כשד"ר תמר שכטר חיפשה חומרים עבור הדוקטורט שלה באוניברסיטת בר אילן על רחל כצנלסון-שזר, המייסדת והעורכת הראשית של "דבר הפועלת", היא נתקלה בחומרי המקור של הקובץ "חברות בקיבוץ", שריכז כתבים של מאה חברות הקיבוץ המאוחד, נשים שעלו לארץ, ייסדו קיבוצים, וידעו את טעמה המר של החלוציות.

"הקובץ הזה הוא קריאת חובה לכל אישה שחיה בארץ הזו", אומרת שכטר בראיון ל'דבר'. "30 שנים לפני שהכתיבה הנשית קיבלה משמעות במערב, במה שקרוי כיום הגל השני של הפמיניזם, עשורים לפני המאבקים על הזכות להפסקת היריון, על זכותן של נשים על גופן, מתייצבות בזו אחר זו מאה חברות קיבוץ, פותחות את הנושאים האלה, חושפות את שעל לבן בטקסטים עמוקים, בעדינות ובהמון חכמה. יש בקובץ הזה מחאה, יש בו תקווה, יש בו המון אהבה וגאווה על המפעל הקיבוצי, ויש בו כמובן גם כאב".

קולפות בצלים (צילום: ביתמונה, נדב מן)

עובדת מובילה אבנים במריצה, 1937 (צילום: ביתמונה, נדב מן)

עובדות במטבח (צילום: ביתמונה, תנחום אריאלי)

שכטר, 78, מצאה הוכחות לכך שמדובר בקובץ ראשון מני רבים. "העורכות תכננו לפרסם גם קובץ שני, ואספו לשם כך חומרים – ממוארים של חברות קיבוץ נוספות. כשקראתי את החומרים האלה בפעם הראשונה, זה הדהים אותי. רציתי לפרסם את הקובץ השני. בסופו של דבר זה התגלגל למחקר על הקובץ".

המחקר של שכטר רואה אור כעת בספר "לדובב שפתי שותקות – עיונים בקובץ 'חברות בקיבוץ'" בהוצאת יד טבנקין. "הפמיניזם הישראלי צמח בהסתדרות ובקיבוץ", היא אומרת. "בתחילת שנות ה-30, זמן קצר לאחר שווירג'יניה וולף פרסמה את ספרה 'חדר משלך', שתי נשים קיבוצניקיות מבינות את החשיבות המהפכנית שבכתיבה נשית ובפרסום סיפורי חיים של חברותיהן החלוצות, ומקדישות עשור מחייהן כדי להוציא קובץ ממוארים של חברות קיבוץ".

העורכות: "לא רק לכתוב, אלא גם להכתיב"

הקובץ "חברות בקיבוץ" (הקיבוץ המאוחד, 1943) נערך על ידי ליליה בסביץ' ויוכבד בת-רחל, שהיו ממנהיגות ההסתדרות והקיבוץ, וראה אור לפני 80 שנה. "בקובץ זה תספר החברה על חייה היא", נכתב בפתח הספר עב הקרס, "תאמר החברה את אשר עם לבה, את אשר היא הוגה וכואבת בשאלות החיים של הקיבוץ והתנועה. הרגשנו שיש ערך רב לגורם מעורר מבפנים, שהוא עשוי להפרות רגשות והגויות נידחים ורדומים, שאינם באים לידי התגלות מחוסר יד דואגת ומטפחת".

יוכבד בת-רחל (מימין) וליליה בסביץ', עורכות הקובץ. מנהיגות עוד בגולה (צילום: ארכיון יד טבנקין)

בסביץ' ובת-רחל עלו ארצה ממזרח אירופה בעלייה השלישית. "הן היו נשים חזקות ומנהיגות עוד בגולה", מספרת שכטר. "בת-רחל הייתה פעילה בתנועת 'החלוץ', בסביץ' הייתה פעילה ציונית במחתרת ברוסיה ואף נכלאה בשל כך. הן הגיעו לארץ והיו בין המייסדים של עין חרוד והקיבוץ המאוחד. במשך השנים הן מילאו תפקידי הנהגה במועצת הפועלות של ההסתדרות, בהנהגה הציונית ובקיבוץ המאוחד. בסביץ' הייתה חברת מערכת 'דבר הפועלת', ירחון הנשים הראשון בישראל, מהקמתו ב-1943 ולמשך כ-40 שנים. בתקופת הווסדו של הירחון, בת-רחל והיא הגו את החלום לתת מבע לחברות הקיבוץ – ספר שיכיל את סיפוריהן החלוציים".

