רבים ממובילי ותומכי המחאה נגד "ההפיכה המשפטית" (נכנה כאן את הצעות הממשלה לשינויי חקיקה במערכת המשפט במגוון מתוך הכינויים להן זכו. את כולם נשים במירכאות) שואלים בקול רם, במאמרים, פוסטים, ציוצים וראיונות: איך איגודי העובדים לא רואים ברפורמה איום קיומי ומצטרפים למחאה?

טענתם לא נעדרת היגיון. לשיטתם, לאחר החלשת בתי המשפט, תבקש הממשלה גם לצמצם את כוחם של ארגוני העובדים, כמו גם את זכויותיהם הבסיסיות של העובדים, המשך ישיר לפירוק מוקדי הכוח של גופים מחוץ לממשלה. מעבר לכך, ללא בתי משפט עצמאיים יהיה קל יותר לממשלה לפגוע בעובדים, שכן בית המשפט העליון כבר לא יוכל להתערב בחקיקת הכנסת או בהחלטות ממשלה המצמצמות את זכויות העובדים.

הטיעון הזה נכון בתיאוריה, אבל חלש במציאות. אמנם, קיים סיכוי לא מבוטל שהממשלה תנסה לאחר השלמת ה"רפורמה" לפגוע בארגוני העובדים ובזכויותיהם. כמעט כל ממשלה מנסה לעשות זאת. גם 'ממשלת השינוי' ניסתה לפגוע בזכויות העובדים, באמצעות חקיקה, וביחסה האיום אל המורות והסתדרות המורים במסגרת המו"מ לשיפור תנאי שכרן, שהיו ונשארו מהנמוכים בעולם המערבי. קשה להאמין שהקואליציה הנוכחית, בה מספר לא מבוטל של חברי כנסת העוינים במובהק זכויות עובדים, לא תעשה לפחות ניסיון כזה גם היא.

מוביל ה"רפורמה", יו"ר ועדת חוק ומשפט שמחה רוטמן, כבר פרסם הצעת חוק לצמצום זכות השביתה, אך בינתיים לא העלה אותה לדיון. לפי התיאוריה של אנשי המחאה, במצב הנוכחי, לפני הרפורמה המשפטית, יש לעובדים מגן נוסף: בית המשפט העליון, אשר בכוחו לבטל חקיקה או החלטות ממשלה אשר פוגעות בזכויות העובדים. אך אחרי "ההפיכה המשטרית", כבר לא יוכל לסייע למעמד העבודה.

עד כאן התיאוריה. במציאות, בית המשפט העליון מעולם לא היה ידידותי לזכויות עובדים, ובמיוחד לזכויות עובדים מאורגנים. די אם נזכיר שבית המשפט העליון עצמו הוא זה שקבע שלעובדים אסור לשבות באופן מאורגן נגד החלטות פוליטיות של הממשלה.

מבזק עד חברת החשמל: בית המשפט העליון צמצם את זכות השביתה בישראל

בפסק הדין העיקרי בתחום, שניתן ב-1995, בית המשפט פסק נגד ועד העובדים של חברת בזק שביקש לשבות במחאה על הפרטת שוק התקשורת.  היה ברור לוועד העובדים שההפרטה צפויה להוביל לפיטורי אלפים מעובדי החברה ולכן ביקש לשבות על מנת להגן עליהם בטווח הארוך. השביתה אושרה על ידי בית הדין לעבודה, והמדינה עתרה לבג"צ, שם נקבע כי גם אם החלטות הממשלה יכולות להשפיע על מצב העובדים העתידי, שביתה נגדן אסורה.

כאשר סכסוך דומה על הפרטת משק החשמל הוביל את עובדי חברת החשמל לשביתה בשנת 2017, בג"צ איים, בהרכב בראשות הנשיאה הנוכחית אסתר חיות, להוציא פסק דין שיצמצם עוד יותר את זכות השביתה. למרות שהפרטת משק החשמל ושוק התקשורת הם עניינים הרבה פחות "פוליטיים" מ"המהפכה המשפטית" המוצעת כעת, ומשפיעים באופן הרבה יותר מידי ומובהק על מצבם של עובדי החברות הממשלתיות הרלוונטיות, מבחינת בית המשפט הם נחשבים לעניינים פוליטיים שעליהם אסור לעובדים לשבות.

לכן, ברור שאם הייתה ההסתדרות או כל ארגון עובדים אחר מבקש לשבות כדי להגן על העובדים מהנזקים הצפויים להם אם תעבור ה"רפורמה", בית המשפט היה פוסק שהשביתה אינה חוקית ואינה מוגנת. כך, במין אירוניה ישראלית מיוחדת, בית המשפט העליון הוא זה שהוציא מחוץ לחוק את השביתות שמובילי המחאה היו רוצים לראות את ארגוני העובדים מקדמים עכשיו כדי להגן על בית המשפט.

