"כשהתחלתי לעבוד במשרד החקלאות, לפני 32 שנים, הייתי המפקחת האישה הראשונה והיחידה באגף ההסגר של הגנת הצומח", מציינת שלומית ציוני, מנהלת השירותים להגנת הצומח ולביקורת (בפועל) במשרד החקלאות. ממרום ניסיונה ותפקידה הבכיר כשומרת הסף של הצומח בישראל, היא מזהה היטב את כברת דרך שעברנו כחברה ואת הדרך הארוכה שיש עוד לעשות. "הייתי המפקחת היחידה בצוות. כך היה גם במדור זרעים ושתלנות בו עבדתי. ההשתלבות של נשים הייתה מוגבלת".

יום האישה העובדת אמנם קיבל עם השנים גוון מסחרי, והוא מזוהה יותר כיום חגם של בעלי חנויות הפרחים ויצרני התמרוקים, אבל עבור נשים עובדות בכל רחבי העולם הוא יום המציין מאבק. תפקידו להזכיר את הצורך להמשיך ולקרוא תיגר על מבנה עולם העבודה, שמעוצב בהתאם לקיום הגברי. הוא מאפשר לנו להתבונן בפערים על רקע מגדרי בפרספקטיבה של זמן. לבחון כחברה, מה נשתנה ומה עוד דרוש שיפור ושינוי. פסיפס בין-דורי של עובדות משרד החקלאות מציע תמונה מורכבת של כברת הדרך שנעשתה עד כה וזו שעל נשים עוד לפלס ולסלול.

שלומית ציוני, מנהלת השירותים להגנת הצומח ולביקורת בפועל (צילום: נתן וייל, לע"מ)

"הודעתי שאני לא מסכמת ישיבות יותר"

ציוני, בת 58, נשואה ואמא לשתי בנות, היא עובדת ותיקה במשרד החקלאות שהתחילה את דרכה כמפקחת זוטרה וצמחה בארגון. את הצורך בצמצום הפער בהזדמנויות ובתנאים שעומדים בפני גברים ונשים במקום העבודה היא מכירה מניסיונה האישי. "כחודש אחרי שהתחלתי לעבוד", היא נזכרת, "התפלא אחד הקולגות בפני מנהל היחידה, מדוע קיבל אותי לעבודה. 'היא הרי נשואה טרייה ובקרוב תרצה ילדים', תיאר הקולגה את המסלול המוכר, והוסיף: 'היא תיכנס להריון ותצא לחופשת לידה, ולך יחסרו עובדים'. בלי להתבלבל המנהל העמיד אותו במקומו ואמר: 'אני לא מבין מה השאלה. בעזרת השם היא תצא לחופשת לידה ותחזור, והכל בסדר. מה, אתה לא יוצא למילואים פעם בשנה או יותר?'".

"במקרה אחר", מספרת ציוני, "שאלתי מנהל אגף כלשהו למה אין אצלם נשים. התשובה שלו הייתה: 'זאת עבודה קשה מאוד. היא לא מתאימה לנשים'. זה תמיד היה שם, אבל זה השתנה מאוד. אנחנו כבר ממש לא כך". לדבריה, כיום כמחצית מעובדי הארגון הן נשים וגם בקרב המנהלות המצב מאוד השתפר.

"בעבר, כשהייתי נכנסת לחדר לישיבות הייתי האישה היחידה. במשך הרבה מאוד זמן אפילו היה מובן מאליו שאני זו שכותבת את סיכום הישיבה, עד שהבעתי מורת רוח והודעתי שאני יותר לא מסכמת ישיבות". לדבריה, הפער עדיין מאוד בולט בפורומים מסוימים, כמו בקרב נציגי המגזרים השונים, המועצות והארגונים החקלאיים. "שם עדיין אפשר לראות שהצד הגברי הוא מאוד חזק ושולט. כשבאים נציגים לדיונים, החדר מלא גברים ואין הרבה נשים. בקרב עובדות ועובדי המשרד חל שינוי גדול מאוד גם בתנאי השכר וגם בקידום."

גם ד"ר אינג' רותי פרום-אריכא, מנהלת הרשות לתכנון במשרד החקלאות, מכירה מקרוב את דרך החתחתים הזו. פרום-אריכא, בת 64, עובדת ברשות התכנון במשרד כבר 19 וחצי שנים, שש מתוכן כמנהלת הרשות. את השכלתה בתחום ההנדסה, המנהל הציבורי והמשפטים רכשה בטכניון, בהרווארד ובאוניברסיטת בר אילן.

