בוקר שמשי וחמים של יום ראשון עלה מעל בניין הכנסת, אחרי סוף שבוע סוער ורווי בגשמים. 72 שעות מתחילת המלחמה באוקראינה, סוף פברואר 2022. כ-150 אנשים נשאו שתי יריעות בד ענקיות בצבעי צהוב ותכלת במורד רחוב קפלן לכיוון הכיכר בכניסה למשכן. בכיכר הסתובבה עם מגפון אישה בלונדינית וצנומה וכרזה בקולי קולות שבסוף ההפגנה ישירו שני המנונים, האוקראיני והישראלי.

מתחת לדגל אוקראינה הענק שהמפגינים החזיקו מלמטה ניתן היה לשמוע בעיקר רוסית, אך גם מעט אוקראינית. צעיר רשם טלפונים של אנשים שהתלבטו אם לטוס להתגייס לצבא אוקראינה. סטודנטיות צעירות עם עיניים דומעות ניסו להבין אחת עם השנייה איך להביא את הוריהן לארץ. אף אחד לא ידע מה עושים בדיוק. בהפגנה שהתקיימה במוצאי שבת לא היו במה או מגפונים, ובמהירות היא התפתחה לצעדה. בהפגנה הראשונה מול השגרירות הרוסית, רוב המפגינים עמדו במקום ולא הוציאו מילה מרוב הלם.

"נסעתי חזרה מההפגנה, והשמיים כמו במלחמה", נזכרת בראיון ל'דבר' אנה ז'ארובה, 42, יו"ר ארגון 'חברים ישראלים של אוקראינה'. "רעמים, ברקים ואני רטובה מכף רגל עד ראש". את ההפגנה ההיא, שאחריה היו עוד עשרות, ארגנה עם חבריה תוך שעות ספורות, בלי לשים לב להתפתחויות האקטואליות שהשתנו משנייה לשנייה. "באמצע הדרך הביתה התקשר אלי מכר, שגם הוא כמוני יליד חרסון ויש לו משפחה שם, ואמר לי: 'אניה, חרסון נכבשה'. הרגשתי כאילו מישהו קרוב מת. בעלי התקשר אלי, ולא יכולתי לדבר איתו מרוב בכי. לא ציפיתי להרגיש אובדן כזה מול מקום שאני לא גרה בו כבר 22 שנה".

ז'ארובה עמדה בשנה האחרונה בראשו של כמעט כל מיזם ישראלי לתמיכה באוקראינה, מהפגנה מול השגרירות הרוסית נגד הרג ילדים, עד פלקטים מול הכנסת ומשרדי הממשלה בדרישה לגנות את פוטין. הארגון שלה היה שם כשהתעמרו בפליטים בנתב"ג, וכשאמנים רוסים שמזוהים עם תמיכתם במלחמה הגיעו להופיע בישראל. הם היו הראשונים לדרוש שישראל תספק מערכת הגנה אווירית לאוקראינה, שכיום הפכה למדיניות העתידית המוצהרת של המדינה, והם הביאו לכנסת לוחם מגדוד אזוב ולכל אולפן טלוויזיה אפשרי כדי להפוך את ישראל לשותפה ללחץ על רוסיה לשחרור שבויים.

מאדישות לאקטיביזם: "הדהים אותי שאוקראינים מסודרים סיכנו את חייהם בהפגנות"

הפנים של ז'ארובה הפכו לפנים הבולטות של המחאה הישראלית, כך שאפילו בעולם זיהו את ארגונה עם קהילת התפוצות האוקראיניות. "ואני בכלל לא אוקראינית", צוחקת ז'ארובה. "אני יהודייה שנולדה באוקראינה שאין לה אפילו דם אוקראיני. המשפחה שלי הגיעה מהבלטים, מרוסיה, מרומניה ומארמניה".