העליון נעשה שמרני יותר, ועלול לפסול חוקים שמגינים על עובדים

לשיקולי מעמד העבודה נוכח ה"מהפכה המשפטית" צריך להוסיף שבשנים האחרונות הופך בית המשפט יותר ויותר שמרן. שרת הפנים והמשפטים לשעבר איילת שקד הובילה במשך השנים האחרונות אסטרטגיית מינוי שופטים שמרנים, תוך שהיא נעזרת במכוני מחקר הממומנים בכספי מיליארדרים זרים, ובהשראת אסטרטגיית ההשתלטות הרפובליקנית על בית המשפט העליון בארה"ב. מאמץ זה נשא פרי, והיום שליש מהשופטים בעליון נחשבים שמרנים. בהנחה הסבירה כי גם הממשלה הנוכחית תמנה בעיקר שופטים שמרנים, אפילו אם לא תצליח להעביר את "הרפורמה", הרי שישראל מתקדמת במהירות, אף ללא "מהפכה משפטית", לעבר בית משפט ברוב שמרני.

הרכב שמרני בבית המשפט העליון לא יגן על זכויות עובדים. להיפך. הניסיון האמריקני מלמד כי בית משפט ברוב שמרני מובהק נוטה להתערב בחקיקה ובהחלטות ממשלה – מה שקרוי אקטיביזם שיפוטי – לא פחות מבית משפט ליברלי. בתי משפט שמרניים בארה"ב כבר פסקו בעבר כי חוקי שכר מינימום וחוקים אחרים המגנים על זכויות עובדים אינם חוקתיים, שכן הם פוגעים ב"חופש העיסוק", כאשר הם מתכוונים לחופש המדומיין של העובד לבחור לעבוד בפחות משכר מינימום, ובזכות הקניין של המעביד, אשר החוק מחייבו לשלם לעובד יותר מכפי שהוא מעוניין. זכות הקניין וחופש העיסוק מעוגנים גם הם בחוקי היסוד של ישראל.

תסריט שבו "הרפורמה" קורסת, בית המשפט שומר על זכותו לבטל חוקים, ומתחיל בחסות רוב שופטיו השמרנים לבטל חוקים המגנים על זכויות בסיסיות של עובדים, כגון חוק שכר מינימום, חוק עבודת נשים, חוק עבודת נוער ועוד מספר לא קטן של חוקים – הוא תסריט ריאלי לחלוטין וכאמור, כבר התרחש בארה"ב. אגב, ושוב באופן אירוני למדי, בארה"ב התהליך הזה של שימוש בבית המשפט העליון כדי לפגוע בזכויות מעמד העובדים נפסק רק לאחר שהנשיא רוזוולט ה"דמוקרטי" איים על בית המשפט ברפורמה מרחיקת לכת.

העובדים מיוצגים בכנסת, ומודרים מבית המשפט העליון

לעבודה המאורגנת יש נציגות מסוימת בכנסת ובממשלה – כדוגמת חברי כנסת שהיו ראשי ועדים או פעילים בארגוני עובדים או סתם ידועים כתומכים בפועלים קשי יום. נוסף על כך, מעמד העובדים מהווה את רוב המצביעים לכנסת, עובדה שגורמת לפחות לחלק מחברי הכנסת לחשוב פעמיים לפני שהם מצביעים בעד חוק שפוגע בעובדים. מאידך, לעובדים יש אפס נציגות בבית המשפט העליון. מטבעו בית המשפט הוא מוסד אליטיסטי – הדורש השכלה משפטית, ניסיון בתחום ושילוב של כישורים או קשרים.  בית המשפט העליון הוא האליטיסטי מכולם. מתמנים אליו שופטים מוערכים מבית המשפט המחוזי, פרופסורים בעלי שם מהאקדמיה ועורכי דין של פירמות גדולות בשוק הפרטי.

אין שום סיכוי, בין אם תהיה "רפורמה" ובין אם לאו, כי לבית המשפט העליון ימונה עורך דין של ועד עובדים או של ארגון עובדים. למרבה הצער, אפילו האפשרות שאחד משופטי בית הדין הארצי לעבודה יקודם לבית המשפט העליון נראית דמיונית (וחבל, יש בבית הדין לעבודה שופטים מוכשרים וטובים לא פחות מאלו שבבתי משפט השלום והמחוזי). ובקיצור – כשלמעמד העובדים יש הרבה חברים בכנסת ואפס נציגות בבית המשפט – ארגוני עובדים מעדיפים לנהל את המאבקים שלהם במסגרת הפוליטיקה ולא בבית המשפט העליון.

ואם לסכם עד כאן – המצב המשטרי הנוכחי שבו לבית המשפט עצמאות רבה, כוח וסמכות נרחבים להתערב בחקיקה של הכנסת והחלטות הממשלה ומעט מאוד הזדהות עם מעמד העבודה – הם שיקולים כבדי משקל עבור העובדים שלא להתנגד ל"מהפכה המשפטית" שתצמצם את כוחו  של בית המשפט לטובת הזרועות הפוליטיות האחרות שבהם לעובדים יש יותר נציגות.

