יש הרבה ספורטאים, ששכללו ושיפרו את הטכניקה של הספורט בו הם התחרו. דוגמאות לא חסר. רץ ה-400 מטר משוכות, אדווין מוזס, שכלל את טכניקת הריצה שלו והחליט, שאת המרחק בין משוכה למשוכה הוא יעבור ב-13 צעדים ולא 15 צעדים, כפי שהיה נהוג עד אז. הטכניקה החדשה הביאה לו 122 ניצחונות רצופים והוא לא הפסיד תחרות במשך יותר מתשע שנים.
מתעמלת הקרקע הטובה בהיסטוריה, סיימון ביילס, ביצעה שנה לפני המשחקים האולימפיים בטוקיו את תרגיל ה"דאבל טריפל", שלא נעשה מעולם על ידי מתעמלת. טוני הוק, מחליק הסקטבורד האגדי, היה הראשון לבצע תרגיל סיבובי של 900 מעלות, תרגיל שלא האמינו שניתן לביצוע. מוזס, ביילס והוק – קבעו סטנדרט חדש באמצעות טכניקה מושלמת. דיק פוסברי, שהלך לעולמו שלשום (ראשון), לא שכלל את הטכניקה של הענף שלו, אלא הוא שינה אותה לחלוטין. מהפך של 180 מעלות.
***
תחרות הקפיצה לגובה היא אחת הוותיקות בענף האתלטיקה. כבר במשחקים האולימפיים הראשונים ב-1896 באתונה התקיימו תחרויות והשיא העולמי היה 1.81 מטר. באותם ימים טכניקת הקפיצה הייתה "מספרת", הקופצים היו מעברים מעל הרף את הרגל הקרובה ואז מבצעים תנועת מספרים באוויר ומעברים גם את הרגל השנייה. ב-1912 הופיע סגנון חדש ויעיל יותר בשם "גלילת בטן", שבו הקופצים עברו את הרף, כשהפנים שלהם לכיוון הרף. טכניקת גלילת הבטן שוכללה לכדי שלמות על ידי הקופץ הרוסי, ולרי ברומל, שקבע ב- 1964 שיא עולם מדהים של 2.28 מטר.
מאמנים אמריקאים טסו לברית המועצות כדי ללמוד את הטכניקה של ברומל ולהעתיק אותה לארה"ב. באותו הזמן לסטודנט ממכלת אורגון היו תוכניות אחרות לגמרי. ריצ'רד דגלאס "דיק" פוסברי היה בחור גבוה, שבכלל רצה להיות שחקן כדורסל, אבל לא נמצא לו מקום בנבחרת של המכללה. אז הוא החליט להתמקד בקפיצה לגובה. מבנה הגוף הגבוה והדק שלו היה שונה מהקופצים האחרים אז כבר בשלב מוקדם בקריירה הוא הבין, שכדי לנצח את המתחרים שלו, הוא יצטרך לעשות משהו שונה לחלוטין.
דיק פוסברי היה "גיים צ'נג'ר", הטכניקה שלו הייתה יוצאת דופן והוא שינה את כללי המשחק לחלוטין, עד כדי כך שמאמנים התריעו, שהיא יכולה לגרום לנזקים קשים בצוואר. פוסברי החליט לקפוץ מעל הרף, כשדווקא הראש והכתפיים שלו יעברו ראשונים ולאחר מכן הגב. המתחרים האחרים צחקו על הסגנון החדש של פוסברי וגם העיתונים לא ריחמו. כתבו עליו שהוא נראה כמו "דג שנזרק על סיפון האוניה", כתב אחר כינה את פוסברי: "הקופץ לגובה העצלן בעולם".
***
פוסברי חשב מחוץ לקופסה, בצורה יצירתית וחדשנית ועשה משהו שלא נעשה מעולם. הוא שכלל את הטכניקה ושיפר אותה כל הזמן וגם התוצאות שלו השתפרו באופן עקבי. למשחקים האולימפיים במקסיקו סיטי 1968 הוא הגיע אחרי שקבע שיא אישי של 2.20 מטר במבחנים האמריקאים. אחרי שהציג את הטכניקה החדשה בארה"ב זה היה הזמן להציג אותה בפני העולם כולו.
פוסברי העפיל לגמר האולימפי עם קפיצה של 2.14 מטר ושם הוא התחרה עם שלושה קופצים נוספים. מיותר לציין, שהם קפצו בטכניקה שונה לגמרי ממנו. בסוף נשארו שני אמריקאים: דיק פוסברי ואד קרתרס, שניצח את פוסברי במבחנים האמריקאים. קרתרס הצליח לעבור 2.22 מטר. פוסברי ניסה את כוחו בגובה 2.24 ונכשל בשני הניסיונות הראשונים. בניסיון השלישי והאחרון פוסברי עשה זאת וזכה במדליית זהב ראשונה ואחרונה בקריירה שלו. מאותו רגע ענף הקפיצה לגובה השתנה לחלוטין.
במשחקים האולימפיים הבאים, בברלין 1972, 28 מ-40 הקופצים השתמשו בטכניקה של פוסברי. במשחקים האולימפיים במוסקבה 1980, 13 מ 16 הקופצים שהגיעו לגמר השתמשו בטכניקה של פוסברי. משנת 1972 ועד שנת 2000, חולקו במשחקים האולימפיים 36 מדליות בקפיצה לגובה – 34 מתוכן חולקו לקופצים שעשו זאת בטכניקה של דיק פוסברי.
***
פוסברי אומנם השתתף רק פעם אחת במשחקים האולימפיים. הוא זכה רק במדליה אחת ומעולם לא קבע שיא עולם בענף שלו אבל ההשפעה שלו היא מעבר לכל מדליה או ניצחון. את ענף הקפיצה לגובה אפשר לחלק לשתי תקופות: לפני פוסברי ואחרי פוסברי. מעולם לא היה אתלט או ספורטאי בודד, שאפשר לומר זאת עליו בצורה כל כך חד משמעית.
המשחקים האולימפיים במקסיקו סיטי 1968 היו קרקע פורייה למחאות חברתיות רבות. זאת הייתה תקפוה של מאבקים חברתיים, פמיניסטים, בעד שוויון אזרח וזכויות אדם. המקרה המפורסם ביותר הוא מחאתם של רצי ה-200 מטר האמריקאים, טומי סמית וג'ון קרלוס, שבזמן ההמנון האמריקאי הצדיעו עם האגרוף השחור. מה שקצת נשכח הייתה המחווה של דיק פוסברי לאתלטים האפרו-אמריקאים. כשפוסברי עלה על הפודיום בטקס קבלת המדליות גם הוא הניף את אגרופו כדי להזדהות ולתמוך במאבקם למען זכויות האזרח.
