אוהל מספר 8, בלוק A, בעיר האוהלים שפתח ארגון החילוץ הממשלתי הטורקי (AFAD) באוניברסיטת איסקנדרון. 97 אלף אוהלים כאלה הוקמו ברחבי טורקיה בימים האחרונים. באוהל מתגורר יאסין נסול (24) עם שני הוריו. נסול הוא בן הזקונים במשפחה, והוא עזב את הבית לפני שלוש שנים. הוא לומד הנדסת מכונות באוניברסיטת גזיאנטפ (כ-200 ק"מ מזרחה לאיסקנדרון) וביום שני לפנות בוקר, כשהאדמה רעדה, הוא ישן בבית הוריו.
נסול דובר אנגלית משובשת. "אנחנו כאן עכשיו. באנו לכאן אחרי רעידת האדמה כי פחדנו להישאר בבית. תודה לאל, אף אחד במשפחתנו לא נפצע. הגענו לכאן כי אמרו לנו שיש פה אוהלים. בואו תיכנסו לאוהל, תראו איך אנחנו חיים".
הוריו מתביישים בהתחלה, אך כשהם רואים את הפתיחות של בנם, נפתח לבם. אימו מציעה אוכל, אביו מסמן בידיו ואומר בטורקית: "בואו, שבו". השלושה מתגוררים באוהל מרובע – 3 מטרים אורכו ו-2 מטרים רוחבו. באוהל שטיח, מזרנים, כריות ובקבוקי מים. "יש פה מתנדבים שמבשלים לנו. בארוחת הצהריים היה כבש, פסטה ברוטב עגבניות ומרק. יש פה סיוע רפואי. חוץ מזה לא עושים כלום. ממתינים".
אימו ערבייה ואביו טורקי. סבא רבא של אמא היה אזרח רפובליקת האטיי, שפרשה מסוריה הצרפתית של 1938 וסופחה לטורקיה כשנה לאחר מכן. עד היום אוכלוסייתה של נפת האטיי מורכבת ברובה מטורקים, ערבים ובני תערובת.
אנחנו שואלים את נסול אם הוא יכול להראות לנו את ביתו בעיר. הוא נראה מבוהל מהרעיון. רק אחרי שאנחנו ממשיכים הלאה לראיין משפחת פליטים נוספת, נסול ניגש אלינו: "קאם, קאם". הוא לוקח אותנו למכונית רנו קליאו ישנה שחונה לא רחוק מהאוהל. המכונית מלאה בתיקים ובציוד – כל מה שמשפחת נסול הוציאה מהבית ולא רצתה להשאיר באוהל הפרוץ. הוא מזיז כמה תיקים כדי לפנות לנו מקום.
תוכל לספר לנו מה קרה בזמן רעידת האדמה?
"אני לא זוכר כלום".
ביקרת כבר בבית מאז?
"לא. זה מסוכן. אראה לכם את הבית מבחוץ. אסור להיכנס".
"הבזאר קאפוט. לא נותר ממנו כלום"
איסקנדרון נבנתה על ידי אלכסנדר מוקדון ב-333 לפנה"ס דרומית לזירת ניצחונו בקרב איסוס נגד המלך הפרסי דריווש השלישי. זו עיר נמל אסטרטגית, שיושבת בלבו של המפרץ בפינה הצפון-מזרחית של הים התיכון. בסרט השלישי של אינדיאנה ג'ונס ("אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון", 1989) יוצא ג'ונס מאיסקנדרון לחפש את הגביע הקדוש. בזכות הנמל ותעשיית הברזל שבסביבתה, הפכה העיר לבירתה הכלכלית של נפת האטיי וחיים בה כרבע מיליון תושבים.
עם רעש האדמה, החלה שריפת ענק של מכולות בנמל איסקנדרון. עמוד עשן שחור מתנשא מעל העיר. מטוסים ומסוקי כיבוי טסים מעל הנמל בגובה נמוך ומנסים לכבות את האש ללא הצלחה כבר קרוב לשבוע. גורמים רשמיים בטורקיה סבורים שתזוזת המכולות והחיכוך שלהן זו בזו הביאו להצתה של כותנה וסחורות דליקות נוספות בתוך המכולות, אך מדגישים כי זוהי רק השערה ולא ממצאי חקירה.
במתחם האוניברסיטה של איסקנדרון הוקמה עיר אוהלים שמשלבת 'שכונות' של ארגוני חילוץ שונים, צבאיים, ממשלתיים, ובלתי-ממשלתיים, ושכונות של עקורים. משפחתו של נסול היא רק אחת מני רבות שבחרו לעבור לגור באוהל לא משום שהבית נהרס, אלא מתוך הטראומה.
העשן הסמיך מלמעלה ופסולת הבניין שמפוזרת על הכבישים לא מפריעות לנסול לנהוג. ביציאה ממתחם האוניברסיטה הוא מצביע על גג גדול שהתמוטט. "לפני חודש אחי התחתן פה. זה היה אולם חתונות מפואר.