ד"ר אינג' רותי פרום-אריכא, ראש מנהל תכנון במשרד החקלאות (צילום: נתן וייל, לע"מ)

"הנדסה תמיד עניינה אותי. כשלמדתי בטכניון היינו מעט מאוד נשים בפקולטה להנדסה אזרחית, אבל לא הייתי לבד", מספרת פרום-אריכא. "היו נשים וככל שהתקדמתי בקריירה בתחום ההנדסה מצאתי אותן. אף פעם לא היינו הרוב". למשרד החקלאות הגיעה אחרי שירות של 15 שנה כמהנדסת המועצה האזורית בית שאן (כיום עמק המעיינות).

"כשהתחלתי הייתי מהנדסת צעירה, אמא לילדים קטנים, אז תמיד דאגו שיהיה מהנדס שיפקח על העבודה שלי. ייאמר לזכותם שהם שיחררו מאוד מהר", היא מוסיפה. את העובדה שהיא אישה בעולם של גברים הרגישה לראשונה כשהיתה בחודש שביעי להריונה. "עליתי לבדוק קונסטרוקציה של ברזלים. אני זוכרת שטיפסתי על סולמות עם בטן גדולה וכל הפועלים מסביב מסתכלים: 'מה זאת עושה שם למעלה?' ואז, למרבה ההלם שלהם, אמרתי להם לפרק את הקונסטרוקציה. לצערי, הסצנה הזו ממשיכה ללוות אותי עד היום, בכניסה לחדר ישיבות שכולו מלא גברים".

"המהפכה הציונית נבנתה לא מעט על הנשים, במיוחד בחקלאות"

ציפי פרידקין, מנהלת תחום חקר שווקים בחטיבה לאסטרטגיה ואחראית על תחום הסביבה והקיימות, התחילה את דרכה במשרד החקלאות לפני 27 שנים. "הייתי מדריכה מחוזית בשה"מ, שירות ההדרכה והמקצוע של המשרד", היא אומרת, "זה עיצב אותי לאורך השנים ומשמש מורה נבוכים מבחינתי בהרבה נושאים. בחקלאות יש צביון גברי כי המנהלים של הארגונים החקלאיים, חברות השיווק וכדומה הם גברים. אבל לאורך השנים נתקלתי בהמון נשים בשלל עמדות, ואני שמחה לומר שבהדרגה נשים משתלבות גם בארגונים שמקבלים החלטות וזה שינוי מבורך. המהפכה הציונית נבנתה לא מעט על הנשים, במיוחד בחקלאות, בשוויון זכויות מלא".

במרכז: ציפי פרידקין, מנהלת תחום חקר שווקים בחטיבה לאסטרטגיה ואחראית על תחום הסביבה והקיימות (צילום: נתן וייל, לע"מ)

פרידקין בת 55, בוגרת תואר ראשון ושני בחקלאות מהפקולטה לחקלאות באוניברסיטה העברית, נשואה ואמא לשתי בנות. "לאורך השנים, לאור העשייה וההתמקצעות, יש כבר הוכחות בשטח ומקבלים אותנו כנשות מקצוע. אנחנו פחות צריכות להמשיך ולהוכיח את עצמנו כשאנחנו כבר שם". היא מזהה את השינוי שחל בהזדמנויות שפתוחות בפני נשים. "בעבר ציפו מאיתנו לכתוב את סיכום הישיבות, לא משנה באיזה תפקיד היינו בחדר. הקידום שלנו התעכב וקיבלנו תפקידים שהגברים עם הניסיון והוותק שלנו עשו הרבה שנים לפנינו, אחרי שהם רצו קדימה. היום כבר מציעים גם לנו תפקידים מתקדמים כתפקיד ראשון. אני מדברת על זה עם הבנות שלי. מה שלי לא היה בגיל שלהן, היום הוא כבר ברור מאליו, וזה שיפור אדיר.

"חובה עלינו עלינו לשים לב ולתת לנשים צעירות את ההזדמנויות לפרוץ"

את "קנס" האימהות, חשו שלושתן על בשרן, בבית ובעבודה. פרידקין: "השנים הראשונות של האימהות היו לי מאוד קשות. לעתים זה היה תיזוז בלתי אפשרי. בעלי עובד הרבה בחו"ל, לכן תפקדתי לבד כשהבנות היו קטנות. כמובן שהעבודה והקידום נעצרו".