הוועידה התשיעית של מזכירות מועצת הפועלות. בסביץ' עומדת מאחורה משמאל (צילום: ארכיון יד טבנקין)

המעטות שנענו לקול הקורא שפרסמו בסביץ' ובת-רחל היו על פי רוב נשים שבכל מקרה פרסמו את דבריהן בעלוני קיבוצים וב'דבר הפועלת'. בסביץ' ובת-רחל התעקשו לתת במה דווקא לנשים שלא נוהגות לשטוח את סיפוריהן, ולשם כך נפגשו, ראיינו, ושכנעו נשים לדבר במשך כמה שנים.

עובדות במטבח (צילום: ביתמונה, אלבום שפיה)

וגם ברפת (צילום: ביתמונה, ארכיון קיבוץ סער)

בהשקת ספרה האוטוביוגרפי הראשון "ולו רק הד" (הקיבוץ המאוחד, 1981) אמרה בסביץ': "ייעודי בחיים היה לא רק לכתוב אלא גם להכתיב. השקעתי בכך הרבה יוזמה ומאמצים, דרבנתי ועודדתי חברות לכתוב או רשמתי מפיהן. ואינני יודעת מה עשיתי יותר: כתבתי אני עצמי או הכתבתי אחרים". הפרויקט ראה אור אחרי כמעט עשור של עבודה מאומצת, והפך עם השנים לאבן דרך עבור התנועות הקיבוציות ונשות ישראל.

הווידויים: מהנשיקה הראשונה עד הנקת תינוקות של חברות

הקובץ נפתח בסיפור חייה של עטרה שטורמן, אחת הנשים הבודדות שהתקבלו לארגון השומר, שכבר בתקופת פרסום הקובץ נתפס כארגון שוביניסטי. היא מתמודדת עם סטיגמות שהיו על השומרים ועל יחסם לנשים, תוך שהיא חושפת פרטים אינטימיים שלא היה נהוג לחשוף באותה התקופה, כמו הנשיקה הראשונה שלה עם חיים שטורמן. היא מספרת על ההיריונות שנכשלו, על החיים כחלוצה בתל עדשים, בסג'רה ובקבוצת כנרת, על הופעתה הראשונה בעין חרוד עם תינוק בידיה (משה שטורמן), שעוררה התנגדות במחנה החלוצים, ואיך התפתח בית התינוקות השיתופי הראשון שהוקם ממש בין הביצות של עמק חרוד, בתנאים של איום ביטחוני מתמיד, מלריה, ואינספור בעיות אחרות.

עטרה שטורמן. אחת הנשים היחידות שלחמו בארגון השומר, מתמודדת בספר עם סטיגמות שהיו על השומרים ועל יחסם לנשים (צילום: ארכיון עין חרוד מאוחד)

"דילמות רבות נפלו על כתפיהן של עטרה וחברותיה, נשות העלייה השנייה", מסבירה שכטר. "כבר בעשור השלישי לחייהן הן נחשבו לזקנות השבט, והיה עליהן ללמד את הצעירות כיצד לטפל בתינוקות בהיעדר הוריהן שנותרו בגולה.

"למשל, מוכרת התופעה של הנקת ילד שאימו לא יכולה לספק לו חלב אם לפי צרכיו. באותן שנים היה מקובל להיעזר במינקת, מפני שהכירו בחיוניות של חלב האם וסברו שאין לו תחליף הולם. בקיבוצים לא נעזרו במיניקות בשכר, אלא האימהות המיניקות הן שסייעו כפי יכולתן. הן ראו בכך ביטוי לערבות זו לזו ולתחושת האחווה של החברים והחברות שהם כבני משפחה אחת. בסביץ' כתבה על כך באחת מרשימותיה: 'חברה שתשתמט ממילוי החובה או שתמלא אותה שלא ברצון, לא יישכח לה הדבר לעולם'".