"חצי מבית החולים שלנו התמוטט וחצי נשאר. הבזאר קאפוט. לא נותר ממנו כלום". נסול נוסע לאט. הכבישים מלאים באבנים, ברזלים וגושי בטון. רעש מחריש אוזניים של סירנות ללא הפסקה. רבע מיליון תושבים בפוסט-טראומה הולכים מפה לשם, משם לפה, ועוד אלפים שהגיעו לעזור: צוותי חילוץ של הרשויות, משטרה, צבא, מתנדבים, עיתונאים – הרבה בלאגן. עיר באנרכיה.
לצד הכביש שורה של רבי קומות. בין כל שניים-שלושה בניינים יש תל של בטון. רעידת האדמה לא הפילה את כל המבנים באיסקנדרון, גם לא את רובם. בניינים התמוטטו באקראיות גמורה, לפי חוקיות שרק אלוהי רעידות האדמה מכירים. נסול מצביע על אחד התלים האלה ואומר: "כאן נהרג המורה שלי. בניין של 10 קומות".
המסע לביתו של נסול נמשך, ועובר דרך המסגד הראשי של העיר שצריחו קטום, כנסייה אורתודוקסית בת 200 שנים שהתקלפה כמו תפוז, ועשרות חנויות שבורות שחלקן גם נבזזו. קשה להבין מה קרה מתי. מה התמוטט ברעש הראשון ומה בשני. אם חלונות הראווה נופצו ברעידת האדמה, או אולי נבזזו לאחריה.
נסול לא יודע, וטוען שאין אלימות ואין גניבות בטורקיה, כי כולם מאוחדים. אבל מרואיינים אחרים מספרים לנו על הגניבות והביזה. ראינו גם בעינינו איך מתפתחות תגרות בתורים לחלוקת המזון או בפתח חנות שמישהו כנראה ניסה לבזוז. עשרות ניידות המשטרה שמסתובבות בעיר לא מספיקות כדי להחזיר לתושבים את תחושת הביטחון.
עוברים בבזאר, בין החנויות ההרוסות. נסול מצביע על אחת מהן ואומר: "כאן קניתי את הנעליים". השטח כולו רטוב. נסול מסביר שהים חדר כ-200 מטר לתוך העיר. "זה לא היה צונאמי. המים היו נמוכים. אבל הכול נרטב".
בצד השני של הרחוב צינור חתוך קולח מים. יוצאים ממנו עשרות ליטרים בדקה בזרם עבה וחזק. נוצר ממנו נחל בלב העיר. נראה שזה ככה כבר ארבעה ימים, מאז הרעש. אין מי שיתקן. קשה להבין אם כל המים ששטפו את הבזאר באו מהים או מפיצוצים בצינורות.
הבית של נסול מצוי בשכונת עוני צפופה שנראית כמו קסבה פלסטינית. ברחוב ילדים משחקים כדורגל על דרך עפר, והשכנים שמחים לראות את נסול ומברכים אותו. הוא לוקח אותנו לגג ביתו דרך גרם מדרגות חיצוני. "לכאן נמלטנו. החזקנו ידיים במעגל, ההורים, שני אחים ואני, ויצאנו יחד לאט מהבית". הבעות פניו מראות שהוא משחזר רגע טראומטי. "האדמה רעדה, לא ידענו מה לעשות. פחדנו. מסביב כולם צרחו. אללה הוא אכבר! אללה הוא אכבר! המסגד התפוצץ. זה היה רעש עצום. כמו פצצה".
נסול מדבר בכאב, ומסביבו החיים נמשכים כאילו הכול כרגיל. הילדים משחקים כדורגל, השכנים יושבים במרפסות, מעשנים נרגילה, מפצחים גרעינים. אנחנו פונים לחזור למכונית, אבל נסול מחליט לפתע להיכנס לתוך הבית. הוא שולף מפתח קטן ופותח את הדלת. דירה קטנה. שני חדרים. ספות, שמיכות ומזרנים על הרצפה. הוא נכנס לחדר השינה, מצביע על המזרנים ומספר מי ישן על כל אחד מהם: "כאן אבא, כאן אמא, כאן אחי הגדול. אחותי ואני התכרבלנו יחד על הרצפה. ישנו כולנו בחדר הזה כי יש חימום", הוא אומר ומצביע על המזגן.
הבית שלם. אין סדקים בקירות. זה בית ישן ובלוי, אך נסול אומר שכך היה גם לפני כן. האורות נותרו דולקים, וכעת הוא מכבה אותם. הוא מוריד סיר מים מרדיאטור, תולה מעילים על קולב, מנסה לסדר קצת את הבלגן שנותר כך מאז אותו רגע איום.
"אמא שלי הייתה ערה כשזה קרה", הוא נזכר, "היא העירה אותנו. צעקה: 'קומו קומו'. אחזנו ידיים כבר בתוך הבית ויצאנו יחד. בדרך כלל לוקח רק כמה שניות לצאת מהבית לגג. זה מרחק של 4-3 מטרים, אבל מכיוון שהכול זז זה לקח לנו בערך דקה. יצאנו יחד".
בדרך חזרה למכונית, כמה שכנים באים לחבק את נסול. ילד אחד מקולח ולבוש בבגדים חדשים נפרד ממנו בהתרגשות רבה. "הוא נוסע לדודים שלו באיזמיר", אומר נסול, שמתקשה להסתיר את חיבתו לילד. "אני לא יודע מתי הוא יחזור, אם בכלל".