אחרי כמה שנים של הדרכה בקהילה היהודית בחרסון, החליטה לעלות לארץ בשנת 2000. הימים היו ימי האינתיפאדה השנייה. העיר שהגיעה אליה, נצרת עילית, גודרה במחסומים, וחיילים צעדו ברחובות. "זה היה החודש הראשון שלי בארץ, והייתי ממש בהלם. לא האמנתי שדבר כזה יכול לקרות. לא פעם חשבתי לחזור לאוקראינה, כי לא מצאתי את מקומי". אבל חלפו כמה שנים, והיחס שלה השתנה. היה לה תפקיד עם אחריות באוניברסיטה ועבודה באגף השליחויות של הסוכנות היהודית, ואוקראינה הפכה למקום שאין לה סנטימנטים כלפיו. "ביקרתי שם בעיקר במסגרת העבודה, ואמרתי לעצמי: 'פעם גרתי פה, לא מעבר לזה'".

אנה ז'ארובה בחרסון בנעוריה. "בדרך הביתה מהפגנה ב-2014 התקשר אלי מכר ואמר לי: 'אניה, חרסון נכבשה'. הרגשתי כאילו מישהו קרוב מת" (צילום: אלבום פרטי)

חייה של ז'ארובה מתחלקים לשניים: עד 2014, ואחריה. "עוד בדצמבר 2013, כשהתחילו הפגנות הסטודנטים בכיכר מיידן נז'אלז'נסטי (כיכר העצמאות) במרכז קייב, התקשר אליי חבר ושאל אותי אם אני עוקבת. אמרתי לו שאין לי מושג על מה הוא מדבר, ושזה לא באמת מעניין אותי".

ובכל זאת, משהו עניין אותה. היא חזרה לחשבון הפייסבוק שלה, והחלה לעקוב אחר המתרחש. בפברואר 2014 השלטון האוקראיני הורה על פתיחה באש חיה אל עבר המפגינים שניסו להגיע לשערי הפרלנמט במחאה על הקו האנטי-אירופי והפרו-רוסי שהוביל השלטון. "חברים יהודים שלי בעיר התחילו לכתוב שהם ראו כיצד כוחות הביטחון הרגו מפגינים מול עיניהם", מספרת ז'ארובה. "שאלתי את עצמי מה מניע את האנשים האלו לצאת להפגנות ולסכן את החיים שלהם. הרי בסך הכול הם מסודרים בחיים שלהם. זה באמת הדהים אותי".

"הייתי במשלחת אוקראינית לכנס של סטודנטים יהודים, והתבקשנו להכין מעין תעודת זהות על מדינת המוצא שלה. ניסינו לחשוב איך אנחנו מציגים את אוקראינה, ולא הצלחנו להעלות רעיון אחד טוב איך להציג את עצמנו. חשבתי: 'איך זה שאנחנו כבר עשר שנים אחרי ברית המועצות, ואין לנו מה להגיד על המדינה שלנו?'"

היא החליפה את תמונת הפרופיל בפייסבוק לדגל אוקראינה, וניסתה לגייס כסף לפצועים, אבל גילתה במהירות שלהעביר כסף מישראל לאוקראינה זה קשה משחשבה. בדרך נתקלה בפוסט של ידידה מאוקראינה שביקשה להבין איך אפשר לקלוט פצועים אוקראינים בבתי חולים בישראל. "ליברמן היה שר החוץ, והוא הבטיח לקבל 20 פצועים". אבל אז התחילה שביתה. ביחד עם עוד כמה עשרות פעילים, באמצע יום אביבי במרץ 2014 היא יצאה להפגין מול שגרירות רוסיה במעלה רחוב הירקון נגד סיפוח חצי האי קרים. "סיימנו להפגין, לקחתי מגפון ואמרתי לכולם: 'עוד כמה שעות מגיעים פצועים מאוקראינה, מי שרוצה לעזור – שיישאר פה'". כך נוצר הגרעין הקשה של הפעילים שלימים הפך לארגון 'חברים ישראלים של אוקראינה'.

מאז הם הקפידו להפגין בכל פעם שצריך. קבוצה קטנה אך עקבית של מאות חברים. הם גייסו עזרה ללוחמים בדונבאס וקיימו הפגנות סולידריות. הם יצרו שותפויות אוקראיניות-ישראליות, שהחלו לנסוק במאות אחוזים בעשור האחרון.