איזה ביטוי זה מקבל בקובץ?
"עטרה הציגה את ההחלטה להיניק ילד נוסף כהחלטה שלה, ולא כדרישת המטפלות או כבקשת האם, כדי להעצים את נכונותה להקריב למען האחר. האלטרואיזם הזה מעלה אותה לדרגה גבוהה של אנושיות, במיוחד כשמסתבר מכתיבתה שההיענות לדרישה לא תמיד הייתה לה קלה. היא מתארת עייפות מהמאמץ הכפול. הציק לה גם החשש שהילד שלה נפגע מכך. 'בהפרישי מחלב שדי לילד אחר', כתבה, 'הרגשתי את עצמי כחוטאת'".

זאת התייחסות חריגה?
"מחוץ לקובץ זה נושא שכמעט לא כתבו עליו דבר באותם ימים, בטח שלא מעיניה של האם המיניקה ילד אחר, או של האם שבנה זוכה להנקה זו. אלה וגם אלה סבלו מהתהליך".

אווה ויצחק טבנקין עם בנם מש'לה, 1922. שכטר: "אווה דרשה מהנשים להיות ריבוניות מלאות על ההחלטה אם להמשיך את ההיריון או לסיימו" (צילום: ביתמונה)

היו טאבואים נוספים שהקובץ נגע בהם?
"אווה טבנקין (אשתו של יצחק טבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד) יצאה נגד הפסקת היריון בחברה הקיבוצית. באותן שנים, בשל קשיים כלכליים ואולי מתוך אידאולוגיה חלוצית, ביקשו בקיבוצים להגביל זמנית את הילודה באמצעות מניעת היריון והפסקתו. נשים שוויתרו על לידת ילדים בכלל, או לפחות על לידת ילד שני ושלישי, הפנימו את מוסכמות החברה. הן נענו לדרישות. להט ההגשמה החלוצית, שהשתלט עליהן כמו על הגברים, מיתן את תחושות הכאב והתסכול. גם נשים, שמאוויי האימהוּת שלהן היו עזים, הפנימו את התפיסה החברתית המקובלת, והכירו בצורך לגייס את המשאבים הכלכליים והחברתיים לכיוון אחר.

"לעומתן, טבנקין הציגה דעה אחרת, וביקשה להיות לפה לאלה שהתקשו להיענות לתביעה להפסיק את ההיריון ולקבל את הדין ללא עוררין. היא חשפה את הלחץ החברתי שבהשפעתו נשים ביקשו להפסיק את היריונן, ודרשה מהנשים להיות ריבוניות מלאות על ההחלטה אם להמשיך את ההיריון או לסיימו. כתיבתה מעידה שהיא מודעת למבוכה ולבלבול בתוך נפשן של הנשים ולדילמה שהתמודדו עמה – להקשיב לעצמן או להיענות לדרישה החברתית לוותר על ההיריון".

הפרשנות: תיעוד מהימן או ספרות מגויסת

הקובץ שימש מסד לכמה מחקרים על מעמד האישה בראשית הציונות. חוקרות שביקשו להתחקות אחר ראשיתו של החינוך המשותף, מעמדן של נשות השומר, שילובן של נשים בכוח המגן או בעבודות החקלאות והייצור, השתמשו בעדויות שפורסמו בקובץ כחומרי מקור. עם זאת, יש חוקרות שמתייחסות לספר כאל ספרות מגויסת. "היו שטענו שהספר הזה הוא פרסומת לקיבוץ ולא מספר את האמת", אומרת שכטר, "כאילו המטרה של הקובץ היא לשכנע נשים להצטרף לקיבוצים. חוקרים אחרים טענו שזה אמנם ספר פרסומי, אבל אפשר ללמוד ממנו גם אמיתות על הוויית החיים של הנשים בקיבוץ".

