הרפורמה המשפטית היא רעה לא רק כי אין בה דבר שיביא לחיזוק ערך השוויון, אלא גם כי הרפורמה עשויה לפגוע דווקא באוכלוסיה שעליה היא מתיימרת להגן: אוכלוסיה מזרחית מעיירות הפיתוח שדורשת, בצדק, שוויון. מספיק להסתכל באידיאולוגיה ובשיח של כותבי הרפורמה כדי להבין שאין בה שום בשורה של שוויון או צדק, ושהיא מקודמת על ידי בעלי הון (פורום קהלת) שרוצים להעמיק את האחיזה שלהם בממשלה, ופוליטיקאים תאווי כוח.

בית המשפט העליון אמנם כשל בקידום השוויון הכלכלי בישראל, והחטא הגדול שעליו הוא סופג ביקורת – הוא שיתוף פעולה עם מדיניות דורסנית כלפי הציבור המוחלש בישראל. אבל גם אחרי הביקורת על בית המשפט, חשוב לומר: גם המעט שנעשה על ידי בית המשפט, הוא יותר ממה שנעשה על ידי הממשלה, והרפורמה מסכנת גם את המעט הזה.

ישנם שני חוקים שניתן לזקוף לזכותו של בית המשפט כאשר באים לדון ברפורמה: חוק הדיור הציבורי (חוק רן כהן) שחוקק בשנת 1998 ולא יושם עד לדיון בבג״ץ בשנת 2013, ובג״ץ הקרקעות שהוגש על ידי הקשת המזרחית בשנת 2001.

בבג״ץ הקרקעות ניתן פסק דין תקדימי שחיזק משמעותית את השוויון בחלוקת הקרקעות בין הקיבוצים והמושבים לבין עיירות הפיתוח. הבג״ץ טיפל באחת מסוגיות אי השוויון והעוול ההיסטורי הגדולות ביותר שהיו פה כאשר הקיבוצים והמושבים קיבלו מהממשלה זכויות עודפות על קרקע ציבורית, על חשבון עיירות הפיתוח שנידונו לצפיפות ועוני.

אמנם במובנים רבים, הבג״ץ הזה נשחק מאז הפסיקה בגלל החלטות פוליטיות רעות, אבל עד היום ניתן עדיין לראות שההחלטה הזאת הגנה ומגינה על ערך השוויון. האבסורד הוא שרק לאחרונה יו״ר ועדת חוקה, שמחה רוטמן, הציג את ההחלטה הזאת דווקא כדי לקדם את הרפורמה ולהחליש את בית המשפט בטיעון המגוכך שהיא הובילה למשבר הדיור. זה טיעון מצחיק שמתעלם לחלוטין מהאפליה של הממשלה בתחום הקרקעות כלפי עיירות הפיתוח והשכונות ומכך שהפוליטיקאים כבר שנים ארוכות מספסרים בקרקעות המדינה בצורה פושעת.

בית המשפט שומר על כבוד הכנסת כשהממשלה מתעלמת מחקיקה

ביחס לדיור הציבורי, הפרדוקס אפילו גדול יותר. הממשלות השונות בשנים 2013-1998 סירבו לקיים את החוק שקידמה הכנסת, וכך מנעו ממשפחות בדיור הציבורי לקבל הנחה על הדירות שלהם. בניגוד לנטען על ידי מקדמי הרפורמה, שבית המשפט פוגע בעבודת הכנסת, בית המשפט הוא זה ששמר במקרה הזה על כבוד הכנסת כשהכריח את שר האוצר יאיר לפיד בממשלת נתניהו לקיים את החוק, וכך אלפי משפחות זכו לקבל את ההנחה שנקבעה בחוק. האירוניה הגדולה היא שרק בשבוע שעבר חוק רן כהן פג כי מדובר בהוראת שעה, וכרגע הממשלה הנוכחית מסרבת להאריך את החוק, למרות שאין היום שום תכנית ממשלתית של דיור עבור המעמדות הנמוכים בחברה הישראלית.

ההתערבויות האלה של בג״ץ היו מבורכות מאוד, והן מדגישות את הצורך בשינוי במדיניות הממשלה ולא בשינוי בבית המשפט. כמובן שצריך להגדיל את הייצוג המזרחי בבית המשפט ולחשוב על דרכים יצירתיות לחזק את גיוון הדעות, אבל הבעיה מצויה בעיקר במדיניות האנטי חברתית של הממשלה.

במקום רפורמה דורסנית: חוק יסוד שיגן על האזרחים מפני מערכות השלטון

הבעיה הקשה היא הפערים החברתיים והפגיעה המתמשכת בישראל השניה, שהם תולדה של מדיניות ממשלתית דורסנית ולא מספיק חקיקה חברתית. ברור שיש פגיעה בישראל השניה, והיא פגיעה קשה שמגיע גם מהמערכת הפוליטית, מהממשלה ומהכנסת, וגם מבית המשפט העליון, שהפסיקות שלו לא חברתיות מספיק ולא נחרצות מספיק כאשר הוא בוחן סוגיות חברתיות כלכליות. אבל בית המשפט הוא רק ראי וחותמת גומי של מדיניות הכנסת והממשלה. לכן, למרות שצריכים להיות שינויים משמעותיים – הרפורמה היא ממש לא התשובה.

דווקא עכשיו יש לנו, הציבור, הזדמנות גדולה לתיקון פוליטי משמעותי: במקום רפורמה משפטית דורסנית הכנסת צריכה להתאחד עכשיו סביב מגילת זכויות חברתיות, ולגבש חוק יסוד זכויות חברתיות רחב ככל האפשר. חוק שיגן על כל האזרחים שמרגישים נרמסים על ידי מערכת המשפט, אבל בעצם נרמסים על ידי מערכות המדינה כולן.

החוק הזה יגן על הזכות לקורת גג ועל הזכות למערכת בריאות ורווחה שוות לכולם, ויוביל לאימוץ אמנות בינלאומיות לזכויות חברתיות כלכליות. זה התיקון שכולנו רוצים, צריכים ומסכימים עליו, ועל זה ניתן להשיג קונצזיוס. כשתהיה חקיקה כזאת, גם בתי המשפט יהפכו לחברתיים, ולכן ישרתו גם את מי שמרגישים היום נפגעים.

הכותב הוא דני גיגי, מנכ"ל פורום הדיור הציבורי