דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שלישי ח' בניסן תשפ"ד 16.04.24
20.3°תל אביב
  • 20.9°ירושלים
  • 20.3°תל אביב
  • 17.6°חיפה
  • 18.5°אשדוד
  • 16.2°באר שבע
  • 23.8°אילת
  • 20.4°טבריה
  • 17.5°צפת
  • 19.0°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
מגזין דבר

כפיים / "כששעון חוזר לתקתק, אני מרגיש כמו כירורג שנותן לחולה את החיים בחזרה"

לב חידקל מתקן שעון אוריינט תוצרת יפן. אום השתחרר, נפל לתוך המנגנון ושבר את אחד מגלגלי השיניים. את הבורג שנשאר צריך להוציא בזהירות, בלי לפגוע בצילינדר (צילום: יונתן בלום)
לב חידקל מתקן שעון אוריינט תוצרת יפן. "הלקוחות מכבדים אותי, וזה שווה יותר מכסף" (צילום: יונתן בלום)

מברגים, גלגלי שיניים ולופה בעין ימין: לב חידקל, בן 74 מרמת גן, מתקן שעונים כבר 57 שנים | הוא מספר על השינויים שעבר התחום, על הטכנולוגיה שהשתכללה, ועל מלאכה הולכת ונעלמת: "הצעירים היום רוצים לקבל בוכטה של כסף ומיד"

יונתן בלום
יונתן בלום
כותב אורח
צרו קשר עם המערכת:

סיפור האהבה ארוך השנים של לב חידקל עם שעונים התחיל דווקא באירוע מצער. אביו היה חייל בצבא הרוסי, וחזר מהמלחמה עם הנאצים אחרי שאיבד בה את משפחתו ואת כל רכושו, למעט שעון כיס של אומגה שלקח מחייל גרמני.

"פתחתי את שעון האומגה של אבא ובטעות שברתי אותו", מספר חידקל, בן 74. "הרגשתי מאוד לא נעים, וכל הזמן הייתה לי אותה המחשבה בראש: כשאהיה גדול אתקן את השעון".

לב חידקל מתקן שעון. "כשנתתי לאבא את השעון ששברתי לו בטעות והיה הראשון שתיקנתי, הרגשתי כאילו אני מוסר לו מיליון דולר שמצאתי ברחוב" (צילום: יונתן בלום)
לב חידקל מתקן שעון. "כשנתתי לאבא את השעון ששברתי לו בטעות והיה הראשון שתיקנתי, הרגשתי כאילו אני מוסר לו מיליון דולר שמצאתי ברחוב" (צילום: יונתן בלום)

חידקל לא זוכר לטובה את ימי בית הספר. "הייתי שובב, לא הייתי תלמיד טוב. אבא אמר לי: 'אתה לא רוצה ללמוד? בסדר, לך תלמד מקצוע'". אחד השענים הגדולים של פולאצק, עיר הולדתו בבלרוס, היה חבר של אביו. "דוֹד מישה קראתי לו. כשהייתי בן 15, אבא שלח אותי להיות שוליה שלו. שנה שלמה ישבתי לידו ולמדתי את המקצוע.

"דוד מישה היה נכה מהמלחמה, בלי רגל, והוא לימד אותי בשיטה של אהבה קשוחה, כמו אבא. לפעמים הייתי מפיל חלקים פצפונים, חלקים זולים שהיו לו הרבה מהם במלאי, אבל הוא היה מתעקש שאחפש. 'תחשוב שאתה בן אדם רעב שמחפש פירורי לחם!', אמר לי. שעות הייתי על הברכיים עד שהייתי מוצא את החלק. כשהרגשתי שידעתי מספיק, אמרתי לדוד מישה שאני רוצה לתקן את שעון הכיס של אבא. הוא אמר שזה תיקון קשה, אבל הצלחתי, וזה היה השעון הראשון שתיקנתי לבד. כשנתתי אותו חזרה לאבא, הרגשתי כאילו אני מוסר לו מיליון דולר שמצאתי ברחוב".