המיתוסים והמציאות: "היה פער עצום בין הכלום שידעתי על אוקראינה להיסטוריה ולתרבות שלה"

המפגש הראשון של ז'ארובה עם משבר הזהות האוקראיני קרה כשנסעה עם משלחת אוקראינית לכנס של סטודנטים יהודים מכל העולם בירושלים ב-1999, שנה לפני שעלתה. "בערב הראשון כל משלחת התבקשה להכין מעין תעודת זהות על מדינת המוצא שלה. התיישבנו עשרה חברים וניסינו לחשוב איך אנחנו מציגים את אוקראינה, ולא הצלחנו להעלות רעיון אחד טוב איך להציג את עצמנו. חשבנו על 'צ'ורבנה רוטה', שהיה היחיד מכל השירים הגדולים של ימי ברית המועצות באוקראינית. דרך הקהילה היהודית ידעתי שסבתא שלי ניצולת שואה, שסבתא שנייה הייתה במחנה ריכוז. אבל אני זוכרת את עצמי חושבת: 'איך זה שאנחנו כבר עשר שנים אחרי ברית המועצות, ואין לנו מה להגיד על המדינה שלנו?'

סבתה סיפרה שכל מי שדיבר אוקראינית בחרסון מיד כונה 'בנדרביץ' (כשמו של הלאומן האוקראיני סטפן בנדרה), כלומר נאצי או פשיסט. "התפיסה הייתה שמי שמדבר אוקראינית לא יכול להיות מישהו 'משלנו'. הייתי בת 19 בפעם הראשונה שהגעתי ללביב, ואני זוכרת איך הראש שלי היה מלא בסיפורי אימה שהאכילו אותי בהם, שבשום פנים ואופן לא אעז לדבר רוסית, אחרת ירצחו אותי. שום דבר מזה לא קרה במציאות. קיבלו אותי בחום, האכילו אותי בבורשט הכי טעים שאכלתי עד היום. הדהים אותי הפער העצום בין כל מה שסיפרו לי על המקום הזה לבין המציאות. הפער העצום בין הכלום שידעתי על התרבות האוקראינית לכמה היסטוריה ותרבות יש לה במציאות".

זו הייתה תחושה של הרבה אנשים בסביבה שלך?
"באזור שבעלי ואני מגיעים ממנו, מזרח ודרום אוקראינה, רמת הרוסיפיקציה וקריעתם של אנשים מהשורשים התרבותיים והלאומיים שלהם הייתה קשה מאוד. אני למדתי אוקראינית כשפה זרה בבית הספר. באוניברסיטה, ב-1996 היו רק שני מקצועות באוקראינית – אוקראינית כשפה והיסטוריה של אוקראינה. כל שאר המקצועות היו ברוסית. התחלתי לדבר אוקראינית רק בשמונה השנים האחרונות, אחרי שנים שאני טסה בהן לאוקראינה ויש לי הרבה חברים שמדברים איתי אוקראינית, אבל אני עונה להם ברוסית.

"עכשיו זה כבר לא רק איומים או סיפורים שמספרים לך בבית על האוקראינים. עכשיו זו כבר מלחמה אמיתית שהורגת אנשים. אבל צריך לזכור שזו גם מלחמה של נרטיבים. הסיפור שהרוסים מספרים לעצמם עוד מימי ברית המועצות הוא שכל השטח הזה שלהם. הם מכחישים את רצח העם האוקראיני וטוענים שכולם באוקראינה נאצים".

נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי. ז'ארובה: "צריך לזכור שזו גם מלחמה של נרטיבים" (צילום: AP Photo/Efrem Lukatsky, File)

בנאום זלנסקי לחברי הכנסת, הוא הזכיר את תרומתו של העם האוקראיני להצלת היהודים בשואה, וזה הכעיס הרבה מאוד אנשים. נראה שלנרטיבים ההיסטוריים יש תפקיד מרכזי גם ביחסים בין אוקראינה לישראל.
"זה מרגיז אותי מאוד. אנשים זורקים את הטיעון 'הם רצחו אותנו בשואה' ופה נגמר הדיון. הדבר האחרון שאני אגיד על העם האוקראיני זה שהם היו צדיקים בשואה ושזה הכול הכפשות, ממש לא, אבל כשאנחנו מדברים על שיתופי הפעולה עם הנאצים אז הם היו גם בצרפת, במדינות הבלטיות, בפולין. אנטישמיות נגד יהודים הייתה תופעה רווחת בצבא האדום וברוסיה עצמה, שבניגוד לאוקראינה, רק חלק קטן ממנה היה תחת כיבוש נאצי.

"אוקראינה היא המדינה הרביעית מבחינת מספר האנשים שהוכרו כחסידי אומות העולם – אבל את הסיפורים האלו אנחנו לא מכירים ואותם לא מספרים. נכון, יש לאוקראינים גיבורים לאומיים שהם לאומנים כמו בנדרה, אבל גם אצלנו בישראל לא חסרים גיבורים לאומנים".

"תהרגו אותי ואני עדיין לא אצליח להבין איך המדינה שלנו, העם שלנו, עם הרקע שלנו, הרקע שלי, מדינה שנוסדה לאחר רצח עם על ידי ניצולי רצח עם, שכל השנים מספרת לילדים בבית הספר איך כל העולם סגר לנו את השערים – בוחרת להתייחס ככה לפליטים"

באחת מההופעות הטלוויזיוניות הרבות שלה, ז'ארובה עלתה לפאנל מול מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה לשעבר, תומר מוסקוביץ'. ביחד עם השרה הממונה עליו דאז, שרת הפנים איילת שקד, הוא הוביל את הקו הנצי ביותר במדיניות הממשלה הקודמת בכל הקשור לטיפול בפליטי המלחמה. "זה היה יום אחרי שעשינו הפגנה קטנה בנתב"ג נגד היחס של הרשויות לפליטים", אומרת ז'ארובה. "למה שעשו שם יש שם: סלקציה. והיא קשורה בכמות הדם היהודי שיש או אין לאותם אנשים. מוסקוביץ' טען שיש מספיק מדינות שקרובות לאוקראינה ויכולות לטפל בפליטים, אז למה שהם בכלל יגיעו לפה.

"זו הייתה נקודה הרתיחה הראשונה שלי. תהרגו אותי ואני עדיין לא אצליח להבין איך המדינה שלנו, העם שלנו, עם הרקע שלנו, הרקע שלי, מדינה שנוסדה לאחר רצח עם על ידי ניצולי רצח עם, שכל השנים מספרת לילדים בבית הספר איך כל העולם סגר לנו את השערים – בוחרת להתייחס ככה לפליטים. לאנשים שזקוקים לעזרתנו. שלא נדבר על זה מדובר באנשים שקשורים לקהילה השלישית בגודלה באירופה. איך זה מתכתב עם הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על טוב הלב של העם ששולח מחלצים לקצה העולם, אבל כשבאים אליו נשים וילדים שברחו מהתופת הוא אומר: 'לא אצלנו'".

ההפגנות של ז'ארובה וחבריה התנהלו בהתחלה על טהרת הרוסית והעברית. האוקראינית נשמעה רק בשירת ההמנון, הסיסמאות והשיחות בין חלק מהמפגינים. עם הזמן הדינמיקה השתנתה, הן משום שהצטרפו להפגנות יותר ויותר עולים ופליטים שהגיעו לארץ מאוקראינה תוך כדי המלחמה, והן מתוך בחירה מודעת. "היום בכל פרסום שלנו אוקראינית תהיה שפה ראשונה, אחריה עברית ורק בסוף רוסית. בהפגנות עברית ואוקראינית הן השפות המובילות".

