיר סגל הוא מנכ"ל עמותת 'עובדים'