שלמה מויאל התחיל את דרכו כמוזיקאי. הוא ניגן בכינור ואחר כך בקונטרבס, אבל הבין אחרי שנה באקדמיה שתזמורות הן לא המקום עבורו. "מאז שאני ילד, תמיד אהבתי לבנות דברים, לצייר ולפסל", מספר מויאל, 54, ל'דבר', "אז אחרי ההחלטה לא להמשיך כמוזיקאי, חיברתי בין שני העולמות".

הוא נרשם לבית ספר לבניית כינורות על שם סטרדיווארי בקרמונה, בצפון איטליה. "קרמונה היא מֶכָּה של בוני הכינורות", הוא מספר בגאווה, "שם התפתחה אמנות בניית הכינורות לפני 500 שנה, ועבדו שם בוני הכינורות הגדולים כמו סטרדיווארי, אמאטי וגוארנרי. אפשר להגיד שמשם לא חזרתי".

הוא למד בתוכנית של ארבע שנים, שבסופה קיבל תעודת "מאסטר לותייר" – בונה מאסטר של כלי קשת. "כל שכבה הייתה מחולקת לכיתה של איטלקיים וכיתה של זרים, אבל בריאיון הקבלה אמרו לי 'אתה שובב כמו איטלקי, אתה תלמד איתם'. בהתחלה לא הבנתי כלום והיה סבל נוראי, אבל אחרי כמה חודשים למדתי את השפה ורצתי קדימה".

מויאל בבית המלאכה. "לומדים לתקן רק מתוך התנסות ולמידה עצמית" (צילום: יונתן בלום)

הוא התבלט בכיתת האיטלקים לא רק משום שהיה הזר היחיד בה, אלא גם בזכות השאפתנות שלו. בעוד חבריו לספסל הלימודים עמלו על הכלי הראשון שלהם, שהיה כינור, הקטן בכלי הקשת, הוא רצה להתחיל דווקא מקונטרבס. "'בשום אופן!' אמר לי המורה אז, 'אף אחד לא מתחיל עם כלי גדול'. בסוף התפשרנו על בניית צ'לו, שגם הוא גדול מכינור פי שישה. המורה צדק כמובן – כולם כבר סיימו לבנות את הכינור הראשון, ואני עדיין הייתי באמצע הצ'לו, וגם מה שהספקתי יצא לא טוב".

כשהמורה שאל אותו מה הוא רוצה לעשות עם הצ'לו, הוא השיב לו שמצדו הוא יכול לחצות אותו לשניים. "ביומולדת שלי הוא הביא לי חצי מהצ'לו. זה עדיין עומד אצלי בבית המלאכה, כמו אנדרטה לעקשנות שלי. התחלתי לבנות את הכינור הראשון, חצי שנה אחרי כולם".

אחרי הלימודים עבר מויאל שלוש שנים של סטאז'ים בברלין, בפריז, בז'נבה וחזרה באיטליה. "שם למדתי את המציאות של המקצוע, שזה בעיקר תיקונים ורסטורציות, והרבה פחות בניית כלים. לתקן לומדים רק מתוך התנסות ולמידה עצמית, ויש גם הרבה שיתוף רעיונות בין בוני הכינורות על שיטות שפתחו".

הוא שב לארץ ופתח בית מלאכה משלו במושב עמינדב ליד ירושלים. הוא מתגורר במושב עם אשתו, ולזוג ארבע בנות. הוא אמנם מעדיף לבנות כלים, אבל רובה המוחלט של עבודתו היא תיקונים. "בניית כלים דורשת המון זמן, וקשה לשלב אותה בין התיקונים, אבל תמיד יש לי כלי בבנייה. רוב הזמן אני כמו מוסך לנגנים. אני עובד עם תזמורות, קונסרבטוריונים, נגנים פרטיים. יש המון עבודה. יש אולי 20 בוני כינורות מקצועיים בכל הארץ. גם אם היו עוד 20, הייתה מספיק עבודה לכולם. לפעמים אני לא עומד בעומס".

