סימונה גורן תתמודד מחר (שלישי) בריצת 1,500 מטר בתחרות סבב הגרנד פרי באתלטיקה פראלימפית, שנערכת בדובאי. זאת תהיה התחרות הראשונה של גורן מול מתחרות בינלאומיות מכל העולם, לאחר שעשתה לפני שנה וחצי את המעבר מענף החתירה לאתלטיקה.

במשחקים הפראלימפיים בטוקיו הגיעה גורן, ביחד עם מיכל פיינבלט, אחיה קליין, ברק חצור וההגאית מרלנה מילר למקום השישי בגמר חתירה רביעייה מעורבת. "עכשיו כשאני מסתכלת על זה שנה וחצי בדיעבד, זה שונה מהחוויה שלי כשהייתי שם", אומרת גורן ל'דבר'. "אני זוכרת רק את החוויות הטובות. הגענו לגמר, זה משהו שלא ציפו שנעשה ועשינו את זה באמת בכוחות עצמנו. מבחינתנו זה היה הישג מאוד משמעותי. יצאתי משם עם תחושה שעשינו את הכי טוב שלנו".

סימונה גורן, עם רביעיית החתירה במקצה הגמר במשחקים הפראלימפיים בטוקיו. "זה היה הישג מאוד משמעותי" (צילום: קרן איזקסון, הוועד הפראלימפי)

במהלך הנסיעה חזור לישראל, כבר בשדה התעופה החלו חברי הנבחרת לדון על התוכניות להמשך. לגורן היה ברור באותו הרגע, אחרי חמש שנים של עבודה קשה בענף והשגת המטרה להגיע למשחקים בטוקיו, שהיא חייבת לסמן לעצמה מטרה חדשה, לחזור למקורות ולסגור מעגל לתחום הריצה.

"חזרתי מהאולימפיאדה והרגשתי שאני צריכה לעשות עם עצמי משהו שהתחלתי לפני חמש שנים ונקטע", אומרת גורן. "הרגשתי לא שלמה עם עצמי אם אני לא נותנת לעצמי את ההזדמנות ולא בודקת אם יש לי את היכולת, למרות שמכל הכיוונים רק שמעתי תגובות כמו שהרף מאוד גבוה, הסיכוי שלך קלוש. אמרתי לעצמי שאני חייב לנסות ולתת לזה הזדמנות ואם בסוף אני לא אצליח ולא אגיע אני לפחות עשיתי הכל בשביל לנסות".

"אני לא יוצאת בלילה למקומות שאני לא מכירה"

בשנים האחרונות גורן (40) אמא לשלושה, מתמודדת עם מחלה גנטית בשם RP שהתגלתה אצלה בשנות העשרים לחייה. בעקבות המחלה שדה הראייה שלה הולך ומצטמצם במקביל לפגיעה בראיית הלילה. "זה אומר איבוד הדרגתי של הראייה עד לראיית צינור או איבוד ראייה מלא. כל אחד והמזל שלו. יש אנשים שמאבדים ראייה לגמרי בגיל יחסית צעיר 40-30 ויש כאלו שזה פשוט הולך והופך להיות צר יותר משנה לשנה".

הגילוי של המחלה היה לגמרי במקרה, בזמן בדיקת עיניים שגרתית. "הרגשתי יחסית ירידה בראיית לילה בגיל 20, אך לא קשרתי את זה. לא ידעתי להשוות מול 100 אחוז, אז מבחינתי פשוט לא ראיתי טוב בלילה", מספרת גורן. "מבחינתי זה היה סתם עוד מצב שפשוט צריך משקפיים. במהלך בדיקת ראייה שגרתית של שעורה שהייתה לי, הרופאה אמרה לי את צריכה ללכת להיבדק, יש לך את כל הסימנים של RP. כבר היה לי ברור, כי יש את זה לאמא שלי ולא היה לי ספק שזה זה".

סימונה גורן באליפות ישראל באתלטיקה, עם בתה (צילום: שאול אברמוביץ)

צמצום שדה הראייה ואיבוד הדרגתי של ראיית הלילה שינה את חייה של גורן שנאלצה מיום ליום להתאים את עצמה למצב החדש שנוצר בחייה, "היום לצערי אני מרגישה את זה בצורה מובהקת, אני לא יוצאת בלילה למקומות שאני לא מכירה. אני לא יוצאת בכלל בחושך. אלא אם כן זה עם פנסים או תאורה, או שזה מקומות שאני מכירה או עם אנשים", היא מספרת.

"אני לא נוהגת, לקחו לי את רישיון הנהיגה. גם לא אופניים חשמליים או משהו כזה כי אני תמיד בסיכון לפגוע או להיפגע. בגלל שדה הראייה המצומצם יחסית שיש לי, אני מפספסת המון, יכולה לפספס דברים קטנים. זה כמו שטח מת ברכב, אנשים יכולים לבוא ללחוץ לי את היד ואני יכולה לא לראות את זה".

