"והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח" (תהילים א')

במבצע משולב של הסתדרות עובדי המדינה, חילקו מנהלי החטיבות ומזכירי האיגוד במרחבי ההסתדרות אלפי שתילי תבלין לעובדי המדינה ברחבי הארץ. המבצע, שנקרא 'צומחים יחד', יצא לדרך ימים ספורים לפני ט"ו בשבט והסתיים ביום החג עצמו, בו חולקו אלפי השתילים לעובדי המדינה ב-12 מרחבים שונים, מטבריה ועד באר שבע.

החלטנו לצאת למבצע כחלק מהלך הרוח באיגוד, בו אנו שמים את העובד במרכז ופועלים ככל הניתן על מנת להגיע לעובד בקצה.

עובדי מדינה רבים קיבלו את העציצים בשמחה עם כניסתם ליום העבודה, והתגובות היו מדהימות. עובד שנכנס בשמחה למקום העבודה אחרי שקיבל עציץ מנציג הסתדרות עובדי המדינה בשיתוף עם הוועד, הוא עובד שמרגיש שמתייחסים אליו, שרואים אותו, ורוצים בהצלחתו וברווחתו.

ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, הוא יום מיוחד במסורת היהודית. אחרי חורבן בית המקדש, וכאשר רוב עם ישראל לא דר עוד בארצו, הפך ט"ו בשבט ליום המציין את הקשר לארץ ישראל. אכילת פירות הייתה דרך להתקשר אל הארץ, אל טעמיה ומרקמיה. יהודים בתפוצות השתדלו לאכול מפירות ארץ ישראל ביום הזה, ולהביע את געגועיהם וכמיהתם לארץ.

פיוטים מיוחדים נכתבו בארץ ישראל לכבוד ט"ו בשבט, והם מלמדים על הרצון להקנות לראש השנה לאילנות אופי חגיגי ולציינו בתפילה. ביטוי לרחשי הדורות נתנה נעמי שמר בשירהּ 'פירות חמישה-עשר', הידוע יותר בשם 'שלג על עירי', שבו אישה השרויה בעיר מושלגת מתארת את געגועיה לאהובה שיצא למסע אל ארץ ישראל, אל "ארצות החום". השיר מבטא את המרחק המוחשי של יהודי התפוצות מארץ ישראל, ואת תשוקתם לחוש את טעמה באמצעות אכילת פירותיה – "ובתוך הפרי כל געגועי". בשיר מצוינים התמר, התאנה ותפוח הזהב, הלוא הוא התפוז הארץ ישראלי המפורסם.

אופי החג השתנה במרוצת השנים. בראשית הציונות, כשהחלה חזרה של היהודים לארץ ישראל, ניתבו המורים והמורות את ט"ו בשבט להיות חג הנטיעה והפרחת השממה. באמצעותו ביקשו לנטוע את עצמם באדמתם. לא עוד לריחוף חסר שורשים, כמו תמונת היהודי הנודד של מארק שאגאל, הגם שתמונה זו נקראה על שם צמח ידוע. לאחר יוזמות מקומיות, בשנת 1908 הכריזה הסתדרות המורים על ט"ו בשבת כחג נטיעות, דבר שהלך והתמסד.

במרוצת השנים קיבל החג סממנים בינלאומיים, כאשר הפך מחג לאומי לחג אקולוגי שקורא לתיקון עולם. החל בשנות השבעים של המאה הקודמת, החלו אנשי איכות הסביבה להזהיר מפני הסכנות הכרוכות בניצול כוחני והרסני של הטבע. יהודים השתמשו בשפה יהודית כדי לעורר את המחויבות לטבע, וסדרי ט"ו בשבט רבים החלו לשאת אופי אקולוגי.

יום חמישה-עשר בחודש שבט, מועד בלוח השנה העברי שבמקורו עסק בהֵיבטים טכניים של מסים ומעשרות, נטען במשמעויות דתיות, ולבש ופשט צורה שוב ושוב לאורך הדורות. פירוש אחד של ט"ו בשבט אינו סותר את משנהו, התובנות תורמות זו לזו ומעשירות את החג. ט"ו בשבט הוא דוגמה ליצירתיות דתית ולחדשנות טקסית הנבנית לאורך הדורות, נדבך על גבי נדבך.

ערכי החג ומסריו מתאימים מאוד לאופי הסתדרות עובדי המדינה: התחדשות לצד מסורת; חשיבה מחוץ לקופסה לצד שמירה על הקיים; והשקפה חיובית על הכנסת טכנולוגיות לצד חיזוק המקום של העובדת והעובד, בשילוב ערכים אקולוגיים ושמירה על הסביבה.

חג שמח!