ציוני: "בעלי נעדר מהבית ימים ולילות שלמים בגלל העבודה וזה היה קשה מאוד. כך קרה שיצרתי עם חברותיי ושכנותיי רשת חברתית לגיבוי אחת עבור השנייה. זה עזר מאוד כשהילדים היו חולים, או כשפתאום איחרתי לאסוף את הילדים מהצהרון בגלל הפקקים בדרך. השיתוף הזה הפך להיות משהו מאוד מהותי בגידול הבנות שלי והילדים של השכנות שלי. אגב, 'המשמרת השנייה' או 'הקריירה השנייה' לא מסתיימת כשהילדים יוצאים מהבית. הבנות שלי כבר גדולות, אבל עדיין יש מחויבות שיושבת עליי".

את השינויים וההתאמות שעולם העבודה עוד צריך לעבור כדי להיות שוויוני, שלושתן מיטיבות לסמן. לא פחות מכך, ברורה להן האחריות המוטלת על כתפיהן כמפלסות וסוללות הדרך לבאות אחריהן.

ציוני: "יש לנו תפקיד מכריע בהעצמת הקולגות והעובדות שלנו, לרתום אותן לתחום. יש שיפור בגמישות שהמגזר הציבורי מאפשר אימהות עובדות. המחויבות שלנו היא אותה מחויבות כמו זו של הגברים, אבל צריך לקחת בחשבון את המכלול ולהשוות את התנאים. אני מאוד רגישה לעובדות אצלנו בנושא של מכסת השעות הנוספות והטבות אחרות, אני ממש בודקת איך כל מנהל אגף מחלק אותם, כך שאף אחת לא תצא מקופחת".

פרידקין: "כאמא עובדת עם בנות צעירות, התמזל מזלי והמנהל שלי היה קשוב. הוא נתן לי את תקופת החסד הזו שהיא חשובה מאוד לקידום נשים. בכל זאת, זה היה תלוי במזל ובמידה מסוימת של חסד. עבדתי בעבר עם מנהלים שלא היו כאלה, אז היום אני יודעת להעריך את זה. היכולת של המנהל הישיר לבוא לקראת אימהות היא קריטית, אחרת זה יכול לשחוק ולשבור".

פרום-אריכא: "על פניו הבדלי המגדר לא עניינו אותי, אבל התפכחתי ואני רואה שעדיין הרבה מאוד נשים לא נמצאות בעולם הזה. מי שהגיעה כבר לעמדות בכירות חייבת לזכור שהתופעה הזאת קיימת ולא להתעלם. למרות שהיום אני לא מרגישה את זה באופן אישי, אני מזכירה לעצמי לחשוב על מישהי צעירה שנכנסה עכשיו לחדר, בלי הביטחון והרקורד שלי. איך היא מצליחה לפרוץ דרך? חובה עלינו לשים לב לזה, ולתת לנשים צעירות את ההזדמנויות האלה".

"בזכות הנשים שפרצו לנו את הדרך"

על כתפיהן של ותיקות ובכירות המשרד עומדות בנות הדור הבא. הן צעירות ומלאות במוטיבציה ותחושת שליחות. הן מכירות ומוקירות את השינוי שחוללו קודמותיהן, אבל מאוד מפוכחות ביחס למקומו והשפעותיו של המגדר בעיצוב עולם העבודה בו הן פועלות.

יעל בודניק-בר, מנהלת אגף הפירות בשירות ההדרכה והמקצוע במשרד החקלאות (צילום: נתן וייל, לע"מ)

"אני מושבניקית וההורים שלי חקלאיים עד היום", אומרת יעל בודניק-בר, כלכלנית ומנהלת אגף הפירות בשירות ההדרכה במשרד החקלאות. היא בת 33, נשואה ואמא לשני ילדים. היא עובדת משרד החקלאות כבר שש שנים וזהו תפקידה השלישי במשרד. "בתור ילדה קטפתי אפרסקים ובצרתי ענבים לייצוא. בכל הסביבה שלי הבנים והבנות עבדו, לכן מעולם לא היתה שאלה אם את בת או בן – את תרימי את הקרטון הכבד. אבל ככל שגדלנו, הפער בין בנים לבנות במשק החקלאי היה יותר ויותר מושפע מהכוח הפיזי השונה בין גברים ונשים ממוצעים. זה תמיד יצר פער מובנה".

בודניק-בר היא בת זמנה, וככזו היא מזהה את יתרונות הטכנולוגיה בצמצום הפערים ובעצמאות המקצועית של נשים. "החקלאות הולכת למקום של מיכון מאוד מתקדם", היא אומרת, "כבר לא צריך להרים שקים כבדים של פירות בקטיף. יש אופציה אחרת".

