"בזמן שלו הוא הגיע", אמרה טדלה מלקמו בדמעות, שניות אחרי שחיבקה את בנה הבכור דנקאו, שעלה סוף סוף לישראל. מעל שלושים שנה חיכו במשפחת מלקמו לדנקאו, בן ה-44, שנשאר באדיס אבבה בזמן שאביו, אמו וחמשת אחיו עלו ארצה ב'מבצע שלמה' ב-1991. ברביעי השבוע, בשעת ערב, זה קרה: דנקאו נחת בישראל. "תמיד אמרתי שהוא יגיע, אני מאמינה במאה אחוז", אמרה טדלה, "אבל זה לקח זמן".

טדלה מלקמו (משמאל) ממתינה לבנה דנקאו בשדה התעופה, עם בתה איילת (משמאל), ונכדיה הודיה ואושרי (צילום: יהל פרג')

"עלינו ב-1991, אחי נישאר שם מאחור בגלל הבירוקרטיה באתיופיה", מספרת דניאלה, אחותו של דנקאו, "שנים עברנו מסכת התעללות ממשרד הפנים. היו שחיתויות, הצעות מצד גורמים במשרד כדי לקדם אותו בתור, דברים מזעזעים. לפני כמה שנים זימנו אותנו לחקירה במשטרה, כי מסתבר שאדם אחר עלה תחת השם שלו. לאחר מלחמות ומאמצים, עדיין משרד הפנים לא אפשר עליה של אחי".

משפחות נקרעו, והקרובים שנותרו באתיופיה הורשו לעלות רק אחרי עשורים של המתנה

אולם קבלת הקהל בנתב"ג היה עמוס בבני משפחותיהם של 163 עולות ועולים חדשים מאתיופיה שנחתו בישראל. הם הגיעו לארץ כחלק מעליית 'צור ישראל', בזכות החלטות שהובילה שרת העלייה והקליטה לשעבר, פנינה תמנו שטה, בשתי הממשלות הקודמות. העולים מגיעים בשלב הראשון למרכזי הקליטה ברחבי הארץ, שם הסוכנות היהודית ומשרד העלייה והקליטה מלווים אותם בצעדיהם הראשונים בישראל.

אתיופיה היא המדינה היחידה שישראל אינה מאפשרת לכל יהודי שחי בה לעלות לישראל בכוחות עצמו. עקב הטלת ספק של הרשויות בישראל ביהדותם, הדרך לארץ עוברת בהמתנה ארוכה במחנות מעבר בהתאמה לקריטריונים שמציבה הממשלה. אלו כוללים הימצאות ברשימות שמיות של מבקשי עלייה מהעבר, ותיעוד מדוקדק ברמת בדיקות DNA של שושלות משפחתיות. כתוצאה מכך נאסרה עלייתם לארץ של בני משפחה בדרגה ראשונה של יהודים שכבר עלו. לפני שלוש שנים החליטה הממשלה להרחיב את ההגדרה של הזכאים לעלייה, ובזכות החלטה זו מאות רבות של משפחות זכו להתאחד.

"הרגשה שאי אפשר לעכל"

"זו הרגשה שאי אפשר לעכל אותה, התרגשות בפנים, פרפרים בבטן", מספר רוני, אחיו של דנקאו, בזמן הציפייה באולם קבלת הקהל. "אני זוכר את היום שבו אנחנו עלינו, הודיעו לנו יום לפני על הטיסה. עלינו לג'מבו בלי כיסאות, הדביקו לנו מספר למצח, ושיכנו אותנו במלון בנהריה".

האחות איילת משתפת בזכרונותיה מסיפור העלייה של המשפחה: "ישר הכניסו אותנו לחדר אןכל, אני זוכרת שהיה שם לחם עם ריבה, פעם ראשונה שראית. מרוב התרגשות אנשים זרקו שטרות מהחלון, כי לא יהיה צריך כסף בישראל. למדנו את התקווה בילדות. עלינו בלי מזוודה בלי כלום, דמיינו את ירושלים שהיא מזהב".

איילת (מימין) ודניאלה מלקמו, אחיותיו של דנקאו מלקמו, ממתינות לו בשדה התעופה עם השלט "ברוכים הבאים לארץ ישראל הקדושה" (צילום: יהל פרג')

"נלחמתי יחד עם דניאלה שדנקאו יגיע לפה, נגד כל העולם", אומר רוני, "עזרו לנו השרה תמנו שטה, וגם בסוכנות היהודית, ועוד אנשים".

גם אחייניו של דנקאו הגיעו לשדה התעופה. אלעד ואושרי, ילדיה של איילת, והודיה, בתה של דניאלה, התרגשו לראות את הדוד החדש-ישן שלהם בפעם הראשונה. את השלט שהכינו בבית, "ברוכים הבאים לארץ ישראל הקדושה", קשה היה לפספס. "איחוד משפחות" קוראים לזה בעברית מכובסת, מושג שלא יכול להכיל בתוכו את העובדה שבעוד שבועיים יחגגו בפעם הראשונה כל משפחת מלקמו את חג החירות סביב שולחן אחד, בישראל.

"אם חלשים כלום לא קורה"

יו"ר מטה המאבק להעלאת יהודי אתיופיה, אורי פרדניק, קורא לממשלה לפעול להעלאת כל היהודים שנותרו באתיופיה. "לא נוכל לפצות את האחים והאחיות שהתאחדו ושנקרעו עוד במבצע שלמה על השנים האבודות ורוויות הסבל בהמתנה לעלייה", אומר פרדניק ל'דבר', "אך זה בידי הממשלה למנוע סבל ומוות של יהודים נוספים. אנו דורשים להעלות את יתר הממתינים, ויפה שעה אחת קודם."

פרדניק מוחה על כך שבתקציב משרד העלייה והקליטה לשנתיים הקרובות אין סעיף המתייחס להמשך העלייה מאתיופיה. המשמעות היא למרות שישנם עוד אלפי ממתינים באתיופיה, כשתמולא המכסה של החלטת הממשלה הקודמת – בעוד כ-1,000 עולים, תיפסק העלייה.

ולאם, טדלה, יש מסר משלה. "אם חלשים כלום לא קורה", היא אומרת בהתרגשות, "לא לוותר, לא לוותר".