מסקרן אותי מדוע ספורטאיות וספורטאים ישראלים לא מביעים את דעתם בנוגע למצב במדינה, למחאה החברתית והרפורמה המשפטית. אני לא יודע למה זה מטריד את מנוחתי. המצב גם ככה מורכב ומסובך, אז למה להוסיף דאגות? אולי זה בגלל אינפלציית סרטי הדוקו ספורט, שראיתי בחודשים האחרונים על ביל ראסל, קארים עבדול ג'אבר ומוחמד עלי. נתליתי באילנות גבוהים. כן. תרתי משמע.
בכל זאת, חיפשתי, שאלתי ומצאתי שיש גם ספורטאים ישראלים, שהביעו את עמדתם הפוליטית והחברתית בזמן האחרון. תומר גינת, קפטן נבחרת ישראל בכדורסל והפועל ת"א, התראיין לאתר "ONE" לפני שלושה שבועות ואמר, שהוא מודאג מהמצב במדינה ועודד את האזרחים לצאת ולהפגין נגד הרפורמה המשפטית. אני יודע, שגם שירן ייני, קפטן מכבי ת"א בכדורגל ודני פרנקו, מאמן הפועל ת"א בכדורסל – נצפו בהפגנות. חוץ מהם ראיתי, שספורטאי עבר כמו דודו אאוט בעד הרפורמה, ושי דורון וגילי ורמוט נגד הרפורמה, וכמובן אורי אוזן.
אורי אוזן, כדורגלן עבר ופרשן כדורגל בהווה (וגילוי נאות, חבר שלי) מאוד פעיל ברשתות החברתיות וגם התחיל לנאום בשבועיים האחרונים בהפגנות. קולו נשמע והוא חד וברור. ענייני. מנוסח. בקי בפרטים. אבל אורי אוזן הוא היוצא מן הכלל, שאינו מעיד על הכלל. ספורטאי ישראל בהווה ובעבר בוחרים בשתיקה. אייל ברקוביץ', שיש לו תוכנית רדיו יומית ומופיע בטלוויזיה לפחות ארבע פעמים בשבוע נמצא מחוץ למשוואה הזאת.
***
אחד ההסברים, שקיבלתי לשתיקתם של הספורטאים הוא, שהם חוששים, שאם יביעו דעה זה יפגע בפרנסתם. או כמו שמייקל ג'ורדן אמר, כשנשאל למה הוא לא תומך בדמוקרטים באופן פומבי: "כי גם רפובליקאים קונים נעליים". אבל ספורטאי ישראל (רובם) לא מוכרים נעליים. הם מוכרים את יכולתם ויכולתם אינה נשפטת על פי עמדתם הפוליטית. בעלים של קבוצה לא ישלול חוזה של שחקן, כי הוא הלך להפגנה או תמך ברפורמה. יש בישראל שחקני כדורגל, ששכבו עם קטינות ומשחקים בשניים ממועדוני הכדורגל הגדולים בארץ. על הצטרפות להפגנה או הבעת דעה פוליטית לא ישללו מספורטאי את עיסוקו ופרנסתו.
אם לבעלי המועדונים ומאמני הקבוצות לא אכפת מדעתם הפוליטית של השחקנים שלהם, לקהל האוהדים כנראה אכפת. שרן ייני נצפה בהפגנה נגד הרפורמה בחודש ינואר יחד עם אשתו. הוא לא העלה פוסט בטוויטר או בפייסבוק. לא העלה תמונה לאינסטגרם. פשוט מישהו בקהל זיהה אותו, צילם והעלה לרשת. התגובות היו מגוונת: חלק תמכו וחיזקו. חלק כעסו ונפגעו.
זה המצב כרגע במדינה. היא נחלקת לשניים. מאז לא עלתה תמונה של ייני בהפגנה ולא ראיתי אף ספורטאי ישראלי פעיל שהתבטא בעד או נגד הרפורמה. דממה. זה מוזר. כי להבדיל מזמרים שלא מביעים את דעתם כי הם חוששים שהקהל שלהם יחרים אותם ולא יגיע להופעות שלהם, נראה לי לא הגיוני שאוהד יחרים את קבוצתו בגלל השתייכות פוליטית או הבעת דעה של אחד השחקנים.
***
חשבתי לעצמי, למה זה מפריע לי? למה אכפת לי שספורטאים ישראלים יביעו את דעתם בזמן הרגיש שאנחנו נמצאים? מה אכפת לי מה דעתו של ערן זהבי? או גיא פניני? במה דעתם חשובה יותר מדעתו של המאבטחת בקניון או הקופאי בסופר? אז דעתם לא יותר חשובה. דעתם שווה בדיוק לדעה שלי ולדעה של נהג האוטובוס. הדעה של כולם שווה וגם חשובה. אני לא רוצה לחשוב על מציאות שאנשים, נהגי אוטובוס או שחקני כדורגל, חוששים להביע את דעתם בגלל שזה יפגע בפרנסתם. זאת מציאות נוראית. צנזורה עצמית היא הצנזורה החמורה ביותר. החירות להביע את דעתנו חשובה קודם כל לעצמנו.
ברור שלא לכולם יש דעה על כל דבר. גם לא כולם חייבים להביע את דעתם בכל עניין. אבל בכל זאת, נראה מוזר שדווקא בתקופה הזאת, הספורטאים שותקים. אם הם שותקים, כי אין להם מה לומר – אז אין לי חצי טענה אליהם, אבל אם הם שותקים כי הם חוששים לפרנסתם או לביטחונם זה מדאיג.
***
לא חסרות דוגמאות מהעולם על ספורטאים שלקחו צד, שהביעו דעה. בארה"ב הדוגמאות רבות ואני תמיד אוהב לחזור לסיפור של מוחמד עלי. ב-1967 עלי היה בשיאו הספורטיבי. הוא היה בן 25, אלוף עולם, ששמר על תוארו כבר שמונה פעמים ובדיוק אז סירב להתגייס לצבא ארה"ב ולמלחמה בווייטנאם.
בעקבות הסירוב תואר אלוף העולם נשלל ממנו, רישיון האגרוף נלקח ממנו והוא נידון לחמש שנות מאסר. הוא זוכה ארבע שנים אחר כך ולמעשה לא ישב בכלא, אבל במשך ארבע שנים המתאגרף הטוב בעולם לא התאגרף. חתיכת מחיר לשלם עבור הערכים שלך. המוסר שלך. הדעות שלך.
מוחמד עלי לא היה המתאגרף הטוב בעולם אבל לשמו תמיד יוצמד התואר "הגדול מכולם". את התואר הזה הוא קיבל לא בגלל הדברים, שהוא עשה בזירה אלא בגלל הערכים, העמדות והדעות שהוא הביע מחוץ לזירה.