החשיפה והמחיר: "יש הרבה מאוד התקפות נגד הארגון שלנו ונגדי אישית"

אחד ההישגים הגדולים שהיא זוקפת לזכותו של הארגון הוא הקמתו של מרכז לוגיסטי גדול במערב אוקראינה שמשרת כיום 22 מדינות, והוזכר על ידי זלנסקי בנאום הנובי גוד שלו. "זו עבודה של המון זמן וכסף של הרבה אנשים, אבל מבחינתי ההישג הכי גדול שלנו הוא שאוקראינה ממשיכה להיות על סדר היום הישראלי בעקבות הפעילות וההפגנות, וזה דבר מאוד לא ברור מאליו בהתחשב בכל מה שקורה".

ביטויי הזדהות עם אוקראינה בדרום תל אביב. "ההישג הכי גדול שלנו הוא שאוקראינה ממשיכה להיות על סדר היום הישראלי" (צילומים: דבר)

איך מובילים אנשים לאורך שנה שלמה?
"צריך תוכן. הפחתנו בהפגנות. כל יום קורה דבר נורא, אבל היה לי חשוב שלא נהיה רפטטיביים. חשבנו הרבה מאוד מה נעשה ביום השנה, והחלטנו על אירוע סולידריות וזיכרון לנופלים וההרוגים. אנחנו לא מנסים להתחרות בהפגנות נגד הממשלה, אנחנו רוצים לתת מקום לאנשים שכואבים את המלחמה הזו. הענקנו לו את השם 'השנה שנגנבה'. אנשים איבדו חברים, קרובים, איבדו את העיר שבה נולדו".

מה התגובה במרחב הדובר רוסית בישראל להפגנות?
"יש הרבה מאוד התקפות נגד הארגון שלנו ונגדי אישית. אנחנו עושים חיים מאוד קשים ללובי הרוסי ולמצדדי המלחמה בישראל, ויש לא מעט אנשים כאלה. האשימו אותי בגניבת כסף שנועד לחיילים פצועים, פוסטים תיארו אותי כנאצית שצריך לתלות אותה על קרס. בסוף אחד האירועים הלכתי לכיוון המכונית שלי ומישהו התקרב אליי וקילל אותי ברוסית. היה לי דגל אוקראינה קטן על הלחי, והוא צעק עליי: 'למה את שמה סמרטוט על הפרצוף שלך?!' הוא היה אגרסיבי והייתי בטוחה שהוא הולך לתת לי מכות. חוויתי לא פעם הטרדות מילוליות בארץ, כמו כל אישה, אבל ברמה כזו של איום פיזי – זו הייתה הפעם הראשונה שזה קרה לי מאז שעליתי.

הפגנה נגד המלחמה בטיילת בתל אביב, נובמבר 2022. "פגשתי אנשים שנולדו פה, שאין להם שום סנטימנט לאוקראינה, ובחרו להשקיע את החיים שלהם בעזרה" (צילום: דוד טברסקי)

"לחברה הישראלית אכפת ממה שקורה באוקראינה. מאות אנשים בישראל משקיעים את הזמן שלהם ועושים מה שהם יכולים למען אוקראינה. פגשתי אנשים שנולדו פה, שאין להם שום סנטימנט לאוקראינה, ובחרו להשקיע את החיים שלהם בעזרה. ארגונים שתומכים במאבקים משפטיים וחוקיים למען פליטים, סיוע לילדים ונשים שהגיעו לפה, גיוס כסף לשם. בניגוד ל-2014, אנחנו ממש לא לבד.

"להפגנה נגד היחס של המדינה לפליטים בנתב"ג הגיעה קבוצה של צברים. היה שם בחור בן 40, טבח במקצועו, שאיך שהמלחמה התחילה הוא עצר את החיים שלו, תפס את המטוס הראשון לפולין ופתח מטבח על הגבול. שאלתי אותו אם הוא עשה את זה כי יש לו איזה קשר לאוקראינה, אבל הוא ענה שאבא שלו ניצול שואה, והוא לא מבין איך אפשר בכלל לא לעזור. אז כן, יש בישראל שקד ומוסקוביץ' שאין בהם שום רצון לעזור, ומצד שני אנשים שרואים את כל זה ולא מבינים איך אפשר שלא".