הוועדה למינוי שופטים עשויה להיות מה שיוציא את העובדים למחות

אך זו ודאי אינה התמונה המלאה. הצעות החקיקה של "ההפיכה המשפטית" כוללות גם חלקים פחות חיוביים למעמד העבודה. העיקרית שבהם היא ההצעה לשנות את הרכב הועדה לבחירת לשופטים. כיום הוועדה מורכבת מרוב של אנשי משפט (3 שופטים ו-2 עורכי דין, כנגד 4 פוליטיקאים: שני שרים, ושני חברי כנסת אחד מהקואליציה ואחד מהאופוזיציה). מינויים לבית המשפט העליון דורשים רוב של 7 מתוך 9 חברים בוועדה ולכן כל מינוי לעליון דורש לפחות קול אחד של שופט או חבר קואליציה. מכיוון שהן שלושת השופטים והן שלושת חברי הקואליציה מצביעים כגוש אחד – לכל אחד מהגושים האלו יש זכות וטו על מינויים לעליון. בפועל, המינויים יהיו תוצאה של התמקחות ופשרה בין שופטי בית המשפט העליון לממשלה – ובהשפעה מסויימת של עורכי הדין ונציג האופוזיציה.

על פי הצעתו של שר המשפטים יריב לוין, "הרפורמה" תשנה את הרכב הוועדה כך שתורכב מ-11 נציגים ששבעה מהם נציגי הקואליציה, שלושה מהם שופטים ואחד מהם נציג האופוזיציה. כל רוב של נציגים יוכל לבחור שופט לעליון ולכן הקואליציה תהיה היחידה בעלת כוח למנות שופטים לעליון, ללא כל התחשבות בדעת השופטים או האופוזיציה.

שינוי זה צפוי להאיץ את תהליך הפיכתו של בית המשפט לשמרני מאוד, וככזה לעוין עוד יותר לזכויות העובדים (אך גם חלש ונטול סמכויות לבטל חקיקה). הוא גם צפוי לדרדר את רמת השיפוט שכן קואליציות שונות ימנו את השופטים על פי הזדהותם הפוליטית ולא על פי יכולותיהם המשפטיות.

בשל העובדה שהממשלה היא המעסיקה הגדולה במשק (וגם קובעת במידה רבה את תנאי העבודה בשאר המשק) העבודה המאורגנת תמיד נמצאת בסכסוך כלשהו עם הממשלה, כל ממשלה. המחשבה שבית משפט ששופטיו מזוהים פוליטית ישמש ככלי נוסף של ממשלה שהוא מזוהה אתה כדי לדכא זכויות עובדים או מאבקי עובדים צריכה להפחיד גם את מעמד העובדים. כך לדוגמה, יכול היה להיווצר מצב בו המורים ששבתו בקיץ היו יודעים שבית המשפט יאסור על השביתה שלהם לא בגלל שהיא לא חוקית, אלא בגלל שהוא מזוהה עם הממשלה. ללא איום בשביתה המורים היו נאלצים לקבל כל הצעה של הממשלה. מי שעקב אחרי המאבק ההוא זוכר היטב את ההצעה המעליבה של מנכ"ל משרד האוצר דאז שהמורים ימשיכו לעבוד באותו השכר שהם קיבלו עשר שנים לפני כן כאשר המחירים במשק היו נמוכים בהרבה.

ונוסף על כך, העובדים הם גם בני אדם. חצי מהם נשים, וחלקם ערבים, דרוזים או יהודים לפי חוק השבות ולא על פי ההלכה, וחלקם להט"בים. לכל המשתייכים לציבורים האלו, שמהווים את רוב העובדים בישראל, יש מה לחשוש מהרפורמה, שכן מוביליה כבר הביעו בגלוי את כוונתם לפגוע בזכויותיהם.

הפתרון: פשרה בהסכמה רחבה

כך מוצאים את עצמם העובדים בין הפטיש לסדן. המשך המצב הקיים מסוכן להם, אך הרפורמה מסוכנת גם היא. הפתרון לו זקוקים העובדים, שהם רוב האזרחים הבוגרים בישראל, הוא פשרה בהסכמה רחבה. פשרה שמצד אחד תקשה על בית משפט שמרני שיבקש לקדם פגיעה במעמד העובדים בשם השמרנות הניאו-ליברלית, ומצד שני תשמור על סמכותו של בית המשפט לבטל במקרים קיצוניים חוקים הפוגעים בזכויות אדם בסיסיות, מבלי שהכנסת תוכל להתגבר על כך ברוב מקרי. פשרה שתבטיח שהמאבק על זכויותיהם של העובדים ינוהל בעיקר אל מול פוליטיקאים, שלהם העובדים יכולים להצביע, ופחות למול שופטים, נציגי האליטות.  וחשוב מכל: פשרה רחבה שתשוריין ברוב גדול של חברי כנסת תוכל להבטיח כללי משחק קבועים, ויציבות שלטונית לפחות שני עשורים קדימה – שני תנאים שהם הבסיס לקיומה של כל חברה עם מעמד עובדים הנהנה מזכויות יסוד ומתפרנס בכבוד.