היא בהחלט רואה את השינוי מחלחל: "חקלאיות יודעות שהן יכולות להשתמש בעבודה שכירה. העבודה במשק המשפחתי מאפשרת להן להיות בבית בצהריים לקבל את הילדים, ועדיין לעבוד ולהביא פרנסה של משרה מלאה. החקלאות מייצרת יתרון הולך ומתהווה עבור נשים, למרות הסטיגמה והנטייה הראשונית לשייך את התחום לגברים. זה משהו שאנחנו, כעובדות משרד, לא ממש יכולות לעשות היום. שלא לדבר על שכירות בשוק הפרטי שגם הן במצוקה כזאת".

כמוה, גם שני אישגור גרינברג, מדריכת חקלאים בשטח, כבר לא מרגישה את הסטיגמה הגברית. "זה אמנם נחשב תחום גברי, אבל בהחלט יש מקום די גדול לנשים", היא אומרת. כבר שנה וחצי שאישגור גרינברג עובדת כמדריכת הגנת הצומח במחוז נגב של שה"מ. היא בת 35, בוגרת לימודי חקלאות, נשואה ואמא לשלושה ילדים. "במערכת של שה"מ יש הרבה מאוד מדריכות, אבל בשטח עצמו עדיין רואים את הפער במספרים", היא מספרת.
"אנחנו מיעוט, ומורגש שזה עדיין אלמנט חריג בעולם הזה, אבל זה גם הכח שלנו כנשים בשטח. אני לא מרגישה שזה חסם שלילי בשבילי, ואני זוקפת את זה לזכות הנשים שפרצו לנו את הדרך".

"לפעמים מתייחסים אליי כמו לילדה באה לשיחה של המבוגרים"

לירן פליטמן, רכזת תחום המדיניות באגף רווחת בעלי חיים בשירותים הווטרינריים, מאירה זווית אחרת של היות אישה עובדת בת ימינו. היא בת 36, מדענית רווחת בעלי חיים ובעלת תואר שני במדיניות ציבורית. במשרד החקלאות היא עובדת ארבע שנים. "בשנים האחרונות תחום הווטרינריה, ורווחת בעלי החיים בפרט, מאוד מזוהה עם נשים. 80% מהסטודנטים לוטרינריה הן נשים. זה מהפך מאוד גדול שקרה בעשורים האחרונים ויש בהחלט מגמה כזאת גם במשרד. המנהלת שלי, שאמונה על חוק צער בעלי חיים, היא האישה הראשונה בהנהלה הבכירה בשירותים הווטרינריים. יחד עם זאת, אנחנו עוסקות בתחום רווחת בעלי חיים ויש לפעמים תחושה שמתייחסים אליו כאנקדוטה. כאילו שאנחנו דואגות לבעלי חיים בגלל שאנחנו נשים. לפעמים מגיע בדרך של הקטנה, אבל אני נושאת את זה כתג של כבוד".

פליטמן אמנם רואה מגמת השינוי ברמת המטה, אבל מתוקף התפקידה היא חשופה לפערים בשטח. "אני מגיעה לביקורות במשקים, עולה לביקורת על אונייה ומדברת עם מגדלי המטילות על התקנות החדשות. לפעמים גם בישיבות מעונבות שמדברים בהן על מדיניות תיאורטית בלבד, יש יחס שונה שקשור למגדר ולגיל. לפעמים מתייחסים אליי כמו לילדה באה לשיחה של המבוגרים, למרות שאני מזמן כבר לא ילדה. מעניין אותי לראות שהיחס לגברים הוא בדרך כלל דומה בכל הדרגים, גם בפגישות המאוד רשמיות וגם בשטח".

"אם את ממצמצת אוכלים אותך"

הן אמנם צעירות, אבל מפוכחות לגמרי. בודניק-בר: "הרבה פורומים שבהם אני נמצאת הם רק גבריים. הרבה פעמים הייתי אישה יחידה שמנהלת את הישיבה מול גברים בלבד, והם מבוגרים ממני בעשרים ושלושים שנה. אי אפשר למצמץ. אם את ממצמצת אוכלים אותך. את צריכה להסתער, לבוא עם ידע מוקדם ומגובה מקצועית ולעשות נכון את העבודה המקדימה כדי שלא תתפסי לא מוכנה. כמובן שגם גבר צריך לעשות את זה, אבל יכול להיות שגבר ירגיש יותר בנוח לאלתר אם הוא לא מוכן עד הסוף. גם הפורומים של ההנהגה החקלאית הם גבריים מאוד ומבוגרים. זה משהו שהחקלאות בארץ תצטרך להתמודד איתו די במהרה. בין אם בהיבט הגיל ובין אם בהיבט המגוון המגדרי. כשהפורום כל כך הומוגני לפעמים לא רואים את התמונה המלאה.

