המוזיקאית הפסנתרנית והנזירה, אֵמָהוֹי צֵגֶה־מַרְיָם גֶבְּרוּ, הלכה השבוע לעולמה בגיל 99, בירושלים. נחשפתי לראשונה למוזיקה של גברו לפני עשור, כשעלתה בירושלים מחווה למוזיקה שלה בביצוע מאיה דוניץ במסגרת עונת התרבות.

היה קשה להאמין שכזה כשרון מוזיקלי ענק חי בישראל, במרחק כמה קילומטרים ממני, ושזו רק הפעם הראשונה ששמעתי עליה. מצד שני, כיוון שגברו בילתה את מרבית חייה כנזירה, לא מפתיע שההתנהלות שלה הייתה לרוב צנועה ומתחת לרדאר. מעולם לא שמעתי נגינה כה אלגנטית, מתוחכמת ומקורית כמו שלה.

כשמסתכלים עליה, כאישה ממוצא אתיופי, אנו מצפים למוסיקה אותנטיות אפריקאית. אבל הייחודיות שלה בולטת בדרך שבה היא שילבה בלחנים שלה השפעות מערביות ואתיופיות לכדי יחידה אחת שאי אפשר לאתר בה את המקום שבו האחת מתחילה והשנייה נגמרת.

השילוב הזה משקף את הביוגרפיה של גברו, שנולדה באתיופיה למשפחה אינטלקטואלית ובגיל 8 עברה עם משפחתה לשוויץ שם התחיל גם החינוך המוזיקאלי שלה בכינור ופסנתר.

בנגינה שלה שומעים לא רק את הסלסולים האתיופיים והעדינות שמאפיינת את הלחנים האלה אלא גם את שופן, עובדה לא מפתיע, כי המורה שלה בצעירותה היה כנר פולני בשם  אלכסנדר קוֹנְטוֹרוֹבִיץ'. היא משלבת אלמנטים של  ג'אז, את דיוק אלינגטון ות'לוניוס מונק, שכמוהם, גם לה, יש נגיעה קלילה שגורמת ללחן לרחף, כאילו בלי מאמץ.

בעקבות אמונתה הדתית, נטשה גברו את עולם המוזיקה המקצועית והסתגרה במנזרים, בהתחלה באתיופיה ואחרי הפוטש הצבאי בשנות השמונים, עברה לישראל והתגוררה כנזירה מין המניין בכנסייה האתיופית קִידאנה מִהְרַת (כנסיית "ברית הרחמים") במתחם דֶבְּרָה גֶנֶט ("הר גן העדן"), ברחוב אתיופיה שבירושלים.

עולם המוזיקה לא שכח את גברו ולא הניח לה לשקוע באנונימיות מוחלטת. היא הגיעה לגבורות וזכתה לחוות קאמבק. בתחילה כשהלייבל הצרפתי 'את'יופיק' הפיק לה אלבום אוסף ב-2006 ולאחר מכן כאמור, בקונצרט מחווה של מוזיקאים ישראלים והדפסת ספר תווים של יצירתה. היא גם הספיקה להקליט אלבום חדש בירושלים ב-2012 בשם 'The Visionary', ובחודש הבא צפוי לצאת אלבום אוסף חדש מיצירותיה בשם 'Jerusalem'.

עם מותה השבוע, בגיל 99, היא זכתה להספדים חובקי עולם, בעיתון הגארדיאן האנגלי ובמגזין פיצ'פורק האמריקאי. ההכרה הבינלאומית במוסיקה שלה הגיעה אחרי שקטעים שלה שולבו בעשור האחרון בפסקולי סרטים ופרסומות והגיעו גם לקהל מחוץ לישראל ואתיופיה.

אמנם עצוב שהקריירה המוזיקלית של גברו לא זכתה לחשיפה גבוהה במהלך חייה, אבל נתנחם בירושה שהשאירה הכוללת כ-150 קטעים לפסנתר, אופרה והרכב קאמרי.

ציפי פישר כותבת על מוזיקה לבלוג Columbus Music Magazine.