השעה רבע לאחת-עשרה בלילה, הרחובות ריקים והחנויות כבר סגורות מזמן. הילדים שהתאמנו בחצי ממגרש הכדורגל כבר הלכו, גם קבוצת הגברים ששיחקו רוגבי התקפלו למכוניות ונסעו. בשקט המוחלט שעוטף את תל מונד, על חצי המגרש המרוחק, נשארה רק חבורה קטנה ומגובשת של נשים שממשיכות את שגרת האימונים שלהן לקראת טורניר הרוגבי הבא. 

האימון הגיע לסיומו והשחקניות, ביחד עם המאמנת מיכל טרבולוס, מכניסות את הציוד לחדר הקטן שנמצא בקצה המגרש. "זאת ממש תרפיה פה וזה בעיקר לנפש", אומרת נעה טולדו, אחת משחקניות הקבוצה, כאשר אנחנו יושבים לראיון בקור המקפיא. "זאת גם קבוצה של פוסט טראומה, כי לכל אחת פה היו משברים בספורט וכולן פה באות למשהו שהוא לא ספורט תובעני. זה בשמונה וחצי בערב, אחרי שכבר גמורים ולכיף, זה מה שמייחד את הקבוצה ומה שמחזיק אותנו".

פרק ספורטיבי אחד נגמר ופרק ספורטיבי אחר נפתח

קבוצת 'הדרים', התוספת החדשה לליגת הנשים ברוגבי, היא פסיפס מיוחד של ספורטאיות עבר מענפים אחרים, שהתחרו וייצגו את ישראל ברמות הכי גבוהות, בג'ודו, אתלטיקה, הרמת משקולות וטאקוונדו.

השם המוכר לחובבי הספורט הוא גילי כהן, שייצגה את ישראל פעמיים במשחקים האולימפיים (בריו 2016 ובטוקיו 2020). ספורטאית מעוטרת שזכתה במדליית ארד באליפות אירופה ב-2014 ומדליית כסף בגראנד סלאם בתל אביב ב-2021. לאחר אולימפיאדת טוקיו הודיעה על סיומו של פרק הג'ודו בחייה. פרק ספורטיבי אחד נגמר ופרק ספורטיבי אחר נפתח.

גילי כהן (מימין) באולימפיאדת טוקיו. "זאת פעם ראשונה שאני עושה ספורט לשם הכיף" (צילום: AP Photo/Vincent Thian)

כהן (31), הגיעה לענף הרוגבי בזכות חברתה לנבחרת הג'ודו ירדן מאירסון. "היא פרשה קצת לפני והיא סיפרה לי שהיא הצטרפה לרוגבי", מספרת כהן. "ידעתי שאחרי הג'ודו אני ארצה לשמור על מסגרת ספורט כלשהי. היא אמרה שזה כיף וזה יתאים לי. הגענו למועדון ומבחינתי זה היה משהו אחר".

מה הכוונה משהו אחר?
"זאת פעם ראשונה שאני עושה ספורט לשם הכיף. לא שבג'ודו לא היה כיף, לא שלא נהניתי מהאימונים או שלא נהניתי מהיום יום שלי, חייתי את החלום כשהייתי ג'ודאית. אבל אין מה לעשות אלו היו חיים מאוד תובעניים ולחוצים, לא פשוטים או קלים. ופה זה לבוא ולעשות ספורט במסגרת פנאי. זה משהו אחר, זאת קבוצה. ג'ודו זה ענף קרב. אפילו בטרמינולוגיה אפשר לראות את ההבדלים. אני חושבת שיש משהו מיוחד ברוגבי הדרים, באווירה. באתי, זה ישר זרם והיה כיף".

ירדן מאירסון (29) עם קריירה ארוכה בענף הג'ודו, בעלת שלל מדליות בתחרויות בגרנד פרי ובסבב האירופאי, הייתה הראשונה להצטרף למועדון. היא הגיעה בעקבות בקשה לעזור ללמד את קבוצת הילדים איך ליפול לא להיפצע. "היה פה משהו שקסם לי בטירוף, לא שיחקתי, פשוט באתי העברתי פה שעה על הדשא", היא מספרת. "זה היה לי ברור כאשר אני אפרוש, אבוא לשחק רוגבי".

