כשהסופרת, העורכת והתסריטאית חגית מנדרובסקי (52) החליטה לערוך אסופה בנושא זקנה, היא נתקלה בהרבה התנגדויות. "זה היה בתקופת הקורונה", היא מספרת ל'דבר', "ואמרו לי שספר בנושא 'לא יימכר', ושזה נושא שאנשים מעדיפים שלא לקרוא עליו".

רק כשפנתה להוצאת דרור לנפש זכתה לשיתוף פעולה. "פגשתי את טל רותם ודני אפרתי, שמאוד התעניינו בנושא. כשנכנסנו לתהליך, הבנתי כמה הייתי צריכה אותן".

האנתולוגיה "חורפו של אביב – אסופת שירה בנושא הזקנה" שיצאה לאור לאחרונה עוסקת בפרק הזקנה בחיים דרך חוויותיהם ורגשותיהם של זקנים ושל האנשים השותפים בחייהם. באסופה מעל 150 שירים, מאמרים קצרים וציורים. היא מחולקת לשישה שערים – זמן, גוף, פריחה, דורות, חסד והפרק האחרון. כל שער נוגע בפן אחר של הזקנה, וביחד הם מציירים תמונה רבת פנים של שינוי ואובדן שהזקנה מזמנת ושל ההשפעה שלה על מערכות היחסים של האדם הזקן עם עצמו ועם סביבתו.

איך נחשפת לעולם הזקנה?
"זה התחיל בשלבים. חיפשתי משהו משמעותי לעשות וחברה גרונטולוגית (חוקרת זקנה) חשבה שעבודה בבתי אבות תעזור לי. ניגשתי לבית האבות בקריית ים, התקבלתי לעבודה, ונפתח בפני עולם חדש. יש לזקנה כמה צדדים. יש צד מורכב וקשה של חולי וסיעוד, ויש צד שני, של אנשים שפתוחים לשיח אמפטי מהלב והנשמה, שפתח אותי לנתינה והכוונה לתעסוקה, יצירה, שיחה".

אנשים שעבדו איתה אמרו לה שהדיירים והדיירות שלהם בבתי אבות מרגישים נטושים בתקופת הקורונה, כי המשפחות לא מגיעות. שיעור התמותה עלה, ובחגים הייתה התבודדות. זה דחף אותה להוציא את הספר.

מה הייתה מטרת הספר?
"רציתי ליצור שיח מלב אל לב. אני משוררת, חיפשתי שירים על זקנה, של זקנים ואנשים שעובדים עם זקנים. החלטתי שהוא יציג כמה פנים: נכדים ונכדות, משוררים ומשוררות, וגם היה לי חשוב להגיע לכל מיני קהילות ומגזרים נוספים, כמו עובדים בבתי אבות, זקנים דוברי שפות שונות".

איך התגובות לספר עד כה?
"מעורבות. היו שמאוד אהבו אותו ורכשו יותר מעותק אחד או שניים והיו כאלה שנבהלו – 'למה  להציב מולנו מראה?' אני לא נבהלת, ולוקחת את זה לשיח. אני נפגשת עם הרבה אנשים ברחבי הארץ. יש בספר גם שעשוע וחדווה בזקנה, חלקים שנוגעים ללב. ובהדרגה, אפשר לנשום ולהתיידד עם הנושא. זה רק מראה כמה אנשים באמת מפנים את המבט הצידה. אני קוראת לזה להביט לחיים בעיניים".

"כולנו מזדקנים, אי אפשר להתעלם מזה"

לדבריה, הרבה אנשים מהמקצוע ומהענף התלהבו מהספר. "יש אנשים שהעבירו על הספר מפגש. זה מאוד מחמם את הלב. יש תחושה שאני לא לבד, אפשר לכאוב יחד. יש משהו בעריכה ובהפקה שהופך אותו למאוד אמיתי, יש כאלה שיכילו אותו לאט".

הוריה של מנדרובסקי נפטרו כשהייתה צעירה. "הייתה לי תחושה שאנשים לא מעריכים את הזקנה".

עד כמה העבודה על הספר היא תיקון למערכת היחסים שלך עם הורייך שלא זכית לראות אותם מזדקנים?
"אני מרגישה שאני עושה תיקון בעבודה עם זקנים. אני מעניקה להם את מה שרציתי להעניק להורים שלי שנפטרו בגיל מוקדם. גם בספר. הקדשתי אותו לאלו שנפטרו במהלך כתיבתו. אני יודעת שזה למענם. כשעשיתי את המהדורה המקוונת כתבתי שהיא למען אלו שלא זכו להזדקן. היו גם רגעים של אבל, כאב, ריפוי ותיקון.

חשוב לה לדבוק במוטו שלה: זקנה זאת לא מילה גסה. "זה בסדר להגיד 'הגיל השלישי', אבל אי אפשר להתעלם מזה שכולנו מזדקנים, וזה בסדר לדבר על זה. אני רואה בזה אתגר משמעותי וחשוב להביא את השיח על הזקנה למודעות. גם להתמודד עם זה שאנחנו לא פה לנצח. יהיה מוות ועדיף לדבר עליו מאשר להתעלם ממנו".

עטיפת הספר

את האסופה ניתן לרכוש באתר הוצאת הספרים דרור לנפש. היא נערכה בשיתוף פעולה עם מעגל הזקנה ברשת דרור בתי חינוך, שמכשירים ומלווים מטפלים קהילתיים לזקנים.