הודעות הניצחון של השרים החלו לזרום מיד לאחר אישור התקציב בממשלה ביום שישי. מקריאתן עולה הרושם שהשרים נלחמו כאריות על תקציבי משרדיהם, והצליחו, אחד אחרי השני, להגיע להישגים חסרי תקדים.
את טענותיהם קשה לבחון במדויק, מאחר שמסמך התקציב שאישרו השרים לא פורסם ואפילו לא נמסר להם במסודר. קשה מאוד להבין מה בדיוק אושר בממשלה ביום שישי האחרון, אבל השורה התחתונה היא שהתקציב הכולל לא גדל ולו בשקל אחד. את האופן שבו התרחש נס פך השמן החשבונאי הזה אפשר בינתיים רק לשער.
מצעד ההישגים
לקריאות הניצחון היו שותפים כמעט כל שרי הממשלה. שר התרבות והספורט מיקי זוהר הכריז על "הישג חסר תקדים", תוספת של מיליארד שקלים למשרדו, "לאחר משא ומתן ארוך ואינטנסיבי אל תוך הלילה". גם השר במשרד הנגב והגליל יצחק וסרלאוף דיווח על "עלייה משמעותית" בתקציב, אחרי "מאבק עיקש מול אגף התקציבים באוצר". השרה מירי רגב הודיעה על תוכנית חומש בעלות עשרות מיליארדי שקלים, שהושגה גם היא "לאחר מאבק עיקש מול פקידי האוצר".
גם משרד הפנים הצליח להגיע ל"הישג חסר תקדים" לאחר "לילה ארוך של דיונים מול משרד האוצר" והוא יתוקצב ב-10 מיליארד שקלים בשנתיים הקרובות. שר הקליטה אופיר סופר הצליח "לשדרג את תקציב משרדו" ולהגדיל את תקציבו ב-200 מיליון שקלים. השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר הגיע ל"הישג אדיר" עם תוספת של 9 מיליארד שקלים. שר המורשת עמיחי אליהו זכה ל"השקעה ממשלתית חסרת תקדים של חצי מיליארד שקלים".
שר התקשורת שלמה קרעי הכריז על "הישג" בתוספת של 15% לבסיס התקציב, ו-20% מחוץ לבסיס. שר החינוך יואב קיש הודיע על התקציב "הגדול ביותר מיום הקמתו" של משרד החינוך (כמדי שנה בגלל ריבוי האוכלוסייה הטבעי והאינפלציה). גם משרד האנרגיה הכריז על התקציב הגבוה ביותר בתולדותיו. שר הכלכלה ניר ברקת הכריז "הצלחנו להביא תוספת של מיליארד שקלים בתקציב".
שני משרדים התבלטו והביאו רוח אחרת: מנכ"ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב אמר שהגיעו "להישגים משמעותיים", אך הרשה לעצמו להיות קצת יותר מסויג והודה ש"לא קיבלנו את כל הדרישות שלנו". שר התיירות חיים כץ אמנם בירך את הממשלה על אישור התקציב, אבל הוסיף "לא הגענו להסכמות בתחום התיירות ובכוונתי לפעול לתיקון העוולות בהמשך הליך החקיקה".
כאמור, מיליארדי השקלים שהצליחו השרים להשיג לכאורה, לא מקבלים ביטוי במסגרת התקציב הכוללת. הממשלה אישרה את התקציב בדיוק לפי המסגרת שהביא מלכתחילה משרד האוצר לדיונים, 484 מיליארד שקלים ב-2023, ו-514 מיליארד שקלים ב-2024.
מאחורי ההכרזות
עד שיובהרו מספרי האמת, יש כמה הסברים אפשריים לפער:
- התקציב הגדול בתולדות המשרד: הנחת מוצא פשוטה היא שתקציב המדינה ותקציבי המשרדים בתוכו תמיד גדלים מבחינה נומינלית, כלומר מספרית. לכך אחראים שני משתנים כלכליים פשוטים: הכסף מאבד כל שנה מערכו בגלל האינפלציה, והתקציב צריך לשרת יותר אזרחים בגלל ריבוי האוכלוסייה. תקציב שגדל פחות משילוב של שני משתנים אלה, נשחק בפועל.
בשנה האחרונה, שבה האינפלציה שברה שיאים, מדובר בשיעור גבוה במיוחד. לפי ניתוח 'דבר' תקציב המדינה המוצע משקף שחיקה בפועל של ההשקעה הציבורית ב-0.7%. כשמפרקים את זה לרמת המשרד, יהיה נכון לבחון אם תקציבו גדל יותר או פחות מהשיעור הממוצע. כך לדוגמה, אם תקציב משרד החינוך גדל ב-4 מיליארד שקלים, התקציב פר תלמיד של המשרד, בניכוי אינפלציה, דווקא נשחק. - הפרטים הקטנים: כשנוקבים השרים בסכום תקציבי, יש לבחון בקפידה את אופן המימוש שלו. התוספת יכולה לדוגמה להיות פרוסה על פני כמה שנים, כך שבפועל היא קטנה בהרבה מזו שמצוינת בהודעה. חלק מהתוספות יכול להיות גם סיכום עקרוני לעתיד, שכלל לא נמצא בתקציב של השנתיים הקרובות. יכולים להיות גם סעיפים של 'הוצאה מותנית בהכנסה', כלומר שניתן יהיה להוציא אותם רק אם המשרד יצליח להגדיל את הכנסותיו.
- קיצוץ רוחבי: דרך נוספת להתמודד עם ההכנסות היא באמצעות קיצוץ רוחבי מקדמי. כבר בחוק שפרסם משרד האוצר לקראת הדיונים נכתב שככל שההוצאות יעברו את כלל ההוצאה שמגביל את מסגרת התקציב, יקוצץ העודף מכל המשרדים בצורה שווה. כלומר, יכול להיות ש'הישגי' השרים יתקזזו עם קיצוץ עוד לפני שהשנה התחילה.
- משחקים במספרים: עוד דבר שיכול לאפשר את הניצחונות המדומים הוא הנטייה של משרד האוצר להגיש תקציב עם סעיפי רזרבה רבים וסמויים. רזרבות אלה מאפשרות למשרד האוצר להציג מרחב תמרון במשא ומתן, ולשרים להביא 'הצלחות' מכסף שבכל מקרה נשמר בצד.
עתיד הכלכלה במחשכים
היו פרשנים שניסו לקשור בין האופן שבו עבר התקציב לרפורמה במערכת המשפט, אבל זה לא מצב חדש. כל תקציבי השנים האחרונות התנהלו בצורה דומה, עם אותה מסגרת שנקבעה מראש במשרד האוצר, אותו דיון לילי בלי מספרים ברורים, ואותן קריאות ניצחון של השרים שלרוב מתבררות כמוגזמות. בלחץ זמן, ועם פערי מידע גדולים בין פקידי האוצר המיומנים לשרים שלרוב לא מכירים לעומק את תקציב משרדם.
זו התרבות הפוליטית הבעייתית שבה מקבלת הממשלה את ההחלטה הכלכלית החשובה ביותר שלה. הצעת התקציב העדכנית לא הופצה לפני הדיון, ובטח שלא אחריו. אין שום דרך שבה יתקיים דיון ציבורי אמיתי על התקציב, שהציבור כלל לא מודע לפרטיו.
לגרעון הדמוקרטי הזה, שנותן משקל קטן כל כך לציבור בעיצוב העתיד של הכלכלה הישראלית, לא יריב לוין ולא מתנגדיו הציעו פתרון של ממש.
