הביקורת על 'ההפיכה המשטרית' שמקדמת הממשלה החדשה מדהימה בעיני. לפתע פונים רבים ללמד על חשיבותו של בג"צ עבור קבוצות חלשות בחברה. לא פחות חשוב, לפתע נקראות אותן קבוצות למאבק משותף כנגד אותה הפיכה.
הביטוי המעניין ביותר היה בסדרת מאמרים שפורסמו לאחרונה בעיתון 'הארץ', בהם כותבים שונים מדגישים את האיום של הרפורמות החוקיות שמובילה הקואליציה על זכויות העובדים.
הכותבים, שחלקם ידועים בסלידתם מארגוני העובדים בישראל, קוראים לארגוני העובדים ובראשם להסתדרות הכללית להצטרף ואף להוביל את המאבק החברתי ב"הפיכה", ומציינים שהפגיעה בעצמאות הרשות השופטת צפויה לפגוע באופן משמעותי גם בארגוני העובדים ובזכות השביתה הנתונה להם.
יש שיגידו – קריאה מתבקשת. שהרי ארגוני העובדים הם במקרים רבים חוד החנית במאבק החברתי והפוליטי למען דמוקרטיה, המבוססת על עקרונות השוויון, החירות והאחווה. זו תפנית משמחת בקו המערכתי של עיתון 'הארץ', שמדגיש לפתע את חשיבותם החברתית ואת נחיצות כוחם של ארגוני העובדים.
אף על פי כן, הניתוח המוצע והקריאה לארגוני העובדים מתעלמת מהמציאות.
מעטים בחרו למחות נגד ההתערבות השיפוטית בזכות השביתה
הרשות השופטת בישראל פועלת מזה שנים לשחוק את כוחם של ארגוני העובדים, ולמנוע מהם לקחת חלק במאבק הדמוקרטי. למעשה, מזה עשורים שבתי המשפט, הן בתי הדין לעבודה והן בית המשפט העליון, מגבילים באופן קיצוני את זכות השביתה.
כבר בשנות השמונים הם אסרו על מה שהגדירו (באופן עצמאי) "שביתה פוליטית", כמאבקים המכוונים נגד המדינה כריבון; והגבילו באופן קיצוני את יכולתם של ארגוני עובדים להיאבק למען זכויותיהם של החלשים ביותר בחברה, כמה שהגדירו (גם כן, ללא ביסוס חוקי ראוי) "שביתה מעין-פוליטית". בשנים האחרונות ניתן לראות את בתי המשפט מטילים מגבלות גם על "השביתה הכלכלית" – הפשוטה, הבסיסית – שתכליתה לקדם זכויות עובדים, בכל מיני עילות (דוגמת "עילת המידתיות").
בנקודה זו ראוי לשאול, מה פתאום נזכר הציבור הליברלי בארגוני העובדים ומעניק להם את הבכורה במאבק למען הדמוקרטיה? איפה היה הציבור הליברלי כאשר בתי המשפט מנעו מעובדי נמלי הים להיאבק כנגד "ההפיכה" שהוביל שר התחבורה (בדמות הקמת נמלי ים פרטיים על הראש של העובדים)? ואולי חשוב מכך – איפה היה הציבור כאשר בית המשפט כרסם ביכולת של ארגוני העובדים להיאבק נגד הלנת השכר של עובדי הרשויות המקומיות, או למען שיפור בתנאי העבודה של עובדי הקבלן, וכנגד עוולותיה של ההעסקה העקיפה?
הציבור הליברלי כמעט ולא היה שם.
למעשה, מעטים בחרו למחות נגד ההתערבות השיפוטית הגוברת בזכות היסוד של השביתה, וכנגד ההחלשה של ארגוני העובדים בישראל. באופן דומה, הציבור ברובו עצם את עיניו גם כאשר בתי המשפט העדיפו את זכויות הקניין הפרטי של המעטים על פני זכויות חברתיות-כלכליות של קבוצות חלשות אחרות, דוגמת המזרחים או הפלסטינים.
הרפורמות רעות, אבל קידוש המצב הקיים הוא שמרנות בעייתית
בנקודה זו חשוב לציין, הרפורמות שמובילה הקואליציה הן רעות. אפילו רעות מאוד. אולם ההתעלמות מהבעייתיות שבפעילותה של הרשות השופטת בישראל או קידוש המצב הקיים מבטאים שמרנות בעייתית ומעקרים את הביקורת החשובה והפרוגרסיבית (כן, גם כלפי מערכת המשפט "הקדושה"). ראוי להזכיר כאן את דבריו של הפנתר השחור סעדיה מרציאנו עליו השלום – "או שהעוגה לכולם, או שלא תהיה עוגה" – כהצעה לכלל מנחה במאבק למען הדמוקרטיה בישראל.
הקריאה לארגוני העובדים (ולקבוצות חברתיות אחרות) להצטרף ואף להוביל את המאבק למען הדמוקרטיה בישראל היא חשובה, וצריכה להדהד בקול גדול במהלך המחאה הציבורית, כסימון לסולידאריות מחודשת בחברה בישראל. אבל היא חייבת להדהד בקול גדול עוד יותר אחרי המחאה הזו, כאשר ארגוני העובדים ימשיכו להוביל מאבק דמוקרטי למען זכויות העובדים, וכאשר קבוצות אחרות בחברה ידרשו צדק חלוקתי, כסימן לסולידאריות שאינה חד-כיוונית. חשוב מכך, קריאה זו צריכה להדהד בקול גדול גם כאשר נבוא לתקן בצורה טובה יותר את הצריך תיקון בפוליטיקה שלנו, בין הירדן לים.
***
ד"ר אסף בונדי הוא עמית מחקר בכיר באוניברסיטת חיפה, וראש תחום יחסי עבודה בפורום ארלוזורוב