ד"ר תמר שכטר (צילום: אלבום פרטי)

מה את חושבת?
"שהוא לא זה ולא זה. אני מאמינה לעורכות שכתבו במפורש שמטרת הספר היא קודם כל הנשים, והדיאלוג בין הנשים לגברים בקיבוץ. זו המטרה. מעבר לכך, אני לא מחפשת את העוּבדות. המאבקים שלהן כבר נחקרו והכול כבר סופר. אני מחפשת את מה שנכתב בין השורות, את הרהורי הנפש של מאה הנשים שהשתתפו בקובץ הזה. את מה שהן לא מספרות בריש גלי, אלא רומזות עליו".

איך את חוקרת את זה?
"אני משתמשת בשיטה של מחקר איכותני, שבה עורכים ראיונות מעמיקים ודרכם פורצים לנבכי נפשותיהן של המרואיינות. אז נכון שאין לי מרואיינות, הדוברות בקובץ כבר אינן חיות, אבל יש לי עדויות שהן הותירו אחריהן. אני נזהרת לא להכניס להן מילים לפה. לא לפרש את הטקסט בהתאם לרוח הימים שלנו, כפי שלצערי עושות חוקרות רבות כיום".

ההדים: "כמו שאתן מסוגלות לכתוב, לא יכתוב לעולם גבר"

הקובץ נחל הצלחה אדירה, ועורר גלים והתייחסויות ממנהיגי היישוב – מדוד בן-גוריון ועד אבא אחימאיר, אנשי רוח וחברי קיבוץ. רבים שיבחו את הכתיבה הנשית המיוחדת ואת חשיפת העולם שהיה חבוי מעיני הציבור. הוא הודפס תוך שנתיים וחצי בשלוש מהדורות, והיה למעין רב-מכר מקומי. חברי קיבוץ העידו על עצמם שיחסם לחברוֹת השתנה בעקבות הקריאה בקובץ.

עטיפת הספר "חברות בקיבוץ"

אבל תרומתו של הקובץ לנשים הייתה החשובה ביותר. כבר בימיו הראשונים חצה הקובץ גבולות והגיע למגויסות היישוב בצבא הבריטי. חנה אגמון ולאה קרופניק, ששירתו באותה עת במצרים, כתבו על האושר והתקווה שהקובץ נסך בהן ובחיילות ששירתו עמן. "חשוב להמציאו לכל החיילות העבריות", כתבה לאה קרופניק ב'דבר' במרץ 1944, "מפני שהוא מספר על השתתפות החברות בבניין הארץ ועל סבלן, שלא תמיד מוכרים". קרופניק אף הכתה על חטא: לפני שהקובץ ראה אור היא סברה שהוא מיותר, אבל שינתה את דעתה כשקראה אותו. גם משה מוסינזון מנען, ששירת במסגרת הבריגדה באיטליה, התרשם מאוד: "איני יודע למה", כתב לבסביץ' בפברואר 1944, "אבל כמו שאתן מסוגלות לכתוב, לא יכתוב לעולם גבר".

חביבה רייק שצנחה בסלובקיה לקחה עמה את הקובץ לשליחות שממנה לא שבה, למרות הדרישה לא לקחת חפצים כבדים. היא קיבלה אותו כמתנת פרידה מחבריה בפלמ"ח ערב צאתה למשימה, והספר ליווה אותה בדרכה. הוא היה עבורה בבחינת גשר של נייר עם הארץ ועם קיבוצה מענית. בסמינר הרעיוני שארגנו בספונטניות שליחים מהארץ לחברי תנועות הנוער בסלובקיה היא קראה בעברית מהספר ותרגמה לסלובקית. קטעי הקריאה שימשו פתיח לשיחה על ההגשמה הציונית-סוציאליסטית.

עטיפת הספר "לדובב שפתי שותקות". שכטר: "שתי קיבוצניקיות מבינות את החשיבות המהפכנית שבכתיבה נשית, ומקדישות עשור מחייהן כדי להוציא קובץ ממוארים של חברות קיבוץ"

ערב לכידתה בהרי סלובקיה, נקבר הספר יחד עם מכשיר הקשר שלה וחפצים אישיים נוספים ביער. הוא נמצא אחרי מלחמת העולם השנייה, וכיום הוא מוצג בבית חביבה שהוקם לזכרה במענית.