אחרי ההכשרה, נשלח חידקל לעבוד שנתיים אצל שען בפריפריה, שהיה אחראי על מעבדה מרכזית לתיקונים. בשירותו הצבאי היה היהודי היחיד בכל הפלוגה. "הייתה שם הרבה אנטישמיות, כמו בכל בלרוס", הוא נזכר. "בברית המועצות הדת הייתה אסורה, אבל אמא שמרה מסורת בבית. דיברנו רק יידיש, אבל ברחוב היה אסור, כי חטפנו קללות ומכות. הנאצים שלטו בבלרוס שלוש שנים במלחמה, והשאירו אחריהם את ההשפעה. למזלי, הבאתי אתי לצבא פינצטה, לוּפָּה ועוד כמה כלים, ובזמני החופשי, הייתי מתקן את השעונים של הרס"רים והקצינים, כך שקיבלתי כבוד והתחמקתי מהקללות".

כלי העבודה של חידקל (צילום: יונתן בלום)
כלי העבודה של חידקל (צילום: יונתן בלום)
מכשיר שבודק את אטימות השעון. שמים את השעון במים בתוך ואקום, ומגבירים את הלחץ ללחצים שונים, לפי הסטנדרט של השעון (צילום: יונתן בלום)
מכשיר שבודק את אטימות השעון. שמים את השעון במים בתוך ואקום, ומגבירים את הלחץ ללחצים שונים, לפי הסטנדרט של השעון (צילום: יונתן בלום)

אחרי שחרורו, שב חידקל למרכז התיקונים. "מנהל המעבדה ראה שאני עובד יפה, ונשלחתי למרכז העיר כשותף לשען שהייתה לו יותר מדי עבודה. שם התעשרנו, כמה שהיה אפשר בתקופה הקומוניסטית. היינו צריכים לחלק את ההכנסות עם המדינה, אבל היינו מקבלים פרמיה של 10%-20% כשעברנו את מה שקבעה המדינה".

חידקל עבד שם כ-20 שנה. לא בער לו לעלות לארץ. "מצבי היה ממש טוב, היה לי כסף ופרוטקציות מכל בכירי העיר שתיקנתי להם את השעונים. כולם הכירו אותי. פתאום המשפחה של אשתי והבן שלי התחילו לדבר על עלייה. אמרתי: 'חבר'ה, מה רע כאן?' גם אבא שלי הזהיר מפני העלייה. הוא היה בולשביק בדמו. עד היום אני זוכר את המילים שלו: 'אתה נוסע לחפש את הפירורים, ואת הלחם אתה זורק. אתה יכול לנסוע, אבל אני נשאר'".

הוא עלה לארץ ב-1990, והחל לעבוד בסבלות. "עבדתי אצל ירקן, ממש קרוב לכאן. העבודה הייתה קשה מאוד פיזית: הייתי סוחב ערימת קרטונים של פירות וירקות בבניינים של ארבע קומות בלי מעלית. אבל יותר מזה, היה לי קשה נפשית: מלהיות שען מכובד, נהייתי מסכן. סבלתי מגעגועים ונהייתי מדוכא. כשקיבלתי את הטיפ הראשון, בכיתי מהעלבון".

בלילות התחיל לתקן שעונים שאסף מבעלי החנויות בסביבת הירקן. "הייתי גם מקבל שעונים לתיקון מהשען שהיה בחנות הזאת לפניי. כשהוא עזב את הארץ, לקחתי ממנו את החנות והמשכתי להפעיל אותה".

"עין ימין, שאיתה אני עובד, חזקה יותר מעין שמאל"

חידקל מתגורר עם אשתו ברמת גן, אב לבן וסב לשניים. "כבר יותר מ-30 שנה אני כאן בחנות, והלקוחות מכבדים אותי", הוא מספר. "זה שווה יותר מכסף. כל עוד אני מסוגל לקום בבוקר מהמיטה, אמשיך להגיע לעבודה. בעבר הייתי עושה גם עבודות צורפות, אבל כבר הרבה שנים אני מתמקד בתיקון שעונים".

אילו כישורים נדרשים כדי להיות שען טוב?
"צריך ידיים טובות והרבה שכל. החלק הכי קשה בתיקון זה למצוא את הדֵּפֶקְט שגורם לתקלה. אחר כך זו רק עבודת ידיים. כמובן גם העיניים חשובות. אני עובד 57 שנה עם אותה הלופה. לאחרונה עשיתי בדיקת עיניים לרישיון הנהיגה והאופטומטריסט אמר שעין הימין שלי, זו שאני עובד אתה עם הלופה, יותר חזקה מעין שמאל. אני לא צריך משקפיים כדי לקרוא עיתון. אתה גם צריך להיות פסיכולוג טוב, כי אנשים מאוד אובססיביים לגבי השעון שלהם".

