שר החוץ אלי כהן עורר סערה אתמול (שני), כשפרסם ציוץ שמערער על החלטת הוועדה המוניטרית של בנק ישראל להעלות שוב את שיעור הריבית. בציוץ כתב כהן שהוא ביקש משר האוצר בצלאל סמוטריץ, "לגבש מתווה מול נגיד בנק ישראל להפסקת עליות הריבית". והוסיף שעל רקע התמתנות האינפלציה "לא הייתה הצדקה להעלאת את הריבית, שממשיכה את ההתעמרות בבעלי המשכנתאות".

מהציוץ עולה פקפוק בעקרון עצמאות הבנק המרכזי, המעוגן בחוק הישראלי, שגורס כי לפוליטיקאים אסור להתערב במדיניות המוניטרית. הציוץ גרר מבול של ביקורות מעיתונאים ומכלכלנים בארץ ובעולם. הדי הציוץ הגיעו עד לסוכנות החדשות הבינלאומית בלומברג, שמסגרה את הציוץ כ"איום 'פופוליסטי' לבנק ישראל".

שר האוצר בצלאל סמוטריץ מיהר להבהיר, בהודעה שפורסמה גם באנגלית, שעצמאות בנק ישראל בניהול המדיניות המוניטרית "חיונית לכלכלה חזקה" ושהוא יעמוד על שמירתה "כנגד אמירות פופוליסטיות".

מנגד, אלי כהן, הגיב לביקורות שספג: "לכל המתלהמים שמתעלמים מההשלכות הקשות של העלאת הריבית: שיח והסכמה בין האוצר לבנק ישראל הוא הכרחי. גיבוש מתווה משותף יאפשר את מיתון עליות הריבית החדות, שאינן מוצדקות נוכח רמת האינפלציה בישראל".

עקרון עצמאות הבנק המרכזי גורס שאת המדיניות המוניטרית יש להשאיר בידי פקידות מקצועית ללא התערבות פוליטית. הוא נכנס לקונצנזוס בסוף שנות ה-70 והחל משנות ה-80 מונהג ומעוגן בחוק ברוב המדינות המפותחות.

ההיגיון מאחוריו אומר שפקידים מקצועיים אינם נתונים ללחצים הפוליטיים, כלומר הצורך להיבחר, ולכן לא יתפתו לנקוט במדיניות מוניטרית מרחיבה, ויוכלו לבנות את אמון הציבור בבנק המרכזי. אמון אשר לפי התיאוריה, חיוני למניעת סחרור אינפלציוני. פוליטיקאים, מנגד, עלולים לעשות זאת מטעמים פוליטיים ובכך להביא לתוצאות כלכליות שליליות כמו אינפלציה.

על אף ההסכמה הרחבה מאחורי העקרון, יש כלפיו ביקורות שונות שמגיעות עד הכלכלן הנודע ג'ון מיינרד קיינס שפעל בשנות ה-30 של המאה ה-20. אחת הביקורות מגיעה מכלכלנים שמתייחסים להשלכות החלוקתיות של מדיניות הריבית. הם מערערים על ההנחה שהמדיניות המוניטרית ניטרלית, כלומר שהיא מנוהלת לטוב הכללי. מחקרים אמפיריים עליהם מסתמכים כלכלנים אלו מראים, לדוגמא, שהעלאות הריבית מחריפות את אי השוויון, כלומר, הן אינן ניטרליות מבחינה חלוקתית.

ברוח דומה, מחקר המנתח את תמלילי מועצת הנגידים של הבנק המרכזי האמריקאי מצא העדפה ברורה ועקבית לאינטרסים של יזמים על פני האינטרסים של העובדים. במילים אחרות, המחקר מצא שגם לפקידים יש נטיות פוליטיות המתבטאות בקביעת המדיניות.

ביקורת נוספת שוללת את ההנחה שהמדיניות המוניטרית יכולה להשיג את מטרותיה ללא תיאום עם מדיניות האוצר. כלומר בפועל, המדיניות המוניטרית פועלת בתיאום עם פעילות האוצר (ממשלה).