השיא הישראלי החדש במרתון, שנקבע אתמול (ראשון) על ידי גשאו איילה, לא צריך להפתיע אף אחד. השיא הזה הוא חלק מתהליך שיפור ארוך ועקבי של ענף המרתון בישראל. ריצה היא אומנם ספורט אישי אבל התהליך, שעובר התחום הזה בישראל, הוא לאומי.
ההצלחה אתמול היא חלק משרשרת הצלחות במרתון, כשהשיא היה בקיץ האחרון, כשהנבחרת הישראלית חזרה מאליפות אירופה עם מדליית זהב קבוצתית. את האליפות עצמה סיים מאורו טפרי במקום השני וגשאו איילה, רק במרתון השני שלו, סיים במקום השלישי ואותת לכולם, שכדאי לקחת אותו בחשבון.
***
לפני 20 שנים היילה סטאין החזיק בשיאי ישראל בריצה למרחק של 10 ק"מ, 20 ק"מ, 30 ק"מ ומרתון. האתלט, שייצג את ישראל במשחקים האולימפיים באתונה 2004 ובבייג'ין 2008, היה שייך לדור הראשון של הרצים, שעלו לישראל מאתיופיה, יחד עם זוהר זימרו, יוסף גזאצ'ו, אסף בימרו ורצים מוכשרים נוספים.
ב-26 באוקטובר 2003 סטאין קבע שיאי ישראלי חדש במרתון, כשעצר את השעון על 2:14:21 שעות במרתון ונציה. סטאין קיצץ 31 שניות משיאו של אסף בימרו, שנקבע רק חודשיים קודם לכן. השיא של סטאין נותר בלתי שביר במשך 15 שנה, עד שהגיעה שנת 2018.
ב-2018 מאורו טפרי, הכוכב החדש של הריצה למרחקים ארוכים בישראל, שבר את שיאו של סטאין ביותר מדקה. מאז נשבר שיא ישראל במרתון תשע פעמים. שלושה רצים אחראים לגילוח השיא: מאורו טפרי, גירמה אמרה וגשאו איילה. מתוצאה של 2:14:21 שעות הצליחו הרצים הישראלים לקצץ כמעט 9 דקות ולהעמיד את השיא החדש על 2:05:33 שעות.
כדי לקבל את הפרופורציות אציין ששיא העולם ב-2003 היה 2:04:55 שעות ומאז הוא קוצץ ב- 3:46 דקות ועומד כיום על 2:01:09 שעות. הפער בינינו לבין העולם ב- 2003 היה כמעט 10 דקות והפער בינינו לבין העולם היום הוא 4:24 דקות.
***
שיפור השיא הוא לא הנתון היחיד שמעיד על ההתקדמות של רצי המרתון הישראלים. מה שיותר מרשים, שלא מדובר ברץ בודד או בהישג חד פעמי אלא בעומק רצים, שלא הכרנו בעבר. נכון לעכשיו יש בישראל שמונה מרתוניסטים, שהשיגו תוצאה מהירה מ-2:10 שעות במרתון. חמישה מהם כבר רצו מהר מ- 2:08 שעות. למרות שבסופו של דבר ריצה זה ספורט אישי, הפריחה של רצי המרתון מעידה לא רק על הצלחה אישית אלא על הצלחה קבוצתית. אז מה השתנה פה ב-20 השנים האחרונות?
בהסתכלות לאחור אפשר לציין שלושה גורמים אפשריים לפריחה של המרתון בישראל בשנים האחרונות: הגורם הראשון הוא הפופולריות של הריצה בישראל. ב-2003 היה בישראל רק מרתון אחד (מרתון טבריה). מועדון רצי המרתון היה מצומצם. רצי המרתון נחשבו ל"משוגעים", שקמים ממש מוקדם ורצים ממש הרבה והריצה החובבנית לא הייתה כל כך פופולרית. בעשרים השנים האחרונות הריצה הפכה לאחד מענפי ספורט הפופולאריים בישראל.
השנה צפויים להתקיים חמישה מרתונים ברמה בינלאומית עם אלפי משתתפים. מכיוון שהמרתון הפך פופולארי אז גם רצי העלית מתחילים לקבל את הכבוד שמגיע להם. הם לא סתם משוגעים שרצים 42.2 ק"מ אלא הם גיבורי קהילת הריצה בישראל. רצי העלית הישראלים מכירים אחד את השני, מתאמנים יחד, מתחרים ודוחפים אחת את השני לשיאים חדשים. מאורו טפרי בירך את גשאו איילה מיד אחרי שבירת השיא ואני מניח שהוא כבר מתכנן בראשו היכן הוא ישבור שוב את השיא ויחזיר אותו לעצמו. יש תחרות והיא תחרות בריאה מאוד.
***
גורם נוסף שתורם להצלחה של המרתוניסיטים הישראלים הוא המאמנים שלהם. הדור הראשון של הרצים האתיופים בישראל מגדל כיום את הדור השני. יוסף גזאצ'ו וזוהר זימרו היו בעצמם רצים מעולים והם יודעים מה דרוש כדי להגיע לרמות הבאות של המרתון ומה הרצים שלהם צריכים כדי להצליח. הם יודעים, כי הם חווה זאת על עצמם, הם למדו מהטעויות של עצמם ועושים את התיקון באמצעות הרצים שאותם הם מאמנים.
הגורם השלישי הוא התמיכה והתשתית של הועד האולימפי הישראלי, שהבין את הפוטנציאל שיש לישראל במרתון. כיום, הרצים מקבלים מעטפת מקצועית שכוללת בדיקות מקיפות, יעוץ תזונתי ומעקב צמוד. הועד האולימפי זיהה את הפוטנציאל, התחיל להשקיע והרצים מתחילים לקצור את הפירות.
כמובן, וכמעט מיותר לכתוב זאת, אבל שלושת הגורמים שציינתי הם חיצוניים ובלי הרצים עצמם הם לא שווים כלום. יש כיום בישראל מעל עשרה רצי מרתון ברמה גבוהה מאוד. הם רצים מוכשרים, שאוהבים לעבוד קשה. הם רצים בין 150 ל-200 ק"מ בשבוע. הם עושים זאת בצניעות והרחק מעיני המצלמות והתקשורת. לא תמיד הם זוכים לכבוד שלו הם ראויים, אבל אם הם ימשכו לאתגר אחד את השני וימשכו במגמת השיפור שלהם, אף אחד כבר לא יוכל להתעלם מהם.