מה ההבדל בין תיקון ורסטורציה?
"בתיקון אתה מחזק או משמר משהו שקרה לכלי. ברסטורציה אתה צריך לייצר משהו שכבר לא קיים, כמו למצוא עץ שדומה למקור, לגרום לו להיראות ישן, וגם שיצלצל כמו שצריך".

מה טווח המחירים של הכלים שאתה מוכר?
"הכלים שלי מכוונים לתלמידים מתקדמים ומעלה. רוב הכלים שאני מחזיק הם בקונסיגנציה, אבל לכינור שאני בונה בעצמי אני לוקח כ-50 אלף שקלים, ולצ'לו 130-110 אלף. לבנות כינור לוקח בין 250 ל-300 שעות, וצ'לו יכול לקחת גם 600 שעות".

מה הכלי הכי מיוחד שבנית?
"כל המשפחה שלי מנגנת. אחת הבנות כנרת מאוד רצינית. בגיל 12 היא התלהבה מאוד מאחד הכינורות שראתה בספר אצלי ואמרה 'אבא, אני רוצה שתבנה לי כזה!' יש לה טעם. היא בחרה בכינור ה-Hellier שבנה אנטוניו סטרדיווארי ב-1697, ונחשב אחד היפים שקיימים היום, עם קישוטים שהוא שיבץ בתוך העץ, כך שהעיצוב לא יכול להימחק.

"זה היה אתגר רציני. עשיתי הרבה מחקר לקראת הבנייה ואפילו נסעתי לעיר פרטן בצרפת כדי לחפש חתיכת עץ ממש דומה למקור מבחינת הצבעוניות והסיבים. אחרי שסיימתי את הכלי, הלכתי לראות את הכינור המקורי שמוצג בקרמונה, והם ממש דומים. היום הבת שלי בת 18, והכינור הפך למין תעודת זהות שלה. הבת הקטנה שלי מנגנת בצ'לו ומתקרבת לגיל בת מצווה. יכול להיות שיריתי לעצמי ברגל", הוא צוחק.

שלמה מויאל עם הכינור שבנה לבתו. "הכינור הפך למין תעודת זהות שלה" (צילום: יונתן בלום)

הוא מספר שהנגן פטר מרק, שהיה הקונטרבסיסט המוביל של הפילהרמונית הישראלית, נתן לו את הקונטרבס שלו לרסטורציה מאז'ורית. "העבודה על הכלי נמשכה שנתיים. הכלי נבנה ב-1840, וכלים ישנים סופגים סדקים, נזק מתולעי עץ, והקימור שלהם שוקע עם הזמן. לשחזר את צורתו המקורי של הכלי דורש המון עבודה. עושים תבנית גבס של הכלי, ומזה יוצקים מודל. את המודל מסדרים לפי הצורה שהכלי אמור להיות, עושים שוב תבנית גבס, ומשתמשים בתבנית הגבס המתוקנת כדי להחזיר את הקימור לצורתו המקורית.

"שנים אחרי התיקון, פטר מכר את הכלי דרך בונה כינורות מפורסם שהוא גם סוכן כלים, והוא התרשם מאוד מהתיקון שלי. הכלי נמכר לאחרונה ב-160 אלף אירו (כ-617 אלף שקלים) והגיע לנגנית איוי וונג, מתזמורת שווייץ המערבית. כשהייתה עבודה לעשות על הכלי, הזמינו אותי במיוחד לשווייץ לעשות תיקונים על הכלי שתיקנתי בעבר. לכלים הישנים יש ממש גינאולוגיה".