במשך שנה וחצי התאמנה מאירסון לבד עם קבוצת הגברים של המועדון. "זה לא הפריע לי, כי כל הילדות שלי התאמנתי לבד עם הבנים עד שהצטרפתי לנבחרת הנשים בג'ודו. היה פשוט כיף, אווירה טובה, אנשים טובים. יש פה משהו מיוחד, באוויר במועדון, את ישר מרגישה כמו משפחה".

ירדן מאירסון. "יש פה משהו מיוחד, את מרגישה ישר כמו משפחה" (צילום: גלעד קוולרצ'יק)

"אחרי הפרישה יש מין חלל כזה נורא גדול, שאת מחפשת איך למלא אותו בדברים שאת אוהבת", ממשיכה מאירסון. "חיכינו שגילי תפרוש ואחרי שהיא פרשה התחלנו לעבוד מאוד קשה שתהיה פה קבוצת נשים. זה נותן עוד איזה מימד נורא יפה שאנחנו הקמנו את הקבוצה הזאת מאפס. לפני כמה חודשים לא היה פה כלום, עכשיו יש פה את הקבוצה הזאת. בשבילנו זה לעשות משהו חדש, משהו שלנו. זאת תחושה מאוד כיפית".

את קבוצת הנשים של המועדון הקימו כהן ומאירסון ביחד עם מאמן קבוצת הילדים שחר רייכר, שבתו משחקת עם הקבוצה הבוגרת. רייכר הביא איתו את שתי בנותיו ובנו לקבוצת הילדים וברגע שהבין שלבת הגדולה שלו לא תהיה מסגרת הוא החל לנסות להקים קבוצת נשים.

קבוצת הרוגבי 'הדרים' (צילום: באדיבות המצולמות)

"היה חשוב לו שהבת שלו תעשה ספורט שהיא אוהבת. הוא עשה הכל, כדי להקים את קבוצת הנשים הזאת", אומרת כהן. "נכון שהמטרה הראשונית שלו הייתה בשביל הבת שלו. אבל הוא כאן בשבילנו. זה לא היה קורה בלעדיו".

"כל ספורט שעשיתי הוא תיקון לספורט הקודם"

עתליה נקר (21), הצעירה שבחבורה. החלה את דרכה בגיל 6 בהתעמלות אירובית, לאחר עשור היא עברה לענף הקרוספיט ומשם הגיעה להרמת משקולות. "הייתי בנבחרת ישראל, התחריתי באליפות אירופה לנערות. באיזשהו מקום, כל ספורט שהחלפתי זה היה מבוי סתום. הגעתי למצב שהשתחררתי מהצבא והחיים מתחילים. אני רציתי או אול-אין או בכלל לא. לא רציתי חצי קלאץ', זה לא שווה את זה. חצי שנה אחרי, בסיומה של אליפות ישראל פרשתי".

בחודש מאי, החלה נקר לעבוד כמאמנת משקולות של שחקני רוגבי במועדון. "כל הזמן עודדו אותי לבוא לשחק. אמרתי להם מה פתאום, אני פה במשקולות, אני יכולה להיפצע ומה פתאום לרוץ. ברגע שפרשתי, רציתי לנסות ולראות במה מדובר וגם חיפשתי איזה שהיא מסגרת. כל ספורט שעשיתי, הוא קצת תיקון לספורט הקודם ובאמת הרוגבי הוא לגמרי תיקון לכל מה שהיה".

נעה טולדו (24), הייתה אלופת ישראל לנערות בקפיצה במוט והתאמנה במועדון לידר ירושלים. את קריירת קפיצה במוט היא סיימה עם תחושות קשות. "פרשתי לא בטוב, לא רציתי לעשות יותר ספורט. רציתי כל היום לישון וזהו. זה לא עשה לי טוב לנפש. יצאתי משם פצועה ברמה גבוהה מאוד. הייתי רואה מישהו רץ וזה היה עושה לי חלחלה. במשך ארבע שנים ממש לא עשיתי כלום. נכנסתי לדיכאון, השמנתי, ירדתי במשקל. אז היו קצת עליות ומורדות מאז הפרישה".

