לפני כמה שבועות התחלתי לקרוא את ״אדון החצר״ של טריסטן אגולף. אספתי עליו מספר המלצות לאורך השנים, כולל בלוג שנהגתי לקרוא לפני כעשור מאת צלם ירושלמי עלום שנתקרא ״אדון החצר״; אז האינטרנט עדיין הייתה חשאית וכותבי בלוגים משום מה בחרו להסתתר תחת פסבדונים ולא להחשף בשמם.
לא ידעתי דבר על הספר לפני שהתחלתי לקרוא אותו. כזה אני, לא צופה בקדימונים ולא קורא את הכריכה האחורית. אם מישהי שאני סומך עליה ממליצה, זה מספיק. אני עדיין קורא אותו, אבל בעקבות תוצאות הבחירות בארה״ב הוא הופך בשבילי למסע לגילוי ארצות הברית הכפרית, השכוחה.
הזמנתי אותו לפני כמה חודשים מהספריה העירונית. אתה נכנס לאתר, מחפש את הספר שתרצה, מזמין אותו ותוך כמה ימים הספר מגיע לספריה השכונתית, שמור תחת שמך. בכל פעם שאני מבקר בספריה פה אני נזכר בספריו של בן אמוץ, שבפתחם הופיע קול קורא נרגש שלו – "ספריות ההשאלה שודדות בעזרתך את פרי עמלם של סופרים ומו"לים" ומעניין במי היה תומך בן אמוץ במאבק נגד ההורדות הלא חוקיות.
״אדון החצר״ מספר בפרוטרוט יבשני את קורותיו של הנער ג׳ון שהסביבה הנחשלת בה הוא גדל מתעמרת בו. לא נחשלת בגלל המקצועות, ההשכלה או מנהגי השתיה – הסביבה נחשלת באופן רקורסיבי בגלל כשלונה המהדהד להגן על ג׳ון מפני כל מיני סוגים של בריונות. דתית, חברתית, משטרתית. המוטיב המאיים ביותר בעיני בנשיאות הממשמשת ובאה של דונלד טראמפ היא האימוץ הממסדי של בריונות. ניו יורק וארה״ב נפלאו בעיני מישראל כשעברתי לכאן בגלל המלחמה שנאסרה על הבריונות. לעיתים יש למלחמה הזו ביטוי מטופש – בכל שנה מערבבים פה את כיתות הילדים כדי למנוע מבריונים להתעלל באותם ילדים לאורך שנים. בעיני השכר יוצא בהפסד – אין גם אפשרות ליצור חברויות חזקות, אבל אני עדיין מתרשם מהמחויבות.
חוקי ההנגשה לתחבורה הציבורים עובדים. כל האוטובוסים מצוידים באמצעים להעלות כסאות גלגלים, העיריה ממנת הסעות לנכים. סימון המוצרים נעשה מתוך דאגה ואפילו גאווה. למרות שאפשר פשוט לרשום את כל האלרגנים האפשריים על גבי כל מוצר ובכך להתכסת״ח בפני תביעות, רוב המוצרים שראיתי מדגישים את המרכיבים הבעיתיים וגם את אלה שאינם (ללא גלוטן, ללא חיטה, ללא מוצרי חלב) כדי לפתות את הצרכנים שמוגבלים בדיאטה שלהם.
בספר שאני קורא, ג׳ון הוא שונה רק בגלל שהוא מוזר וקשה לעיכול. חבריו (או למעשה, עמיתיו) לכיתה מתעללים בו כי הוא מסריח מעבודות החווה בכל בוקר והסיפור הכה מוכר הזה יוצא מכל פרופורציה כי כל מוסד שג׳ון נתקל בו – המורים והמנהל, המשטרה, הכנסיה – ממשיך בהתעללות הזו מתוך חוסר כבוד לשוויון הבסיסי ולזכויות הבסיסיות של מי ששונה.
אני גדלתי בעיר לא קטנה, וגם שם מי ששונה הוקע ולפעמים הוכה. הילד הנוצרי שלמד איתי ביסודי והפיצו עליו בכיתה ג׳ שמועות מרושעות בגלל שהוא לא היה יהודי. הנער שתחביביו המוזרים והיותו תלמיד שמקבל רק עשיריות הפכו אותו למושא לעג ויעד לכאפות במסדרון – גם אני השתתפתי, גם אני זרקתי את האבן האולי לא מטאפורית לא רק כי כולם עשו את זה, אלא כי השונות שלו הייתה ממש מרגיזה ועצם ישותו דרשה סטירה. גם בתיכון היו מקרים של ילדים שהרביצו להם ללא שום סיבה. וחס וחלילה אם מישהו היה נחשד בהומוסקסואליות. בכל שתיים עשרה הכיתות המקבילות, וסביר שגם כמה שנים מעל ומתחת לא היה ולו הומו אחד. איזו מקריות מוזרה. אין לי סיפורי זוועות, יש לי רק את הפחד שאני גדלתי איתו, שגורלי החברתי ייחרץ אם מישהו יחשוד שאני הומו.
כל זה נעשה בבעל-זבוביות. בתוך חברת הילדים ועם מעט מאוד חשיפה אל עולם המבוגרים. יכול מאוד להיות שזו דרכו של עולם וכאלה הם ילדים. אבל, היה ברור שהתגובה על מעשי בריונות תהיה חמורה, אם נתפס בכאלה. המורים הגנו על הילדים המוזרים והשונים, לפחות במידה מסויימת.
הבן שלי גדל מתוך אמונה שדת ונטיה מינית לא קובעים את ערכו של אדם. האחריות החברתית היא לדאוג שגם לא יקבעו את גורלו. הבחירה של טראמפ מסכנת את זה בעיני. אסור להמנע מלבקר את כישוריו של אדם כי הוא נכה, נניח, כמו שמתריעים מתנגדי משטר הנכונות הפוליטית. אבל גם אסור ללעוג לאדם נכה בגלל נכותו ולבטל כך את דבריו הנכוחים, כמו שטראמפ התייחס לכתב סרז׳ קובלסקי. בניגוד לטענות, טראמפ הכיר אותו היטב וכשניסה לקעקע את אמינותו של קובלסקי פרץ בחיקוי די משכנע של הנכות והגמגום שלו.
זה הצליח לטראמפ. הוא נבחר להיות נשיא ארצות הברית למרות היחס מעורר הסלידה שלו לחלשים ממנו וחוסר העכבות המוסריות כשהוא בא לנצל את חולשתם. זהו מסר שאני מסרב להסכין איתו וחושש שיונחל לאחרים כחלק ממורשת טראמפ, תהא אשר תהא. זו הסיבה שאני מתנגד לו וחושש מפניו.
