– "אתן המעצבות?"
– "לא".
– "מה, אתן הנגריות?"
– "כן".
– "אתן עושות את הרהיטים?"
– "כן".
– "ויש לכן נגריה?"
– "כן".
– "ואתן ממש ממש בונות את הרהיטים?"
– "כן, ממש כמו נגר, רק בבת".
– "כל הכבוד לכן באמת!"
(מתחילות לעבוד)
– "את חושבת שזה יחזיק ככה? את לא חושבת שעדיף קודם לקדוח חור ורק אז…?"

"קוראים לתופעה הסגברה", מסבירה הנגרית דורון שי, 35, שמתגוררת ביפו עם זוגתה, על הריטואל שהיא נאלצת לעבור פעם אחר פעם. "בהתחלה זה מאוד הציק, אבל למדנו לעשות סוויץ' פנימי ולא להתרגש מהתגובות. רק להגיד 'תודה, אבל אנחנו מסתדרות'. עד היום נכנסים לקוחות לנגרייה ושואלים אותנו 'איפה בעל הבית?'"

"הבנתי שהתגובות פחות נובעות משוביניזם, אלא יותר מפליאה", אומרת ענת גלזר, 35, שותפתה של שי, שמתגוררת ביפו עם בן זוגה. "יורדות מהאוטו שתי נשים קטנות וכוחן הפיזי מוטל בספק, והם חושבים לעצמם: 'איך היא תסחוב?', 'מה, היא לא רוצה ילדים?' ולפעמים יש גם עצות טובות".

להקמתו של הסטודיו שלהן, סטודיו בעלות מלאכה בתל אביב, קדמו 8 שנים של היכרות ועבודה משותפת. הן הכירו במסיבה. "זה היה כמו בהתחלה של סיפור רומנטי", מספרת גלזר. "סיימתי קורס נגרות של משרד העבודה, ואחרי כמה חודשים שלא מצאתי עבודה, החלטתי לפתוח עסק לבדי ושכרתי פינה בתוך נגרייה קיימת. במסיבה, ישבתי במדרגות וסיפרתי לחברה שקשה לי לבד ואני מחפשת שותפה לעסק. היא אמרה לי: 'איזה קטע! חברה שלי תכף באה והיא גם נגרית'. היה נדיר אז להיתקל בעוד נגרית, אז התרגשתי מאוד להכיר את דורון. במסיבה החלפנו כמה מילים, ואז הייתה לנו תקופת 'דייטים' שהתחלנו להיפגש ולחשוב מה כל אחת רוצה מהשידוך".

הן שכרו ביחד חלל של 20 מטרים בנגרייה בשכונת שפירא בדרום תל אביב. "לקחנו כל עבודה שהגיעה אלינו", מספרת שי. "למדנו מזה הרבה, וגם מהנגרים האחרים שחלקנו איתם את הנגרייה".

כעבור שלוש שנים הן חיפשו מקום משלהן. "מצאנו את המקום הנוכחי באזור פלורנטין", מספרת שי, "וזה כבר 120 מטר. הציוד מאוד יקר, אבל השקענו לאט-לאט מתוך מה שהרווחנו, בתוספת הלוואה".

איך עובדת השותפות ביניכן?
גלזר: "אחת הסיבות שאנחנו מצליחות בתחום הזה כנשים היא השותפות. יש עניין פיזי שאי אפשר להכחיש, אנחנו עוזרות אחת לשנייה כל הזמן לסחוב ולהרים".

שי: "יש גם הרבה תמיכה רגשית בשותפות שלנו".

גלזר: "כל אחת מביאה משהו אחר לשותפות: דורון יורדת יותר לעומק, ואני מושכת יותר קדימה עם הרעיונות והחלומות שלי. קשה לי להישאר במקום".

איך התפתחתן כנגריות?
גלזר: "בשנה האחרונה יצרנו קולקציית רהיטים בעיצובים שלנו. אפשר להזמין את הרהיטים בעצים שונים ובמידות שונות. זה שינוי גדול מבחינתנו, כי אנחנו שמות את היצירה בפרונט, ורוצות להאמין שזה דווקא יהיה יותר כלכלי, כי אפשר לחזור על מוצר שאנחנו כבר מכירות ולא להתחיל פרויקט מאפס כל פעם מחדש".

שי: "עכשיו אנחנו צריכות לפרסם את עצמנו בפעם הראשונה, כי אנחנו גם מוכרות את המוצרים שלנו. בנגרות מקצועית, הנגרות עצמה תופסת אולי 30% מהזמן. השאר מוקדש לניהול העסק – תכנונים, לקיחת מידות באתר, פגישות עם מעצבות, קניית חומרים. הקולקציה מקרבת אותנו חזרה לצד הטהור של המלאכה".

הן מסבירות את העקרונות שמובילים את עבודתן. "אחד הוא למתוח את גבולות החומר, שזה מתאפיין במתיחות, עיגולים ופאזות בעץ", אומרת גלזר, "והדבר השני הוא לשחק עם האיזון, ליצור דברים א-סימטריים".

"רוב הרהיטים אצלנו מעץ מלא, גושני", אומרת שי. "יש לנו הרבה אהבה לעץ. זה חומר אורגני, ולכל עץ יש ריח שונה שממלא את הנגרייה, וזה מרגש כל פעם מחדש. גם אין חתיכת עץ שדומה בדיוק לשנייה, כמו אנשים, וזה הופך את העבודה למעניינת יותר".

גלזר אומרת שנגרית טובה צריכה בעיקר ידיים טובות. "זה מצחיק, כי תמיד שנאתי את מראה הידיים שלי, כי הן לא נשיות ואין לי ציפורניים. דרך הנגרות התפייסתי עם הידיים".

"סטודיו בעלות מלאכה", פרנצויז 12, תל אביב