נעה טולדו. "לא רציתי לעשות יותר ספורט" (צילום: גלעד קוולרצ'יק)

היא הגיעה להדרים, לאחר שרייכר, שעובד בגינה של הבית בו היא גרה, שכנע אותה. "כל פעם שחר היה רואה אותי ואומר לי 'נועה אולי תבואי לרוגבי' ואני עניתי לו 'שחר עזוב אותי'. כך במשך ארבע שנים מאז שפרשתי הוא נדנד לי וכל פעם אמרתי שחר אין מצב, לא יקרה. ואז הוא אמר 'יש שם את ירדן וגילי מהג'ודו', פתאום אמרתי אולי אנסה".

"ידעתי שיש בזה מכות ואמרתי לעצמי 'וואלה זה מתאים לי'"

מאמנת הקבוצה מיכל טרבולוס מזדהה עם דבריה של טולדו. "בספורט הישגי יש הרבה פוליטיקה יש הרבה אנשים שפוגעים אחד בשני בשביל אותם האינטרסים. הספורט בישראל מאוד מאפשר את הדבר הזה, כלומר אין ערכים כמו שהיינו אולי רוצות ואנחנו כן מביאות את זה לידי ביטוי כאן בקבוצה".

טרבולוס (36) הגיעה לענף הרוגבי לפני שלוש עשר שנים מענף הטאקוונדו, בו זכתה במדליית הארד באליפות אירופה לנערות. "יצאתי מהטאקוונדו פגועה בברך ונפשית. לשמחתי הרבה גיליתי את הרוגבי", היא מספרת. כמו שחקניות רבות מהדור הקודם, היא עשתה זאת לאחר שראתה פלייר בשירותים באוניברסיטה. "לא ידעתי מה זה רוגבי, ידעתי שיש בזה מכות ואמרתי לעצמי 'וואלה מתאים לי'. הגעתי לאימון והתאהבתי".

נעה טולדו (עם הכדור) מאחוריה מיכל טרבולוס וירדן מאירסון (צילום: גלעד קוולרצ'יק)

מה מיוחד בלאמן שחקניות שהיו ספורטאיות ברמות הכי גבוהות?
טרובולוס: "הן יודעות להקשיב למאמנת והן מיישמות מהר. כל הקליטה, הרצינות, ההישגיות, הרצון הוא ממש מובנה בתוך האימון. הדגש מבחינתי הוא גם ליהנות ולעשות בכיף. לא ממקום של לְרָצוֹת או כי אני חייבת לעשות משהו. אני חייבת להיות הישגית בשבילי. לא מתאים לך כמו שזה. מותר לך. זה הוייב ויש פה המון מחויבות, המון השקעה". 

מה ההבדל במעבר בין להתחרות בספורט האישי לספורט הקבוצתי?
כהן: "ג'ודו זה ספורט יחידני, אבל את לא יכולה להתאמן לבד, את חייבת נבחרת. אחד הדברים שהכי אהבתי זאת האווירה בנבחרת. היה לי כיף עם הבנות ואי אפשר לעשות את זה בנפרד. מצד שני, כשאני עולה לקרב זאת אני על המזרון לבד. טעיתי, אני זאת שמשלמת את המחיר. הצלחתי, זאת אני שקוצרת את הפירות. פה זה משהו אחר, זה לעשות סוויץ' בראש. הרבה פעמים אני עושה טעות, אבל יש מישהי שמגבה אותך. הכל היה חדש בשבילי. זאת קבוצה, החוויה ממש שונה. אחרי כל כך הרבה זמן בג'ודו היה נחמד להיחשף לסוג אחר של ספורט".

מימין למעלה: עתליה נקר, גילי כהן ומיכל טרבולוס. מימין למטה: ירדן מאירסון ונעה טולדו (צילום: באדיבות המצולמות)

טולדו: "קפיצה במוט, זה הכי לבד בעולם. זאת בדידות ועם לא הבדידות אז יש מאמן שנותן לך בראש. זה לא כל כך כיף. לבוא לפה ואם אני לא רוצה לשחק, אז לא נורא את לא חייבת יש פה עוד מלא שחקניות אחרות. לא בא לי לשחק, אני יושבת בצד ובנות אחרות משחקות".

