נור מינאוי, 34, הוא דור שלישי של קדרים מיפו. "אבא שלי היה קדר מגיל 12", מספר ל'דבר' מינאוי, בזוגיות ומתגורר בפלורנטין עם כלבו לואי. "במקום להיות בבית הספר, הוא למד קדרות מהדוד שלו. הייתי מוקף בזה בילדות, ודווקא בגלל זה שנאתי את הקדרות והלכתי ללמוד צילום. פתחתי עסק לצילום אירועים, אבל באיזשהו שלב נמאס לי מהאנשים".

אז הצטרף מינאוי לאביו בעבודתו. "הוא היה הקדר הראשי במפעל גדול לקרמיקה, 'סטודיו אדמה', ופתאום התחלתי להידלק על הקרמיקה בפעם הראשונה. בהמשך התחלתי לעבוד שם בעבודות הפשוטות – ניקיונות וסידורים, ללוש את החמר, ועליתי שלב-שלב, עד שידעתי לעבוד על האובניים בעצמי. למדתי המון מלהסתכל על אבא שלי עובד, והיו לי כמה מורים שלימדו אותי טכניקות שונות".

בתחילת הדרך קיבל מינאוי עבודות עבור קרמיקאים אחרים, שהיו חתומים על הכלים שיצר. "אבא שלי עבד ככה כל החיים, אבל לי זה הציק שאני מייצר לאחרים, והחלטתי לפתוח עסק כעצמאי. לפני שהיה לי סטודיו משלי, שכרתי שטח בסטודיו אדמה. פנו אלי מחלווה מרקט, חנות ביפו שמוכרת עבודות יד של בעלי מלאכה ערבים מישראל, מהרשות הפלסטינית ומהעולם הערבי. הם התחילו לקנות את העבודות שלי, זה חשף אותן לקהל גדול ונוצר ביקוש".

במקביל, עברו אליו לקוחות רבים מעולם המסעדנות שעבדו עם אדמה. "השם שלי התחיל להתגלגל משף לשף, עד שפתחתי את הסטודיו כאן לפני כשנתיים, חלל של 100 מטרים. זאת הייתה החלטה שדרשה הרבה אומץ, כי היינו עדיין בתקופת הקורונה, אבל היא התבררה כנכונה, כי עד עכשיו לא היה לי צורך לפרסם את עצמי. חוץ מלייצר, אני גם מעביר כאן סדנאות ופותח חנות למכירת הכלים שלי לקהל בימי שישי".

ידיים עובדות (צילום: יונתן בלום)

ואחרי שהחומר התייבש (צילום: יונתן בלום)

יחסית לאדם שגדל במשפחה מוסלמית מסורתית ביפו, ההתנהלות מול לקוחות מגוונים באה לך מאוד בטבעיות.
"החוויה האישית שלי ביפו הייתה מאוד אקלקטית. להורים שלי היה מאוד חשוב שאכיר עוד תרבויות ודתות. עד כיתה ח' למדתי דווקא בכנסייה, בבית ספר טרה סנטה ביפו, ובכיתה ח' עברתי מבית ספר נוצרי לבית ספר יהודי, לפתוח הדמוקרטי ביפו. שם היו לא מעט אנשים ממשפחות מפורסמות ועשירות. הכרתי את הכול, את העולמות המוסלמי, הנוצרי והיהודי, וגם את הקצוות של הסולם הכלכלי-חברתי. כולנו אותו דבר, רק שכל אחד אימץ לעצמו איזה שיגעון פרטי. כיף לי לחוות את העולם כך".

איך התפיסה הליברלית של הוריך מסתדרת עם האדיקות הדתית שלהם?
"אנשים לא יודעים, אבל באסלאם הקלאסי אמורים להכיר ולכבד את היהדות והנצרות, כי הן היו דתות קודמות. חינכו אותי שאם אני רוצה להיות דתי, קודם עלי להכיר את הכול ולהחליט מה מתאים לי. לא הייתה כפייה. עצוב שמה שבסוף מתבטא בכל הדתות הוא העמדות הקיצוניות שלא מייצגות את מהות הדת".

איך אתה מגדיר את הסגנון שלך כקרמיקאי?
"אני מאוד קנאי לסגנון מסורתי. רוב הכלים שלי נראים מאוד טבעיים, הטקסטורות מחוספסות, כמו אבן, ואני דואג שלא יהיו צבעוניים מדי. הרעיון הוא שתמיד תרגיש את חומר הגלם גם במוצר הסופי. אני לא עובד עם תבניות, כמו במפעלים גדולים. כל כלי אני מכין אחד-אחד".

איך אתה מצליח ליצור את הכמויות הנדרשות למסעדה או מלון עם זוג ידיים אחד?
"אני כלוא פה הרבה. ההזמנות לוקחות הרבה זמן, מינימום חודש להזמנה. יש מסעדות קטנות שמזמינות כ-30 כלים, יש כאלה שצריכים 200, ויש לי פרויקט למרוקו שבשבילו אני צריך להכין 2,000 כלים".