"המעמד של האולימפיאדה קסם לי"

לאחר שגילתה את המחלה והחלה ההידרדרות בראייה, גורן מצאה בריצה כלי שבעזרתו היא יכולה להתמודד עם השינויים בחייה. "הספורט תמיד היה המקום הבטוח והחזק שלי ובאופן טבעי, לקחתי את זה למקום הזה", היא מספרת. "התחלתי לרוץ ועשית שלושה מרתונים, יצא כך שאחרי כל לידה עשיתי מרתון. זה חיזק אותי מכל הכיוונים ונתן לי את המקום לשחרר את הפחדים".

במהלך תחילת דרכה בספורט הפראלימפי, גורן התחרה בתחום הריצה, אך לאחר פציעה שהשביתה אותה לתקופה יחסית ארוכה, החליטה לנסות את דרכה בענף החתירה. "באתי לאימון אחד ולאט לאט נשאבתי וכולם חולמים על האולימפיאדה ואז זה פעם ראשונה של המעמד הזה האולימפיאדה וזה קסם לי".

סימונה גורן באימון. "ריצה זו ריצה ואני אוהבת את זה באותה רמה" (צילום: שאול אברמוביץ)

באתלטיקה פראלימפית, יש שלוש קטגוריות לבעלי לקות ראייה. הקלאס שבו מתחרה גורן הוא T13, לבעלי לקות ראייה ברמה הנמוכה יותר, שכל אחת מהן רצה עצמאית. "T11 הן עיוורות לחלוטין שרצות עם כיסוי עיניים. T12 הן רצות עם ליווי (שאליו הן קשורות באחת הידיים) ו-T13 שזה מה שאני רצה, זה לבד. כולנו לקויות ראייה, אבל כל אחת ברמה שהן רואות כך או אחרת והן רצות עצמאית".

בקלאס T13 ישנם רק שני מקצים ל-1,500 מטר ו-400 מטר. מהניסיון הרב שגורן צברה בריצות הארוכות, היא קיבלה החלטה לעשות את המעבר לריצת המרחק הבינוני. "בטבע שלי אני רצה למרחקים ארוכים, זה מה שאני עושה בחיים ועכשיו אני עושה איזשהו שינוי ללמוד את הריצה, כמעט מהתחלה. זאת טכניקה אחרת, זה מקורות אנרגיה שונים", אומרת גורן. "זה כאילו באמת נפתח בפניי עולם חדש. זה לא מה שציפיתי, אבל ריצה זו ריצה ואני אוהבת את זה באותה רמה. שנה שלמה רק עבדנו בללמוד את הריצה הזאת. זה המון עבודה קשה, יותר קשה ממה שחשבתי".

מה ההבדל מבחינתך במעבר מספורט החתירה הקבוצתי, לריצה האישי?
"כל הפוקוס עליי, כל הכישלונות עליי. הלחץ הוא הרבה יותר גבוה, במאמץ של תחרות. כי כל מה שיקרה זה מאה אחוז אני. גם האימונים שלי לבד, כי אין לצערי משהו נוסף בריצות. למזלי יש לי מאמן מדהים (אבי דה פילוסוף) שבעצמו ספורטאי פראולימפי זה מדהים הוא על כיסא גלגלים ומלמד אותי ענף שכולו רגליים. באופן מפתיע זה עובד מושלם".

סימונה גורן והמאמן אבי דה פילוסוף. "עושה את כל מה שאני יכולה כדי להתברג לאולימפיאדה" (צילום: דני בר)

בחודש ספטמבר יצאה גורן לתחרות הבינלאומית הראשונה שלה בענף, בתחרות הגרנד פרי במרוקו. כמה ימים לפני היו רשומות עוד שבע מתחרות ביחד איתה. לצערה כאשר היא הגיעה, גילתה שהיא לבדה וכל שאר המתחרות שלה פרשו מסיבות לא ברורות.

"הייתי בלחץ, כי זאת הייתה הפעם הראשונה שלי בתחרות בינלאומית באתלטיקה ואני מכירה מה הרמה שלהן. בלחץ להבין איפה אני ביחס לאחרות. אני מגיעה וקולטת שאף אחת לא שם. שאני בסוף צריכה לרוץ לבד, מה שאולי יותר קשה מאשר עם המתחרות, לרוץ עם השדים של עצמי".

בתחרות בדובאי מקווה גורן שהפעם המתחרות יגיעו ובעזרתן היא תוחל לשבור את שיאה הישראלי. "אני מקווה שאפגוש שם את המתחרות, כי אני יודעת שהן כן קיימות. בטוקיו הייתה רשימה מאוד מכובדת של מתחרות והיו שיאים שאני רק חולמת על להגיע אליהם. אז לא שאין מתחרות, כנראה שלא הגיעו באופן נקודתי לתחרות".

גורן מאושרת מהאתגר שלקחה על עצמה, להגיע בענף חדש-ישן למשחקים הפראלימפיים בפריז 2024. "הריצה היא האהבה שלי כבר שנים ארוכות. אני כל כך נהנית, אני קמה כל יום עם תשוקה לאימון ועושה את כל מה שאני יכולה כדי להתברג לאולימפיאדה. כמקצוע זכיתי לעשות את מה שאני אוהבת. זה לא משהו שאני לוקחת כמובן מאליו".