פליטמן: "השוליים שלנו לטעות הם הרבה יותר צרים מאלה של הגברים. יש לנו ניסיון אחד לתת את המאה האחוז ולא להיכשל בו. אני עובדת באגף נשי שמנהלת אישה, בארגון שיש בו הרבה יותר גברים. אין לי ספק שכאישה אני ערה יותר לבעיות שיש לנו בתור עובדים ועובדות באופן כללי. זכיתי לעבוד עם נשים מדהימות, אז יש תמיכה מאוד גורפת ורגישות לצרכים. זה מאוד עוזר שמישהי אחרת מבינה אותך ויודעת לתמוך בך בקטע הזה. זה גם הפרדוקס, כי כדי ליצור סביבה יותר נשית צריך שיהיו יותר נשים."

בודניק-בר: "המקום של נשים להעצים נשים הוא סופר הכרחי. יש לי שני ילדים, הייתי פעמיים בהריון בעבודה משרדית. אני מוצאת את עצמי מסבירה לעובדות בחודש תשיעי שזה בסדר שביום חמסין לא יצאו להדרכה במשך 9 שעות אצל חקלאים בשטח. עובדת תצא לחופשת לידה, תיכנס לשגרת חיים חדשה ויחד עם בן הזוג שלה תחלוק את הגידול של התינוק. חשוב לי שהן לא ירגישו צורך להתנצל. כדי להביא ילדים, אין לה אופציה לא להיות זאת שבהיריון. עדיין לא פיתחו את האלגוריתם הזה. אני לא בטוחה שמנהל גבר תמיד יראה את זה. גם גבר עם הרבה תשומת לב ורגישות שיבחין בצורך, לא חווה הריון ולא מכיר את זה. לכן המקום של נשים לראות נשים הוא קריטי. כשאת רואה אישה שרוצה לעבוד, להתקדם ולהשפיע, צריך לדעת לתת לה יד ולמשוך אותה.

"כבר יש חלוקה בנטל גידול הילדים, אבל אישה היא עדיין הקמב"צית של הבית"

גם בהיבט של "המשמרת השנייה", הכוללת את גידול הילדים והדאגה למשק הבית הן מזהות חלוקה קצת יותר שוויונית בנטל עם בני זוגן.

בודניק-בר: "אצלי וברוב הקהילה שסביבי היום יש הרבה חלוקה בנטל גידול הילדים. אני לא מפזרת את הילדים במסגרות כל יום ולא אוספת אותם כל יום. הרבה פעמים אני מגיעה הביתה אחרי שהילדים הולכים לישון. כשאני מתחילה תפקיד חדש בעלי יודע שיראו אותי פחות".

יחד עם זאת, בודניק-בר לא מתעלמת מהמשימות שעוברות מתחת לרדאר. "לא משנה מה, אני הקמב"צית של הבית", היא אומרת. "אמנם לא יצאתי לאסוף את הילדים אתמול, אבל קניתי מראש מתנה ליום הולדת שהילד הלך אליה, הזכרתי לבעלי שיש חוג ותיאמתי שייקח את הילד השני לחוג ויחזיר. בערב שלפני אני גם הכנתי ביצים קשות, כדי שיהיה להם למחרת לארוחת ערב. אני אמנם לא שם כל הזמן, אבל הניהול של הבית נשאר של האמא, לא משנה כמה יש חלוקה הגיונית ושוויון בנטל. זה יושב על הלב ופתאום קופץ למחשבה באמצע יום עבודה. אבל יש ניסיון של הצד הגברי להשתפר בזה".

אישגור גרינברג: "אפשר גם לפרגן לגברים בקטע הזה. כמו שאנחנו מתקדמות ומתפתחות, גם הם יחד איתנו. גם הם זוכים לזה שמקבלים את המשפחתיות קצת יותר. לשם זה הולך. הם יותר בתוך המשפחה הם יותר עם הילדים משהיו אי פעם ואנחנו יותר יותר יכולות למנף את הקריירה שלנו."