ספר על התהליך של יצירת כלי.
"זה תהליך איטי. קודם כל אני שוקל את החמר לפי הגודל שאני רוצה, ואז לש אותו כמו בצק. אחר כך אני מייצר את צורת הכלי על האובניים ומייבש אותו באיטיות על המדפים למשך כמה ימים. כשהכלים כמעט יבשים עושים מה שנקרא צד שני, שזה שיוף או גילוף של החלק התחתון של הכלי שקודם ישב על האובניים, וגימורים נוספים, כמו להוסיף רגל או ידית.

מינאוי והתנורים בסטודיו. "אני מעדיף לא להיות בסטודיו בכל שעות השריפה" (צילום: יונתן בלום)

"אחר כך אני מייבש את הכלי עוד כמה ימים עד שכל המים יוצאים מהחמר, ואז אני שורף אותו בכבשן, שריפה ראשונה, שנקראת שריפת ביסק. החום מגיע ל-900 מעלות והתנור פועל כ-12 שעות, אבל בפועל זה יומיים, כי הוא חייב להתקרר עד שאפשר להוציא את הכלים. אחר כך יש את שלב הגלזורה – צביעת הכלים בטכניקות שונות: במכחול, בריסוס או בטבילה. הגלזורות השונות עשויות ממרכיבים דומים לחמר עצמו – חרסינות ומינרלים מהאדמה, בתרכובות שונות, שמייצר בחום גבוה שכבת זכוכית בצבעים שונים. חלק מהגלזורות אני קונה מוכנות, וחלק אני רוקח בעצמי כדי להגיע לאפקטים מיוחדים.

מינאוי משטח את גוש החמר (צילום: יונתן בלום)

וחותך פיסה ממנו לבנייה ידנית (צילום: יונתן בלום)

"אחר כך שורפים את הכלי בשריפה השנייה ב-1,220 מעלות – עוד יומיים עד שאפשר להוציא את הכלי הגמור שאטום לחלוטין. מכלל העלויות שלי בסטודיו, עלות החשמל היא בין הגבוהות. זה יכול להגיע ליותר מ-20 אלף שקלים לחודש. התייקרות החשמל מאוד משפיעה על המחירים שלי. גם חומרי הגלם הכפילו את המחירים שלהם לאחרונה".

מינאוי עובד עם האובניים (צילום: יונתן בלום)

למה התנורים עומדים בחלל סגור בסטודיו? הם מסוכנים?
"בשעות הראשונות של השריפה החמר מוציא הרבה רעלים מסרטנים ומסוכן להיות על ידם. בשריפה הראשונה החומרים האורגניים מתאדים ונפלט חומר רעיל עד 400 מעלות. בשריפה השנייה אני מעדיף לא להיות בסטודיו בכל שעות השריפה, כי החומרים שנפלטים מהגלזורות מאוד מסוכנים".

נשברים הרבה כלים בתהליך?
"כן, החמר הוא חומר מפונק. צריך להתנהג איתו מאוד בעדינות ובאיטיות. בשלבי הייבוש ובתנורים בערך 10% מהכלים נשברים. אם הייבוש מהיר מדי והכלים נכנסים לתנור לא יבשים לגמרי, כל הנגלה עלולה להישבר. אבל אני כבר לא נלחם בזה, ומראש מכין 10% נוסף.

"בסופו של דבר, כלי קרמיקה יותר עמידים מכל דבר אחר, ולכן חלק גדול ממה שאנחנו יודעים על ההיסטוריה העתיקה מגיע משאריות קרמיקה ששרדו אלפי שנים. בתנור, החמר עובר שינוי כימי והופך לחרס, שזה חומר עמיד ואטום שיישאר הרבה אחרינו".

יש סוגים שונים של חמר?
"יש הרבה סוגים וצבעים שונים של חמר. מייצרים חמר בארץ, אבל אני מעדיף להשתמש בחמר שמגיע מגרמניה. הוא פחות נסדק ויותר קל לעבוד איתו".

עבודותיו של מינאוי (צילום: יונתן בלום)

עבודות נוספות. "לצערי, אין לי הרבה זמן לייצר כלי אמנות" (צילום: יונתן בלום)

מה המחירים שלך?
"אני נחשב יחסית זול. כוס נעה בין 65 ל-85 שקלים, וצלחת בין 80 ל-200 שקלים. לדברי אמנות, כמו ואזה, המחיר יכול להגיע גם ל-3,000 שקלים, אבל לצערי אין לי הרבה זמן לייצר כלי אמנות. אשמח להתעסק בזה יותר כשאהיה יותר מבוסס ואוכל להרשות לעצמי".

מה יש בקדרות שמושך אותך?
"זה לימד אותי להיות סבלני. התהליך דורש המון סבלנות, אף שבטבע שלי אני אדם לא סבלני. יש משהו גם בניתוק שלי מהעולם, לבד עם החומר, שמקסים אותי. אי אפשר לגעת הרבה בטלפון כשאני עובד, אז אני בסוג של מקלט של שקט בעבודה".

נור מינאוי סטודיו לקרמיקה, שוקן 27, תל אביב