נקר: "אני מזדהה עם נועה. בהתעמלות לא הייתה לי נבחרת ובהרמת משקולות הייתה, אבל הרבה פעמים מצאתי את עצמי מתאמנת לבד. במשך הזמן גם חברים פורשים ואת באיזה שהוא תהליך לאורך הדרך את לבד. מצאתי את עצמי אפילו בתקופות מסוימות בלי מאמן. כאן זאת חוויה אחרת. בסופו של דבר כשעושים את הסוויץ' מספורט הישגי לספורט שהוא תחרותי וכיפי, אז אני כבר לא מסוגלת היום להתאמן לבד".

איך המשפחות שלכן מגיבות למעבר מספורט יותר אישי לענף הרוגבי?
טרבולוס: "לאמא שלי קשה עם רוגבי, היא חושבת שזה יותר אלים מטאקוונדו. במשך שנים הייתי מדברת איתה, השאלה הראשונה היא כולן בריאות? היו לה עוד כמה פייבוריטיות, את פצועה? את נפצעת? ואז היא הייתה עוברת על בנות שהיא אוהבת, 'הן בסדר?'". אצל טולדו זה בדיוק הפוך, "אמא שלי שואלת ישר 'מי ניצחה? את ניצחת? את היית הכי חזקה?'".

"לרוגבי מגיעות נשים נהדרות"

האווירה המהנה והנעימה מגיעה לשיאה במהלך טורנירי הליגה המתקיימים לאורך השנה בימי שישי, באווירת פיקניק. את ליגת הרוגבי שבעיות לנשים מרכיבות שמונה קבוצות מגליל עליון, חיפה, ירושלים, ת"א, הדרים, ראשל"צ רעננה ובאר שבע. הטורנירים מתקיימים בימי שישי פעם בחודש, כאשר כל פעם קבוצה אחרת מארחת.

"לרוגבי מגיעות נשים נהדרות", טרבולוס מתארת את האווירה המיוחדת שעוטפת את הטורניר "יש פה מגוון רחב של נשים. יש את כל קשת הלהט"ב, יש ספורטאיות לשעבר, אמהות שבאות עם הילדים שלהם, יש פה נשים שעשו עליה או סטודנטיות מחו"ל ואפילו חיילות מפיג'י שמשרתות באו"ם ומגיעות לשחק בטורניר. יש פה הכל מהכל. הגיוון הזה הוא כיפי".

איפה הייתן רוצות לראות את הענף בארץ?
כהן: "אני וירדן באנו מהג'ודו שהוא כנראה הענף הכי מצליח שיש. יש מועדון ג'ודו בכל עיר ובכל מתנ"ס. רוגבי לא שם, אבל זה בסדר כי אני חושבת שדברים נבנים לאורך זמן. אני מקווה שאנשים יכירו יותר את הענף. ברגע שיכירו אז יבינו את הערכים שעומדים מאחוריו. בעוד חמש-עשר שנים אני מקווה שהחשיפה והמודעות אליו תגדל. אני פה, אני לא הולכת להיות שחקנית רוגבי מקצוענית, אבל הנוכחות שלי עוזרת להרים את הקבוצה". 

טרבולוס: "אני מאמנת את הילדים וזה חלק מהתרבות שחסרה בארץ. בנים ובנות צריכים לשלוח אותם לעשות ספורט וזה לא בגישה של להגיע לאולימפיאדה או כלום. לשלוח אותם להרבה סוגי של ספורט, הם לא צריכים להתמקצע, אלא להתנסות ולהתפתח. אני חושבת שברוגבי יש דברים טובים שעוזרים להתמודד עם מגע ועם הפחד של ללכת ולתקל, ברגע שאת מתגברת על זה, את תצליחי לעשות המון דברים בחיים. לדעת לשתף פעולה, לא להיות סוליסט".

מאירסון: "אני מקווה שיהיו קבוצות גם לילדים וגם לילדות. שלכל מועדון שיש היום יהיה יותר עומק ונפח בגילאים הצעירים וגם בבוגרים והלוואי שיהיו עוד מועדונים. את הילדים שלי אביא לרוגבי. אם אתה שואל אותי איפה אני אהיה עוד עשר שנים? אז אני מצדי אבוא בשישי ושבת לדשא".