חידקל והלופה. "אני עובד 57 שנה עם אותה הלופה" (צילום: יונתן בלום)
חידקל והלופה. "אני עובד 57 שנה עם אותה הלופה" (צילום: יונתן בלום)

איך השתנה המקצוע?
"פעם זה היה מקצוע מאוד מכובד. אנשים נתנו הרבה כבוד לשעון שלהם, והתייחסו לשען בהתאם, כמו לרופא. כשהתחלתי לעבוד לא היה דבר כזה שעון עם סוללה, כל השעונים היו מכאניים, שצריכים למתוח ידנית את הקפיץ של השעון, או אוטומטי-מכאני, שהקפיץ נמתח גם מתנועת היד באמצעות רוטור שמותח אותו. רק בשנות ה-70 התחילו לבנות שעוני 'קוורץ' שעובדים עם סוללה, ואפשר פשוט להחליף להם את המנגנון.

"אבל גם הרבה ענתיקות מגיעות אלי, בעיקר שעוני קיר שאנשים מקבלים בירושה וחשוב להם לתקן בגלל הערך הסנטימנטלי. ב-95% מהמקרים אני לוקח על עצמי לתקן, לא משנה כמה התיקון קשה. למדתי תמיד לתת שירות קודם כל. אני לא חושב אם התיקון רווחי או לא".

מנגנון של שעון קיר. "אנשים מקבלים בירושה שעוני קיר, וחשוב להם לתקן אותם בגלל הערך הסנטימנטלי" (צילום: יונתן בלום)
מנגנון של שעון קיר. "אנשים מקבלים בירושה שעוני קיר, וחשוב להם לתקן אותם בגלל הערך הסנטימנטלי" (צילום: יונתן בלום)

אנשים לא ויתרו על שעונים לטובת סמארטפון או שעון חכם?
"כמות העבודה שלי לא ירדה. ימי שישי אצלי מפוצצים בלקוחות. הרבה אנשים פשוט רגילים לענוד שעון, ויש הרבה שבשבילם זה תכשיט, במיוחד אצל הצעירים. יש עלייה של השעון החכם, שעובד עם ננו-טכנולוגיה כמו מחשב, ואותם כבר אין לי איך לתקן".

יש שענים חדשים?
"דור השענים שלי כנראה יהיה האחרון בארץ. בכל הקריירה שלי לימדתי רק שלושה צעירים שרצו להיות שענים, ורק אחד מהם נשאר בתחום. אבל יש עדיין בתי ספר לשענות בעולם, במיוחד בשווייץ. המקצוע דורש הרבה סבלנות לשבת, ואין בו הרבה כסף. הצעירים היום רוצים לקבל בוכטה של כסף ומיד".

מה אתה אוהב בשענות?
"כשאני עושה תיקון מורכב, למשל של שעון ענתיקה, ואני שומע את התקתוק הראשון אחרי התיקון, אני מרגיש כמו כירורג אחרי ניתוח שנותן לחולה את החיים בחזרה".

שעונים בחנות. "לבן שלי אוסף עוד יותר גדול" (צילום: יונתן בלום)
שעונים בחנות. "לבן שלי אוסף עוד יותר גדול" (צילום: יונתן בלום)

איזה שעון אתה עונד?
"אומגה. זה השעון שאני מכוון איתו את השעונים שמגיעים לתיקון. יש לי אוסף שעונים, ולבן שלי אוסף עוד יותר גדול. הוא עובד בהיי-טק, אבל מבין בדגמי שעונים יותר ממני. מה שחסר לי מאוד באוסף הוא שעון של ברגה, כי הם יקרים מאוד. זו אחת מחברות השעונים הכי עתיקות, והם המציאו את שעון היד וגם הרבה פטנטים, כמו השעון האוטומטי הראשון. החלום הוא למצוא אחד מקולקל שאוכל לקנות בזול ולתקן אותו. נדיר מאוד שמגיעים אלי עם שעונים בליגה הזאת, כי כמעט אין חלקים בארץ, ושולחים אותם ישר לתיקון אצל היצרן בשווייץ. המחירים יכולים להגיע ליותר ממיליון דולר".

חידקל בכניסה לחנות שלו (צילום: יונתן בלום)
חידקל מחוץ לחנות. "החלום הוא למצוא שעון ברגה מקולקל, לקנות אותו בזול ולתקן אותו" (צילום: יונתן בלום)

"שען לב: תיקון שעונים", המעגל 2, רמת גן

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר
פעמון

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״

נרשמת!