מויאל מגלף (צילום: יונתן בלום)

כלי מיתר בבית המלאכה. "עץ הוא דבר אורגני, התאים זזים וכל מי שמנגן עליו 'מווברט' אותו בצורה אחרת, וזה משפיע על ה-DNA של הכלי" (צילום: יונתן בלום)

למה אנשים מוכנים לשלם סכומים כאלה על כלי נגינה? יש באמת הבדל כל כך משמעותי בצליל של סטרדיווארי לעומת זה של כלי מודרני?
"בהחלט, אבל זה לא רק בזכות הרמה המעולה של בניית הכלים הישנים. עץ הוא דבר אורגני, התאים זזים וכל מי שמנגן עליו 'מווברט' אותו בצורה אחרת, וזה משפיע על ה-DNA של הכלי. למשך 300 שנה ניגנו על הכלים האלה כל הנגנים הטובים בעולם, וזה משפיע. למשל, הכלי של פנחס צוקרמן הוא כינור שבנה גוארנרי ב-1742, ומאז ניגנו על הכלי אולי 8-7 נגנים בלבד. כלי שלא מנגנים עליו שנה נשמע אטום, מת.

"חוץ מזה, איך שהכלי נשמר והאקלים גם משפיעים על העץ ועל הסאונד. לכן יש סטרדיווארים שיכולים לעלות 12 מיליון דולר וגם 50 מיליון דולר, אף שזה אותו יוצר, כי הם לא מצלצלים אותו הדבר. נגנים ברמות הכי גבוהות נאלצים להסתמך על אספנים ומוסדות שישאילו להם את הכלי, כי נגן לא יכול לממן אפילו את הביטוח לכלים ברמות האלו".

באילו סוגי עץ משתמשים בכלים?
"יש עצים מאוד ספציפיים שאפשר להפיק מהם צליל טוב בכלי קשת, וכולם גדלים באירופה. לחזית של הכלי משתמשים בעץ אשוח, ולגב ולשאר הכלי עובדים עם מייפל השקמה".

כלי העבודה (צילום: יונתן בלום)

החומרים בבית המלאכה (צילום: יונתן בלום)

ועוד כלי עבודה. "אתה לומד לכוון את הכלי בהתאם לדרישות של הנגן" (צילום: יונתן בלום)

חשוב להיות מוזיקאי בתחום שלך?
"דווקא הצד המוזיקלי לא חשוב. רוב בוני הכינורות לא נגנים כמוני. אף אחד מהמורים שלי בקרמונה לא ידע לנגן. אתה לומד לכוון את הכלי בהתאם לדרישות של הנגן. אם הנגן אומר שהצליל עמום או צורם, אתה יודע מה לעשות כדי להגיע לצליל שהוא מחפש. אלה דברים שלא לומדים בבית הספר".

מה מושך אותך לעבודה?
"אני מאוד נמשך לצורניות של הכלים, לקימורים, לשבלול של הצמרת, יש בהם המון יופי. אני גם נמשך לעיבוד של החומר שאנחנו עובדים איתו. לכל חתיכת עץ שאקח יהיו תכונות שונות, גמיש יותר או קשה יותר, ועם הזמן לומדים מה אפשר ואי אפשר לעשות עם כל חתיכה. אני מאוד אוהב את כל הטכניקות ליצירת מראה של כלי ישן, כמו ליצור קרקלור (Craquelure), הסדקים הדקיקים בתוך לכה ישנה. זו ממש אמנות לעשות את זה בצורה משכנעת. יש משהו מאוד מרגש בלקחת חומר פשוט ולעבד אותו עד שבסוף יוצא ממנו צליל – כלומר להשתמש באמנות פלסטית כדי ליצור אמנות מופשטת. אני מאוהב במקצוע שלי. אמשיך איתו עד שלא אוכל יותר".

מויאל בעבודה. "אני מאוהב במקצוע שלי. אמשיך איתו עד שלא אוכל יותר" (צילום: יונתן בלום)

שלמה מויאל, בונה כינורות, רחוב הזית 243, מושב עמינדב