רחובות העיר אדנה היו ריקים מתושבים הבוקר (רביעי). לעומתם, שדה התעופה היה מלא באנשים שבדרכם למרכז האזור שנפגע ברעידת האדמה, ובמטיילים שסחבו איתם חבילות מים, מנות קרב ושקי שינה.
בוראן ארדה סטין, מתנדב בסהר האדום הטורקי מהעיר איסמט, חיכה ביחד עם שני מתנדבים נוספים בתור ארוך למוניות, בתקווה להגיע לעיר אנטפ, שם קיים צורך בעזרה לפי הדיווחים. "אנחנו באים להציל חיים," אמר סטין.
העיר אדנה על רקע פסגות הרים מושלגות (צילום: אוריאל לוי)
אדנה היא עיר חקלאית ותעשייתית שנמצאת למרגלות הרי הטאורוס, 180 קילומטרים ממרכז הרעש. באדנה לא נהרסו מבנים, אך בתי הספר נסגרו לשבוע הקרוב מחשש לרעידות נוספות. השבוע, לראשונה בחורף הזה, ירד באזור שלג. עם זאת, אין כרגע מחסור במזון, והסופרמרקטים מלאים במצרכים.
כותרת בעיתון הכריזה על "מאה איומה" ביחס להתרחשותם של שתי רעידות הרסניות תוך יממה ולרעידות הקודמות בשנים עברו, כותרת אחרת זעקה על הריסתם של מבני ממשלה גדולים וחדשים שכנראה לא נבנו לפי התקנות.
בפונדק דרכים על הכביש שיוצא מזרחה מאדנה, משפחה שלמה שמנהלת מאפיית בורקסים. את היוגורט הם מערבבים בסיר גדול באמצעות מברגה, את הבצק מרדדים, מניחים על הטאבון ומגלגלים עם מילוי שמנת ועשבי תיבול. ארוחה לשלושה, שכוללת בורקסים, יוגורט ותה עולה כאן 200 לירות טורקיות שהן 36 שקלים. הם מספרים שמספר אנשים הגיעו בוכים לפונדק אחרי שניסו להיכנס לאזור מוכה האסון כדי לחפש את בני משפחותיהם, וסורבו להיכנס. יש מחסומים צבאיים, לטענתם.
תושב אדנה שישב בפונדק בכה כשסיפר על מראות שראה בחדשות: צעיר אילם שמת מתחת להריסות כי לא הצליח לתקשר עם כוחות חילוץ, ופעוטה שנותרה ללא הורים.
אימראי גוזל הוא מהנדס תוכנה מאנטליה שבטורקיה, אך התחביב שלו, איתור ומיפוי של מערות חדשות, מעניק לו כישורים של זחילה בחללים צפופים ששימושיים למשימות חילוץ. בזמנו הפנוי, גוזל מרכז את פדרציית חילוץ המערות הטורקית, איגוד של כ-300 חוקרי מערות חובבים. ביום רביעי בבוקר הוא טס מאנטליה לאדנה יחד עם טורגאי גונוללאן, סיסמולוג ימי, ועם בושרה קרטאי אגא, דוקטורנטית למדעי הגרעין. הם הגיעו כדי להקים בסיס למחלצים בעיר איסקנדרון, משם יפקדו על משימות חילוץ באזור.
לקבוצה ניסיון רב במשימות חילוץ. בנוסף למשימות שיגרה בחילוץ ממערות, שפדרציית המערנים היא הגוף היחיד שמבצע אותן במדינה, הפדרציה פעלה ברעידות האדמה בדוגובייזיט ב,1994 באיסטנבול ב1999 ובאיזמיר ב2020.
"עברו כבר יומיים ואני מעריך שרוב הלכודים כבר מתו", אומר גוזל. הוא מודאג מהקצב האיטי של מבצע החילוץ ומהזמן הרב – 20 שעות – שלקח ליחידות החילוץ הראשונות להגיע ללכודים. עם זאת, הוא אומר שהם עדיין מקבלים הרבה קריאות לחילוץ מהשטח. "פעם היינו צריכים לאתר לכודים לפי הקולות, אבל היום אנשים יכולים לשלוח קריאות בנייד וזה מייעל את העבודה".
